בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • התנאים ביחס לנשותיהם
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

התנאים ביחס לנשותיהם חלק ד'

ר' יהודה בר אילעי

ר' יהודה - הסתפקות במועט; חכמת אדם תאיר פניו; היחס לעולם הזה; כלה נאה וחסודה - כבית הלל; איש של שלום; שיתוף פעולה; סיכום.

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

תשס"ה
22 דק' קריאה
ר' יהודה - הסתפקות במועט
ר' יהודה בר' אילעאי מגדולי תנאים בדור הרביעי של התנאים. הוא היה אחד מ"מרבותינו שבדרום" אחד מחמשת מתלמידי ר' עקיבא שהם העמידו את התור באותה שעה שהעולם היה שמם לאחר הגזירות הנוראיות שגזרו הרומאים. (יבמוות סב:) היה מגדולי התנאים שחדשו את מרכז התורה ביבנה. (שבת לג:) הובאו בשמו למעלה משלושת אלפים הלכות. הוזכרו למעלה משש מאות מחלוקות שהיו בינו לבין ר' מאיר ר' יוסי ור' שמעון כשהכלל הוא שבמקום שר' יוסי אומר דעה נפסק כמוותו. [בדרך כלל ר' יוסי אורמ דעה שמאמצת את דעת ר' מאיר בדברים מסויימים ואת דעת ר' יהודה בדברים אחרים] אולם במקום שר' יוסי לא נחלק נפסקת הלכה כר' יהודה.
לפי דברי התוס' הלכה כר' יהודה משום תכונתו להיות מתון.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סז/א:
"דתניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים רבי מאיר חכם וסופר רבי יהודה חכם לכשירצה".

תוספות גיטין דף סז/א:
"חכם לכשירצה - יותר מר"מ ודילמא ר' מאיר חריף ומקשה ור' יהודה מתון ומסיק וכי האי גוונא"

אמרינן בסוף הוריות (דף יד.):
"ודאי שתכונת המתינות היא נותנת מעלות רבות לא רק בנוגע ליכולת להגיע למסקנה מאוזנת אלא גם במידות הנהגות והליכות החיים וכפי שנראה זאת בדברינו".

כשחכמים רוצים לציין דורות מיוחדים שיעמדו כדגם לחיקוי הגמרא מביאה את דורו של ר' יהודה כדגם שראוי לחיקוי.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כ/א:
"דבר אחר שקר החן זה דורו של משה ויהושע והבל היופי זה דורו של חזקיה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה".

ר' יהודה ותלמידיו מאופיינים כדגם למסירות עצומה ללמוד תורה מסירות ללמוד כשיש כאן התגברות על מצב של עניות גדולה. האם גם אצל ר' יהודה אנו מוצאים העלאת ערך הלימוד מעל ומעבר לשאר הערכים העלאה שאולי גן מובילה לזלזול בערכים אחרים. אנו ננסה בדברינו להראות את הצדדים האחרים שבאישיותו של ר' יהודה . אנו מניחים שזה גם משנה את המקום שנותן ר' יהודה לחיים עם אישה ולחיי נישואין. רבו המובהק של ר' יהודה היה ר' עקיבא שממנו קיבל דרכי מדרש ועל פיו כתב את הספרא.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פו/א:
"אמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא".

אולם נראה שר' יהודה הגיע ללמוד תורה מר"ע כבר כשהיה מלא בתורה. ר' יהודה בילדותו למד תורה אצל אביו ר' אילעאי . [היה תלמיד של ר' אליעזר בן הורקנוס].
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף יח/א:
"מפני שר' יהודה בנו של ר' אלעאי ורבי אלעאי תלמידו של ר' אליעזר לפיכך שנה לך משנת רבי אליעזר".

הוא היה קשור מאד לר' טרפון ולדעתנו ניתן לראות השפעה מר' טרפון במיוחד ביחס למלאכה.
תוספתא מסכת מגילה פרק ב:
"אמר רבי יהודה קטן הייתי וקריתי לפני ר' טרפון בלוד וקלסני".

תוספתא מסכת יבמוות פרק יב:
"א"ר יהודה מעשה והיינו יושבין לפני רבי טרפון ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל".

תוספתא מסכת נגעים פרק ח':
"אמר רבי יהודה שבתי היתה והלכתי אצל רבי טרפון בביתו אמר לי יהודה בני תן לי סנדלי ונתתי לו הימנה מקל אמר לי בני בזו טהרתי שלשה מצורעים ולמדתי בה שבע הלכות".

אולם ר' טרפון ור' יהודה היו לגמרי שונים במידת ההשקעה בעולם הזה. ר' טרפון היה עשיר גדול. לעומת זאת ר' יהודה הסתפק במועט בצורה מאד קיצונית וכפי שנביא להלן.
ילקוט שמעוני מלכים א - פרק יח - רמז ריא:
"דר' טרפון אשבחין ההוא גברא בפרדיסיה בזמן שהוכפלו המקצועות דקאכיל. אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדי בנהרא אמר אוי לו לטרפון שזה הורגו שמע ההוא גברא שבקיה וערק, א"ר אבהו בשם ר' חנינא בן גמליאל כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה. שאני ר' טרפון דעשיר גדול היה והוה ליה לפייסו בדמים".

וכן מצאנו את ר' טרפון שהוא מדבר על מושגים של עושר כפשוטו בעולם הזה.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כה עמוד ב':
"תנו רבנן: איזה עשיר? כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר. סימן מ"ט ק"ס. רבי טרפון אומר: כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות, ומאה עבדים שעובדין בהן. רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אישה נאה במעשים".

לעומתו על ר' יהודה מסופר שהיה עני מרוד.
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מט/ב:
"רבי יהודה ורבי שמעון אייתו לקמייהו בלוספיין רבי יהודה אכל רבי שמעון לא אכל אמר ליה רבי יהודה מאי טעמא לא אכיל מר אמר ליה רבי שמעון אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר אמר ליה רבי יהודה כל שכן שנסמוך עליהן למחר רבי יהודה הוה יתיב קמיה דרבי טרפון אמר ליה רבי טרפון היום פניך צהובין אמר ליה אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובין".

[תרגום: ר"י ור"ש הביאו לפניהם תרדין - ירק שקשה לעיכול- ר' יהודה אכל ור' שמעון לא אכל. א"ל ר' יהודה למה אינך אוכל. אמר לו: ר' שמעון! אלו לא יוצאין ... שנסמוך עליהם למחר [יחסוך להם ארוחה למחר] ר' יהודה היה יושב לפני ר' טרפון....]
עוד מסופר על כך שהיה לר' יהודה רק בגד אחד יחד עם אשתו.
"דביתהו דרבי יהודה נפקת נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא רבי יהודה לא אתא לבי תעניתא אמרין ליה לא אית ליה כסויא שדר ליה גלימא דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא חזי מאי איכא מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא (תרגום - אשתו של ר' יהודה קנתה צמר וממנו עשתה מלבוש אחד כשהיתה היא יוצאת לשוק היא היתה לובשת אותו וכשר' יהודה היה יוצא היה הוא לובש. ר' יהודה כשהיה לובש את המלבוש היה מברך ברוך שהלבשני מעיל. פעם גזר רבן שמעון בן גמליאל תענית ורבי יהודה לא בא למקום התענית. אמרו לרבן שמעון שר' יהודה לא בא כי אין לו מלבוש להתכסות [כנראה באותה שעה אשתו יצאה עם הכסות] שלח לו בגד עליון עם שליח. כשהגיע השליח לרבי יהודה הראה לו רבי יהודה שיש לו בגד יקר מתחת לבגדיו [בדרך נס השליח נראה לו שיש שם מלבוש יקר] אולם אמר רבי יהודה שאין הוא רוצה להנות מהעולם הזה".

אנו רואים שר' יהודה יכול בדרך נס לדאוג לכך שיהי לו מלבושים יקרים. [באופן פשוט אין הבדל בין הנס שיראה שיש לו מלבוש לבין שממש יהיה לו] . אולם ר' יהודה מעדיף להשאר במצבו הדחוק. האם בשביל לתת לאשתו לצאת לשוק היה נמנע ר' יהודה גם מלילך לבית המדרש. האם "החשיב" ר' יהודה את "השוק של אשתו" יותר מאשר תפילת התענית ובית המדרש?!

בגמרא מסופר שר' יהודה היה הולך לבית המדרש ונושא על גבו חבית. על כך מובא בשיטה מקובצת:
שיטה מקובצת מסכת נדרים דף מט/ב:
"שקל גולפא חבית. שלא היה לו טלית להתכסות והיה מתכסה בחבית ונראה כנושא ממקום אל מקום ולא היה נכר שהיה מחוסר בגדים ומתכבד במלאכה זאת".

בשיטה יש שאלה נסתרת האם הויתור של ר' יהודה מלילך לתפילת התענית היא סימן לכך שר' יהודה היה נמנע מלילך באופן סדיר אל בית המדרש. הרי בכל עת שאשתו צריכה את המעיל הוא מנוע מלצאת מביתו. ומבאר בשיטה שבהליכתו לבית מדרש היה נושא חבית בכדי להעלים את זה שאין לו בגד חשוב . רק בשעת התענית שלא היה זמן של מלאכה לא יכל לצאת מביתו ללא לבוש מכובד ולכן נמנע מלילך לתפילת התענית.

ובכל אופן אנו צריכים לצייר לעצמינו את הסיטואציה של תענית ציבור שרק בגלל אשתו הוא מונע את עצמו מלילך לתפילת התענית. אנו רואים שר' יהודה החשיב מאד את הנהגתו שלא להנות מהעולם הזה. ר' יהודה אומר לעצמו שעדיף להפסיד תפילת תענית ובלבד שלא יפסיד את מעלתו להסתפק במועט מעלה שודאי דורשת התחשבות גם באשתו ובצורך שלה לילך לשוק בכדי לדאוג לקיום ביתה.

האם מהסיפור הזה ניתן להוכיח שר' יהודה לא החשיב את העולם הזה ולכן לא ראה חשיבות בהשקעה במה שלא נוגע לימוד.

כך נראה לכאורה מעצה שנותן ר' יהודה לבריות תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיד/א:
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יהודה ברבי אילעי אכול בצל ושב בצל ולא תיכול אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך פחות ממיכלך וממשתיך ותוסיף על דירתך. (אכול אוכל זול כמו הבצל ואז לא תצטרך לעבוד קשה ותוכל לשבת במנוחה מעניני העולם הזה, אל תתרגל לאכול אווזין ותרנגולים שהם אוכל יקר וטעים שאדם נמשך אליו מאד אלא להיפך תאכל ותשתה פחות מצרכיך)".

חכמת אדם תאיר פניו
קשה לומר שר' יהודה זלזל בענייני העולם הזה . אנו רואים שלר' יהודה יש יחס של כבוד למלאכה.
רבי יהודה כד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה.

הענין בולט יותר בעמדתו של ר' יהודה בנוגע לשאלה שעלתה בין ר' עקיבא לר' טרפון:
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב':
"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף ו/ב:
"ר' יהודה כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין היה נותן עיניו בתלמידים ואומר המעשה קודם לתלמוד נמנו בעליית בית ארים התלמוד קודם למעשה ר' אבהו הוה בקיסרין שלח לר' חנינה בריה מזכי בטיבריה שלחון ואמרון ליה גמל הוא חסד שלח כתב לליה המבלי אין קברין בקיסרין שלחתיך לטיבריא וכבר נמנו בעליית בית ארים סלוד התלמוד קודם למעשה רבנן דקיסרין אמרין הדא דאת אמר בשיש שם מי שיעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד".


כך נראה גם מדבריו הקיצוניים של ר' יהודה על החיוב ללמד בנו אומנות.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט/א:
"תנו רבנן האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות ליסטות ס"ד אלא כאילו מלמדו ליסטות".

יתכן שהדגש בהנהגתו של ר' יהודה זה אי רצונו להנות משל אחרים. כך נראה בפירוש השני שלהלן:
שיטה מקובצת מסכת נדרים דף מט/ב:
"שקל גולפא חבית. שלא היה לו טלית להתכסות והיה מתכסה בחבית ונראה כנושא ממקום אל מקום ולא היה נכר שהיה מחוסר בגדים ומתכבד במלאכה זאת. לישנא אחרינא לישב עליה בבית המדרש. שטה".

על כך אומר אנו רואים שאפילו כשהלך לבית המדרש הוא אינו רוצה להשתמש במקום ישיבה של הציבור והוא בעצמו מביא לעצמו את מקום מושבו. (לפי הפירוש השני בשיטה)

לכאורה אנו רואים מהמשך הגמרא שם בנדרים עוד מקור לכך שר' יהודה העלה את מעלת החכמה מעל כל המעלות ולכן התמסר רק לה ולא לדברים אחרים.
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מט/ב:
"אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה מורה ורוי אמר לה הימנותא בידא דההיא איתתא אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת אלא חכמת אדם תאיר פניו.
אמר ליה ההוא צדוקי לרבי יהודה פניך דומין אי כמלוי רבית אי כמגדלי חזירין אמר ליה ביהודאי תרוייהו אסירן אלא עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד".

חז"ל ציינו את מאור הפנים המיוחד שהיה לר' יהודה. על כך הביאו שלשה סיפורים. הראשון הובא לעיל בנוגע לאכילתו של ר' יהודה.

בסיפור הראשון אנו רואים שרבי יהודה בגלל עניותו לא היה מקפיד לאכול אוכל בריא שמתעכל מהר אלא להיפך היה שמח לאכול דברים המתעכלים לאט כך יוכל למעט באכילה. נראה שמבחינת הגוף ודאי שעדיף לאכול דברים קלים לעיכול. לכן אי אפשר לתלות את מאור הפנים של רבי יהודה בהקפדה על גופו ועל אכילה מעודנת. אולי ר' טרפון רואה את ר' יהודה במאור פנים משום שיחסית למה שהיה אוכל בכל יום אכילת התרדין היה אכילה שהשביעה אותו ומיד היה ניכר על פניו.

בסיפור השני השרה הרואה את מאור פניו של רבי יהודה אומרת לו ודאי המאור פנים בא לך או משתיית יין רב ויין ישמח לבב אנוש ולכן טוב הלב שלך גורם לך למאור פנים. אומר לה רבי יהודה שהוא נמנע מלשתות יין. ורק לצורך הבדלה וקידוש הוא שותה מחמת מצווה. וכשהוא שותה ד' כוסות בליל הסדר ראשו כואב לו עד חג שבועות מפני שהוא לא מורגל בשתית יין. מדוע רבי יהודה לא שותה יין. ניתן לומר שגם זאת בגלל עניותו. אולם ניתן לומר שרבי יהודה מתוך בחירה חופשית נמנע מלשתות יין. כתוב בחז"ל שהשותה יין אל יורה משום שאין דעתו מיושבת עליו. ר' יהודה לא רוצה אפילו רגע אחד לא להיות עם חוכמתו. מאור פניו לא באה על ידי יין אלא רק מכוח חכמתו.

אולם בסיפור השלישי אנו רואים שר' יהודה לא מזלזל בגופו. דווקא ר' יהודה מתאר השקעה גדולה שהוא משקיע בנקיות גופו.

היחס לעולם הזה
אנו לא יכולים לראות מהנהגותיו של ר' יהודה זלזול בעולם הזה. כך נראה מהנהגתו בנוגע למעיל. ר' יהודה מחשיב מאד את מעילו עד כדי כך שהוא מברך ברכה מיוחדת על המעיל שהוא לובש.

במסכת ברכות מובאת המחלוקת בנוגע לעיסוק ב"חיי השעה".
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה/ב:
"תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויביך וגו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן".

לאחר שהובאה המחלוקת בין ר' שמעון בר יוחאי שבאופן קיצוני רואה את העיסוק בעולם הזה כהכרח מגונה, כהכרח שנובע מאי עשייתנו את רצון הבורא. ומאידך את דעת ר' ישמעאל שרואה בדגם של פרשת והיה אם שמוע דגם שיש בו שילוב של תורה ועבודה מביאה הגמרא את דעת ר' יהודה.
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר".

האם ר' יהודה מביע עמדה במחלוקת שבין ר' ישמעאל לר' שמעון?
בכדי להבין את דברי ר' יהודה ראשית נעיין בדבריו על ההבדל שבין דורות ראשונים לאחרונים.
בהתבוננות ראשונה נראה שההבדל בין דורות ראשונים לדורות אחרונים הוא המידת הסיעתא דשמיא. דורות ראשונים שמוסרים נפשם לתורה הקב"ה מברך אותם בשפע חומרי גדול. ואילו דורות אחרונים החושבים שהצלחתם החומרית תלויה בהשתדלותם בענייני העולם הזה לא רק שאינם זוכים למעלות רוחניות אלא גם אין להם ברכה בענייני העולם הזה. אולם הרב קוק בפירושו עין איה מציע פירוש נוסף.

יסוד השלוה, אפילו בעולם הזה, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ה' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כוחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ה'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די במה שהשיג מההון, ומדותיו שנפגמוות נוטות לתאוה העוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו בזרעו. על כן גם אם יאסוף עושר , לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה.

ע"כ דורות ראשונים שעשו תורתן קבע והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ה' ולמדות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, וזו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות וגופם היה בריא ונפשם שמחה בעמלם.

דורות אחרונים, שעשו מלאכתן קבע שהדאגה על החמריות מלאה את לבבם ולא הניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן ארעי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו. א"כ גם הרב שהוסיף לקנות ע"י ריבוי זמן לא התקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאות נפשו, וממילא נקרא באמת לא נתקיימה בידם. ועיקר שם ארעי וקבע , אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא הקבע, גם שמסבות יעסוק בה זמן מועט.

דבריו של הרב קוק מאירים את דרך החיים של ר' יהודה ברבי אילעאי. ההסתפקות במועט היא זאת שנותנת לאדם יכולת גם להתמסר לדברים שברוח וגם לשמוח בעולם הזה. הרב קוק מגדיר שהיחס בן תורה למלאכה אינו תלוי בחלוקה של הזמן . יש אדם שילמד שעות רבות אולם נפשו אינה קבועה בלימוד הוא מוטרד ועסוק בדאגה לצרכים החומריים שלו. ויש אדם שילמד מעט זמן אולם כל יומו ושמחתו תהיה מקופלת ברגעים האלו שהוא לומד תורה. אדם כזה יחשב שהוא עשה את תורתו קבע.

לאחר הבאת דבריו של הרב קוק ניתן להבין את עמדתו של ר' יהודה בנוגע למחלוקת ר' שמעון ור' ישמעאל. נראה שלאחר שהובאו בגמרא שתי דעות קיצוניות. רבי שמעון בר יוחאי מבטל כל עיסוק והתפנות לעיסוק בצרכי העולם הזה. הוא רואה עיסוק זה כדבר שנכפה על האדם משום שהוא לא מתמסר למילי דשמיא. מצד שני רבי ישמעאל נותן מקום של כבוד לעיסוק בעניני העולם הזה ואומר שאדם צריך לנהוג מנהג דרך ארץ. מציע רבי יהודה בר אילעאי דרך בניין שאינה מזלזלת בעולם הזה. להיפך רבי יהודה מודה ושמח על כל דבר שיש לו מן העולם הזה עד כדי כך שהוא מברך שעטני מעיל. אולם הוא טוען שהיכולת להתברך בעולם הזה היא דווקא לא על ידי הקביעות בו אלא דווקא ביחס קליל יותר ועשיית העולם הזה כעולם ארעי. הקביעות בתורה היא תתן לאדם את היחס הנכון ומאור הפנים גם ביחס לעולם הזה.

ר' יהודה אינו מזלזל בעולם החיצוני. אולם הוא מציע שתמיד הברכה לעולם הזה לא תהיה ברכה העומדת בפני עצמה. יש להשקיע מאמץ שהיופי של העולם הזה ימשך רק מכוח מה שאדם קשור לעולם פנימי ואז ממילא העולם מתברך. הברכה לא צריכה להתלבש בלבוש כמוותי. הברכה בתורה היא שאדם אוכל מעט וזה מתברך במעיו.

כך ניתן להבין את הזהירות של ר' יהודה שלא להנות מהעשירות בעולם הזה. אין כאן זלזול בעולם הזה אלא יש כאן עמדה שהשמחה שלו לא תנבע מדברים חיצוניים. כל שמחתו תבוא רק מכוח השייכות שלו אל הצד הפנימי בעולם.

כך גם נראה באימרתו במסכת אבות דר"נ שבא הוא רואה ערך בכך שאדם נעשה גם עיקר בעלם הזה. [לפי גירסתנו]
אבות דרבי נתן פרק שמונה ועשרים:
"רבי יהודה בן אילעי אומר כל העושה דברי תורה עיקר וד"א טפל עושין אותו עיקר בעולם הזה. דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל עושין אותו טפל בעולם הזה".

ר' יהודה נוהג ככוהנים שנאסרים בשתית יין. האיסור על הכוהנים לשתות יין משום שהיין הוא דבר חיצוני הגורם לגילוי כוחות פנמיים. "נכנס יין יצא סוד". הכהן עבודתו היא אינה מן החוץ אל הפנים אלא מן הפנים אל החוץ. כך גם רבי יהודה מאיר פנים לא משום שדברים חיצוניים משמחים את ליבו אלא המאור פנים הוא ביטוי לחכמה הפנימית שנמצאת אצל רבי יהודה. גם אצל רבי יהודה המאור פנים היא הליכה מן הפנים אל החוץ.

בסיפור השלישי שהוזכר בנוגע למאור פניו של ר' יהודה, הצדוקי מיחס את הארת הפנים למאורעות חיצוניים כגון עידון הגוף על ידי בשר חזיר או לחילופין עושר ממוני הבא לאדם ללא מאמץ. אולם רבי יהודה אומר המאור פנים נובע מכך שאני מקפיד על הנקיות הפנימית שלי. ההליכה לבית הכסא היא ביטוי לכך שיש בכל אדם דברים שהוא צריך להפרד מהם והשאלה האם אדם משתהה בהפרדות הזאת או שמא מיד כשיש לו תחושה של אי נקיות הוא מיד הולך ומנקה את עצמו . כזה היה רבי יהודה וזה בא לידי ביטוי במאור פניו.

ביום חול רק פניו של ר' יהודה האירו, אולם בשבת כל אישיותו של ר' יהודה התעלתה לעולם הפנימי הרוחני למעין עולם הבא.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כה:
"אמר רב נחמן בר רבא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות ואני אומר מצוה מאי מצוה דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות".

רבי יהודה אינו רק מאיר פנים הוא כל כולו דומה למלאך ה' צבאות. ודאי שזה קשור למה שבארנו על כך שרבי יהודה שמח בחלקו. הפשטות והשמחה באה לידי ביטוי בעיקר ביום השבת שבו רבי יהודה מרגיש מעין עולם הבא כאילו כל מלאכתו עשויה.

כלה נאה וחסודה - כבית הלל
השיטה מקובצת מאיר לגבי הברכה שהיה מברך רבי יהודה בלבישת המלבוש. הכיצד יכול רבי יהודה לברך על לבישת מעיל הרי מעיל הוא בגד יקר וחשוב ואילו לרבי יהודה יש בגד פשוט כל כך.

בריך שעטני מעיל. שהיה חשוב עליו כמעיל לפי שקראו אותו מעיל לא היה משקר בברכתו כאלו הוא מעיל שאותן שנעשו ממשי אותן פולפרין נקראו מעיל על שם עילויו משאר הבגדים וגם לפי שהיה זה מעולה בעיניו היה יכול היטב לקרותו מעיל:

אצל רוב הבריות למרות שיש להם מלבושים רבים אינם מברכים על מעלת מלבושם ומברכים באופן כללי מלביש ערומים. ואילו רבי יהודה למרות שיש לו רק מלבוש אחד ויחיד מכיון שמחשיבו כמלבוש יקר הוא יכול לברך שעטני מעיל.

ר' יהודה לא רק שלא מבטל את העולם הזה. ר' יהודה יודע להתייחס לעולם שרוב הבריות יתייחסו אליו כעולם עני ודל והוא בהסתכלותו הפנימית יודע לתת עושר ומרחב לעולם שנמצא בו. ר' יהודה נמצא בעולם פנימי כל כך עליון שמבחינתו גם כשהוא חיי חיים פשוטים הם אינם נחשבים בעניו כחיים שיש בהם עניות. הוא עשיר גם בעניני העולם הזה הרבה יותר ממה שבריות עם שדות מרובים עשירים. העשירות של ר' יהודה אינה עשירות כמוותית. היא עשירות שבאה מהיחס הפנימי של ר' יהודה לדברים. ר' יהודה מחשיב את העולם הזה אולם הוא לא חושב שכדי שיהיה חשוב צריך שיהיה רב הכמוות. החכמה והעין הטובה של ר' יהודה יכולים לברך גם על המועט כאילו הוא מרובה.

את אותו רעיון אנו מוצאים גם בדעת בית הלל.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף טז/ב:
"תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמוות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להן בית שמאי אומרים לבית הלל הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק אמרו להם בית הלל לבית שמאי אומרים לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".

מה עונים בית הלל על שאלתם של בית שמאי : מדבר שקר תרחק? על כך מופיע הסבר אחד בשיטה מקובצת שם.
שיטה מקובצת מסכת כתובות דף יז/א:
"כלה נאה וחסודה כלומר כל הכלות משבחין אותן כן כלה נאה וחסודה כלומר בעלת חן וחוט של חסד משוך עליה. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל כך מצאתי פי' לפי' אפילו שתהיה כעורה אפשר בחוט של חסד וכדאמרינן גבי אסתר הילכך אם אפשר להעלים מעיני החתן מה בזה".

החתן יכול להתייחס לאשתו בעיניים אחרות מכל העולם. כלפי החתן באמת האישה אשר בחר היא כלה נאה וחסודה.

יש כאן יסוד גדול שאין מציאות אובייקטית בעולם. הכל תלוי ביחס האדם אל המציאות. האדם במבטו יכול להפוך עולמוות. האדם יכול בלבו הגדול להפוך אישה כעורה לאישה נאה וחסודה.

ר' יהודה היה מפורסם בהנהגתו כדעת בית הלל.
אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה. תכונתו ללמד זכות ולראות את הכל בעין טובה באה לידי ביטוי בהרבה מקומוות:
ר' יהודה נחלק עם ר' מאיר בפרשנות של שיר השירים. ר' יהודה לא יכל לסבול את פירושו של ר' מאיר שלפיו יש תיאור השולל את התנהגות עם ישראל.

מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה טו:
"הביאני אל בית היין רבי מאיר ורבי יהודה ר' מאיר אומר אמרה כנסת ישראל הושלט בי יצר הרע כיין ואמרתי לעגל (שמוות ל"ב) אלה אלהיך ישראל הדין חמרא כד עלל בבר נש הוא מערבב ליה אמר לו ר' יהודה דייך מאיר אין דורשין שיר השירים לגנאי אלא לשבח שלא נתן שיר השירים אלא לשבחן של ישראל ומהו הביאני אל בית היין אמרה כנסת ישראל הביאני הקב"ה למרתף גדול של יין זה סיני ונתן לי שם דגלי תורה ומצות ומעשים טובים ובאהבה גדולה קבלתי אותם".

כוחו לראות את הטוב הביאו גם ללמד זכות על עמי ארצות:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לג/ב:
"דרש רבי יהודה ברבי אלעאי מאי דכתיב שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אלו תלמידי חכמים [אמרו] אחיכם אלו בעלי מקרא שונאיכם אלו בעלי משנה מנדיכם אלו עמי הארץ שמא תאמר פסק סברם ובטל סיכוים תלמוד לומר ונראה בשמחתכם שמא תאמר ישראל יבושו תלמוד לומר והם יבושו עובדי כוכבים יבושו וישראל ישמחו".

איש של שלום
מסופר בדברי חז"ל על הבדל בין רבי יהודה לבין רבי שמעון בר יוחאי
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סו/ב:
"ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולרבי שמעון רבי יהודה טעים אמר קל וחומר ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק ואני על אחת כמה וכמה רבי שמעון לא טעים אמר ימוותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו ועוד כי היכי דלא לתרגלי למינדר (אותה אדם שאמר לאשתו אסור לך להנות ממני כל עוד שלא תתני לרי יהודה ורבי שמעון לטעום מהתבשיל שהכנת לי [כנראה שהאישה הקדיחה את תבשילה] רבי יהודה אכל... רבי שמעון לא אכל אמר אפילו כשהיא תהיה אלמנה לאחר מיתת בעלה וימוותו בניה לא אשנה את דעתי ולא אזלזל בכבודי ועוד זאת אעשה כדי שלא יתרגלו לנדור נדרים)".

רבי שמעון דאג לכבוד התורה שלא יתמעט בעולם ולא יבואו אנשים לזלזל בתורה. אולם רבי יהודה רצה ללמד את העם שענין התורה הוא גילוי של שלום בעולם. כשיש מריבה בין איש ואישה זו מצב שבו נסתלק שמו של הקב"ה מהעולם יותר מאשר אילו נמחה שמו של הקב"ה במים. כך גם הראה רבי יהודה שהערך של תלמידי חכמים בכך שהם יכולים להרבות שלום בעולם.

אנו רואים במקומוות נוספים את ההתמסרות של ר' יהודה לגמילות חסד ולהרביית שמחה ונחמה בין הבריות. ר' יהודה יישם בפועל את מה שהבאנו לעיל מדבריו כדעת ר' טרפון האומר מעשה קודם לתלמוד.הנושא הובא בירושלמי בנוגע ליחס שבין לימוד תורה לגמילות חסד.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כט/א:
"מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה".


רבי יהודה היה בא לעשיית חסד לא מביתו אלא דווקא מתוך בית המדרש היה יודע לראות בהכנסת כלה המשך ישיר לבית המדרש שלו.

ר' יהודה היה עסוק כל כך בעשיית חסד עד שהוא קיבל את התואר "חסיד".
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קג/ב:
"היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי".

את היכולת של רבי יהודה לעשות שלום ועל ההבדל הגדול בן רבי שמעון בר יוחאי לרבי יהודה אנו רואים גם בסיפור המפורסם במסכת שבת
תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג/ב:
"ואמאי קרו ליה ראש המדברים בכל מקום דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח רבי יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות רבי יוסי שתק נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג".

רבי יהודה מנסה לקחת את כל מעשי הרומאים ולתת בהם ערך חיובי. הוא ידע שר' שמעון צודק וכוונתם של הרומאים היא לצורך עצמם. אולם תפקיד התלמיד חכם הוא לקחת גם מעשה שנעשה שלא לשם שמים ולתת לו ערך חיובי. לקחת את המעשה שנעשה בצורה שלילית ולרתום אותו למהלך חיובי. זהו הכוח להאיר כל דבר באור פניו של הקב"ה.

בגלל היחס המיוחד של רבי יהודה אל הרומאיים הוא נהפך להיות החכם שמגשר בין חכמי ישראל לבין הרומאיים ששלטו אז בארץ ישראל.
רש"י שבת דף לג/ב:
"ראש המדברים - במצות המלך, שצוה עליו לדבר תחלה בכל מקום".

(ע' בספר תולדות התנאים והאמוראים לרב היימן עמוד 536 עוד מקורות סביב זה)
ניתן לומר שערך השלום אצל ר' יהודה לא היה רק ההבנה שיש חשיבות לגמול חסד. ענין השלום בעולם מביא את ר' יהודה לכך שהוא מסוגל לשתף פעולה עם כל הכוחות השונים שיש בעולם. ר' יהודה הוא בחינת הצדיק שלא קובל על הרשעה אלא מוסיף צדק על הרשעה ובכך הופך גם אותה לדבר טוב. כל דבר שנפגש עימו ר' יהודה הוא מנסה לקשור אותו אל הקודש. כוחו של ר' יהודה הוא לשתף פעולה עם כל הכוחות שבעולם. ר' יהודה יודע את מה שאומר ר' שמעון בר יוחאי שכל מה שעשו הרומאים לא עשו אלא לטובת עצמם. אולם ר' יהודה אומר אני אקח את מעשי הרומאים ואתן להם משמעות חיובית ועל כורחם הם יהיו חלק מתיקון עולם וישובו. ר' יהודה מלמדינו כיצד לגרום גם למלאך הרע לענות אמן.

סיפור המאפיין כוח זה של ר' יהודה הובא בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב/ב:
"מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו אמר לו לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף אמר לו והלא דברים קל וחומר ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום".

שיתוף פעולה
תכונת שיתוף הפעולה היא לא באה לידי ביטוי רק במאורעות חריגים או לגבי מקרים חריגים. יש אנשים שיודעים לגייס כוחות ולהתמודד ברגעים שדורשים מהם להתעלות. אולם אין להם כישרון שבחיי היום יום יביאו לידי ביטוי את מעלתם. אולם ר' יהודה אימץ את השלום כאורח חיים יום יומי. השלום במובנו היום יומי הוא התכונה הקבועה לשתף פעולה , להרגיש חלק מחבורה.

כך נראה בית מדרשו של ר' יהודה. התאור של תלמידי ר' יהודה בר אילעאי של שישה תלמידים בטלית אחת הוא תאור לא רק של מסירות לתורה מתוך דוחק. זהו תאור על לימוד תורה מתוך שותפות. ניתן להתכסות בטלית אחת רק אם יש תחושה של שיתוף וקרבה. יתכן שהיתה זאת טלית אחת גדולה שכדי שיתכסו בה כולם יש צורך שישבו אחד ליד השני. ויתכן שהיתה טלית אחת שכל פעם שאחד מהתלמידים רצה לצאת אל השוק הוא השתמש בה.

קשה שלא לראות את הקשר שבין הטלית האחת של תלמידיו למעיל האחד שהיה לר' יהודה ואשתו. תלמידיו של ר' יהודה ראו כיצד נוהג רבם עם אשתו ומכאן למדו לימוד גדול כיצד לנהוג בעצמם.

גם תורתו של ר' יהודה הינה תורה שראשית ר' יהודה משתדל להסביר את דברי חבריו. ורק לאחר מכן חידש חידושיו. במקרים רבים רבי יהודה אומר "אמתי" או "במה" ועל כך אומר התלמוד:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף פב/א:
"אמר רבי יהושע בן לוי כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים".

ר' יהודה בודאי מכיר בכך שהתגדלותו של תלמיד חכם דורשת התנתקות מחיי המשפחה הרגילים. וכך מובא בתלמוד על דרשתו של ר' יהודה ביום שזכו לשוב לאחר תקופה אוכה של גזירות לבוא ולייסד שוב את הישיבה ביבנה.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג/ב:
"תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה והלא דברים קל וחומר ומה ארון ה' שלא היה מרוחק אלא שנים עשר מיל אמרה תורה והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה".

כיצד הדברים עולים בקנה אחד אם התנהגותו של ר' יהודה בעצמו שכדי שאשתו תצא לשוק עם מעיל היה מונע את עצמו מלילך לתענית ציבור.

ודאי שגם ר' יהודה מסכים למה שהגיעו בעליית בית נתזה בעירו של ר' טרפון רבו. שם נמנו כולם ואמרו גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה. מה הפירוש של גדול תלמוד המביא לידי מעשה. על כך אמרו הראשונים פירושים שונים. שיטת רש"י מובאת ומבוארת שם בשיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף יז/א:
"וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ויש מקיימים פי' הקונטרס דהתם נשאל לפניהם אדם בבחרותו מה טוב לו אם לעסוק בקיום מצות או בתלמוד ונמנו שטוב לו ללמוד בבחרותו שהתלמוד מביאו לידי מעשה בסוף ימיו והמעשה רב שאם לא ילמד בבחרותו לא ידע טיב המצות לקיימן בזקנותו והכא בסוף ימיו קיימינן והיינו דפריך גדול התלמוד שהוא מביא לידי מעשה בסוף ימיו ואז המעשה רב".

הפירוש של גדול תלמוד המביא לידי מעשה הוא שיש לאדם שתי תקופות חיים. יש את זמן הילדות שבזמן זה התלמוד גדול. ורק לאחר שאדם התגדל בתורה עובר האדם להתרכז במעשי המצוות. כל עוד שאדם נמצא בבית מדרש הוא צריך להתרכז רק בלימוד. כפי מידת דבקותו בתורה בשנות היותו בבית מדרש כך הדבר יבוא לידי ביטוי במעשים הטובים שיעשה לאחר שיקים משפחה ויצא מבית המדרש לעולם המעשה.

אם כן ודאי שיש הבדל רב בין היות האדם בגיל בחרות או היות האדם מבוגר. ובכל אופן נראה שר' יהודה חשב שאם בימי היות האדם בישיבה לא יהיה חינוך גם לעולם המעשה גם למידות בסיסיות שהם התשתית למעשים גדולים אז גם כאשר יצא האדם מבית המדרש הוא לא יצליח להתרגל למידות הנצרכות לעולם המעשה. עולם המעשה מלבד מה שהוא דורש יכולת להסתפק במועט ולשמוח בכך ר' יהודה סובר שיש חשיבות בחינוך לשיתוף פעולה. אין דבר טוב יותר מכך שששה מתלמידיו צריכים להסתדר עם טלית אחת. הטלית האחת שנתכסו בהם תלמידי ר' יהודה היא זו שהבטיחה שגם כשיקחו אישה ידעו להתחלק במעיל אחד עם נשותיהם מתוך שמחה ושותפות.

ר' יהודה שרואה את חיי המשפחה מושתתים על שיתוף פעולה מתבטא בנוגע ללקיחת אישה רעה.
מדרש רבה קהלת פרשה ז פסקה לז:
"א"ר יהודה ארבעה עשר דברים קשין זה מזה וכולן מתגאין זה מזה תהום קשה והארץ מתגאה עליו שהוא כבוש עליה הארץ קשה וההרים קשין מתגאין עליה ההר קשה והברזל מתגאה עליו ושוברו ברזל קשה והאש מפעפעתו האש קשה והמים מתגאין ומכבין אותה המים קשים עננים סובלין אותן עננים קשין הרוח מפזרתן הרוח קשה והכותל מתגאה ועומד בו כותל קשה אדם מתגאה וסותרו אדם קשה וצרה מחלחלתו צרה קשה והיין מתגאה ומשכחה יין קשה והשינה מפיגתו שינה קשה וחולי מתגאה ומטלטלה חולי קשה ומלאך המוות מתגאה ונוטל את נפשו ואישה רעה קשה מכולן":

מכיוון ששיתוף הפעולה הוא כל כך נצרך לפי דעת ר' יהודה , לכן אישה רעה היא כל כך רעה.

סיכום
א. ר' יהודה רואה בבניית בית דרך להיות עצמאי ולא להנות מהעולם הזה ובודאי שלא להיות תלוי בחסדי אחרים.
ב. יש חשיבות להביא אל הבית את מידת ההסתפקות והשמחה בחלקו.
ג. היחס של האדם לאשתו לא נקבע על ידי מציאויות אובייקטיביות אלא תלוי בעין האישית של הבעל כלפי אשתו. כל אדם צריך ללמוד לראות את אשתו כאישה עם מידות נעלות.
ד. ההתנהלות בפועל בבית מתאפשרת רק בדרך של שיתוף פעולה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il