מותר 'לעשות חיים'?

פרשתנו מתחלקת באופן ברור לשלושה חלקים משני סוגים; הסוג הראשון עוסק במוות, בקבורה, והשני בחיים. בתחילת הפרשה, מותה של שרה והליכי קבורתה ובסוף מותו של אברהם. ובתווך ניצבת במלוא אריכותה פרשת החיים, נישואי יצחק לרבקה המייצגים את החיים והמשכיותם.

4017

הרב יחזקאל פרנקל

חשוון תשס"ה

3 דק' קריאה

זכרנו לחיים
פרשתנו מתחלקת באופן ברור לשלושה חלקים - שלושה חלקים משני סוגים. הסוג הראשון עוסק במוות, בקבורה, והשני בחיים. בתחילת הפרשה, מותה של שרה והליכי קבורתה ובסוף מותו של אברהם. שני קצות הפרשה הללו עוסקים במתים, באבינו ואמנו הראשונים שהלכו לעולמם. אבל בתווך ניצבת במלוא אריכותה פרשת החיים, נישואי יצחק לרבקה המייצגים את החיים והמשכיותם.

וזה החלק האחד ארוך משני החלקים גם יחד עד שנראה כי בא להבהיר, שחלק זה הינו המשמעותי יותר. גם כשעוסקים בסיום חייהם של אבות האומה - גדולים החיים מהמתים, הגם שהם 'רק' הבנים.

רוחבה של פרשת נישואי יצחק ורבקה מלמד על העברת מרכז החשיבות אל החיים - 'וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ... וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ', פרק של יתמות וגעגועים נסגר מאחוריו, ופרק חדש, פרק של אהבה נפתח באהל, אותו אהל של אמו, שאיננה.

'רבי יוסי אמר: שלש שנים עשה יצחק אבל על אמו ולאחר שלש שנים לקח את רבקה ושכח אבל אמו' (ילקוט שמעוני).

מעתה ימשכו משם חיים. לכן, גם בהתרפקותנו על קברי האבות והאמהות האהובים - אנו זוכרים את רצונם: שנמשיך קדימה! מכוחם, מכח העבר, שנמסר לנו, החיים.

עושים חיים? בקדושה?
דגש זה מוביל אותנו מן הפרשה לסוגיית משמעות הקדושה שבחיים עצמם.
רבנו הרב קוק זצ"ל, היה אולי הקורא הגדול ביותר להוקרת זיו החיים בין ענקי האומה בדורות האחרונים. הרב, שכתב על כך שהשער להכרת ה' הוא דרך,

"האלוקות המתגלה בעולם בכל יפיו והדרו, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור" (אורות)

- נתקל ודאי במבטי התמיהה של עמיתים יראי אלוקים: החיים? מחוברים לקדושה? והרי מזלזלי כל קודש הם הינם 'זוללי' החיים ותאוותיהם, 'העושים חיים', בעלי תודעת "אָכל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"?

אכן נכון. החיים וכל אשר בהם מאפשרים את זיהומם על ידי האדם הפרטי או את זוועות המין האנושי הכללי, אלא שחיים אלו הם גם האופן, המרחב והזמן בהם בחר בורא העולם להתגלותו, כדי להיות אלוקינו, מלך העולם'. ולשם כך נבראנו, ממשיכי אברהם אבינו, להאיר את המחשכים הללו ולחשוף בהם את אורו יתברך, את הקודש שבחיים.

אלוקים רק בשמים?
אברהם העברי, הוא הקורא להבנה הקדושה שעידן 'אלוקים רק בשמים' עבר מן העולם. בתוך דברי אברהם לאליעזר מסביר רש"י בפרשתנו את המהפך שעושה אברהם: מתחילה היה ה' רק אלוקי השמים - אך,

'עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ - שהרגלתיו בפי הבריות. אבל כשלקחני מבית אבי היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ שלא היו באי עולם מכירים בו ושמו לא היה רגיל בארץ'.

לדגש זה חשיבות רבה בהכרת ערך החיים הארציים וקדושתם.

אחד מיוחד מגדולי החסידות היה נכדו של הרבי מאיז'ביצא בעל 'מי השילוח' - הוא ר' גרשון העניך 'בעל התכלת'. הוא לימד שאברהם אבינו חידש שעל מנת להשיג את אורו יתברך אין יותר צורך שהאדם יבטל את החיים. עד אברהם אבינו, הפער בין רבש"ע לעולמו היה כל כך בלתי ניתן לגישור, העולם היה כה חשוך, מגושם ועכור, שרק על ידי יציאה מוחלטת ממנו ניתן היה להידבק באור ה'. את זה אברהם אבינו שינה.

כשאברהם קורא 'בשם ה' א-ל עולם' הוא מלמד שיש אלוקות במציאות, בחיים, לא רק מעבר לחיים. מעתה, לימד אברהם, אין לה' יותר חפץ בביטול היש, אלא אדרבא, בחשיפת האלוקות שבו: 'כי הוא הראה בכל דברי העולם הזה איך כמוס בהם סודו יתברך ואין צריכין כלל לבטל הכל לשם הכרת אורו, כי ה' יתברך נקרא מלך חפץ בחיים, שחפץ בקיום זה העולם' (סוד ישרים על סוכות, אות כ"ה)

כך נדחקה מסירות הנפש מן העולם ונותרה אפשרית רק למצבים חריגים כאלו, בהם מאבדים החיים כל משמעות לנותר בהם לאחר שעבר על איסורי תורה מזה הסוג המחייב מסירות נפש.

אפשר שזאת רמז ה' בהוראתו להעלות את יצחק - ולהורידו מן המזבח: להבליט את הדרך החדשה דוקא במנותק מהנקודה המוכרת, הישנה, הפסולה מעתה. שם, על המזבח, במקום בו נגמרים החיים, מורה ה' - 'אל תשלח ידך'! הורד אותו לארץ, לחיות, לחיי שליחות של קידוש החיים, לשיר את שירת החיים.

על משימה גדולה זו שורר הרב קוק זצ"ל את סוד 'לחשי ההויה':

'תלחש לי סוד ההויה כולה: חיים לי יש קח נא קח, ודור יקום וחי ישיר ליופי וחיים, ועדנה בלי די יינק מטל שמים'.

חיי שרה