בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ואתחנן
לחץ להקדשת שיעור זה
נחמו נחמו עמי

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד

undefined

הרב שמואל אליהו

י"א אב התשע"ה
13 דק' קריאה 62 דק' צפיה
בס"ד
פרשת ואתחנן

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי
שבע דנחמתא – הכנה למלכות ה'
מתשעה באב עד ראש השנה אנחנו קוראים שבע הפטרות, כולן עוסקות בגאולת ישראל, כולן נחמה על הצער של תשעה באב. נבואות הבטחה על הגאולה השלמה, שנהיה בטוחים כי הגאולה בא תבוא ואין ספק בקיומה. כל הנבואות הללו הן גם הכנה לראש השנה, שנאמר בו: "וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ. כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ: יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹקַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ". מלכות ה' שמתגלה מתוך חזרת מלכות ישראל למקומה.
פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'
הראשונה בהפטרות אלו היא הפטרת "ואתחנן": " נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיהו מ). נבואה שעוסקת במלכות ה' שתהיה בעולם כולו בעת הגאולה השלמה. גם הפסוקים הראשונים של ההפטרה שעוסקים בצד הגשמי של הגאולה, מסבירים שכל הגשמי הוא מְסִלָּה לֵאלֹקֵינוּ.
"קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹקֵינוּ: כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה". כל הכבישים, הגשרים, הרכבות והמסלולים שיאפשרו לנו לעלות לירושלים במהרה ייקראו דֶּרֶךְ ה'. דרכם תתגלה מלכות ה' בעולם.
וּדְבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם
מכאן ואילך עוסקת כל הנבואה בהבטחת ה' שמתקיימת למרות כל המתנגדים. "וּדְבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם". היא מדברת על גילוי כבוד ה'. "הִנֵּה ה' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה". על ה' שחכמתו אין-סופית. "אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ". על כך שהוא נותן מעוצמתו לאחרים. הוא "לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע" והוא "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה". למי הוא נותן מכוחו? לאלה שמקווים לו. "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ". אמן.

קריאת שמע – קריאה לאהבה
קריאת שמע – אהבת ה'
בפרשת "ואתחנן" כתובה הפרשה הראשונה של קריאת שמע (דברים ו). שתי הפרשיות של קריאת שמע עוסקות בעבודת ה' מתוך אהבה. בפרשה ראשונה נאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". בפרשה השנייה נאמר: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".
כל זאת מלבד הציווי לשים את עשרת הדברות על הלב: "והיו הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". לקשור אותם על היד כנגד הלב, ועל הראש כנגד הראש החושב. כי חשוב המעשה וחשוב עוד יותר הלב טהור והמחשבה הנקייה. "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם". "וְשַֹמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם". "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם".
כל אותם ארבעים שנה שהיו במדבר - נזופים היו
הפרשיות שמדברות על אהבת ה' נמצאות כולן בספר דברים. בספרים בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר אין דיבור על אהבה, כיוון שבכל אותן ארבעים שנה שהיו במדבר לא התגלתה האהבה הגדולה של ה' לעם ישראל, מלבד מאשר במעמד הר סיני כדלקמן: "כל אותם ארבעים שנה שהיו במדבר" – היו נזופים (יבמות עב ע"א). גם הם לא הרגישו את אהבת ה' אליהם, הם היו מסופקים אם יש ה' בקרבם או לא. אם הוא נטש אותם או לא. הם לא חוששים לבטא את תחושתם במילים קשות בחטא המרגלים: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו ממצרים".
כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ
רק בחודשים האחרונים, בערבות מואב, כשהם כבר ניצחו את סיחון ועוג, כשהם כבר רואים את הארץ, הם מבינים שה' לא לקח אותם למות במדבר. בחודש שבט שלפני הכניסה לארץ נכתב ספר דברים, ובו מדבר אתם משה על אהבת ה' לעמו ישראל. "כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם". וכן "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" (דברים ז וראה עוד דברים כג).
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ
כשהם מרגישים אהובים הם יכולים גם לאהוב. על כן בספר הזה משה מצווה אותנו על אהבת ה'. שמונה פעמים כתוב בספר דברים כי המטרה היא לאהוב את ה' ולדבוק בו: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם" (דברים ל כ).
בספר זה ה' גם מספר לנו כי מדובר באהבה ארוכת ימים, הוא אהב את אבותינו. בספר זה הוא גם מספר לנו כמה חשובה האהבה הזאת. "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הָאֱלֹקִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר" (דברים ז).
אהבה חוזרת
המקור היחידי שבו מוזכרת אהבת ה' שלא בספר דברים הוא היוצא מהכלל שמלמד על הכלל כולו. "וְכָל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד. לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא". רק בספר שמות, במעמד הר סיני, בדיבר השני, הקב"ה מדבר על השכר לאוהביו: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" (שמות כ ו).
יחס אהבה בין הקב"ה לעם ישראל כחתן לכלה היה רק במעמד הר סיני. אחרי חטא העגל וחטא המרגלים כבר לא הייתה בינינו אהבה. דברי האהבה בספר דברים מגלים לנו כי אפשר להחזיר את האהבה הגדולה הזאת. גם האהבה שה' אוהב אותנו וגם האהבה שאנחנו אוהבים את ה' יתברך. אולי בזכותה של ארץ ישראל. אולי בגלל שאהבת ה' היא עניינה של הגאולה.
קריאת שמע – קריאה לגאולה
גאולה – מלכות ה'
מכיוון שאהבת ה' היא-היא הגאולה, עוסקת קריאת שמע גם באהבה וגם בגאולה. כל קריאת שמע אומרת במפורש: יש אהבה – יש גאולה. יש עבודת הלב – יש גאולה. כל קריאת שמע מזהירה אותנו מפיתיון הלב. "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם". שמביא כעס. "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם". ועוצר גשמים ומביא גלות. "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם".
הדרך לגאולה עוברת בעבודת הלב, "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם". עבודת הלב והנפש מביאה את הגאולה. נקשור את דברי ה' על ידינו ויהיו לטוטפות בין עינינו. נלמד אותם את בנינו לדבר בם תמיד. נכתוב אותם על מזוזות בתינו. "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".
יציאת מצרים בדרך לקדושה
בפרשת "ויאמר" העוסקת בציצית נאמר כי התכלית של יציאת מצרים היא הקדושה. בשביל זה יש ציצית, כדי ש"לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". זה ה"סור מרע". אבל יש גם "עשה טוב": "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם". גם פה אנחנו מזכירים את גאולתם של ישראל. ה' אומר לנו כי בשביל הקדושה הזאת הוא הוציא אותנו ממצרים והביא אותנו אל הארץ – "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם".
כך גם נאמר בספר שמות, שמטרת יציאת מצרים היא הקדושה והשראת השכינה: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם. אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (שמות כט מה).
גאולה מתוך אהבת עולם
המשמעות הרוחנית של הגאולה עולה גם בברכות קריאת שמע. ברכת "אהבת עולם" עוסקת בגאולה מתוך אהבת ה'. שבע פעמים מוזכרת המילה "אהבה" בברכה זו. היא מתחילה במילים "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ", ומסבירה לנו שמתוך האהבה הזאת זכינו בתורה. "וַתְּלַמְּדֵמוֹ חֻקֵּי חַיִּים לַעֲשֹוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם". אנו מבקשים בברכה זו להחזיר את האהבה הגדולה וללמד גם אותנו תורה. "ותֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין. לְהַשְֹכִּיל. לִשְׁמוֹעַ. לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמוֹר וְלַעֲשֹוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה".
מתוך האהבה הגדולה ומתוך התורה אנו מבקשים גאולה בשמחה: "נָגִילָה וְנִשְֹמְחָה בִישׁוּעָתֶךָ". מבקשים להשתחרר משעבוד המלכויות: "וּשְׁבוֹר עוֹל הַגּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵנוּ". מבקשים קיבוץ גלויות: "וְהוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ". מבקשים את המדרגה של מעמד הר סיני: "כִּי אֵל פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת אַתָּה וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן. וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ".
וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה
גם הברכות האחרונות של קריאת שמע עוסקות בהשגחה הנצחית על עם ישראל. קשר קבוע בין ה' לבינינו. "אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ. מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ אֲבוֹתֵינוּ. גּוֹאֲלֵנוּ גּוֹאֵל אֲבוֹתֵינוּ". לכן כש"מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ" – אמרנו תודה בשירת הים, ושם ראינו כי אתה עתיד לגאול אותנו בעתיד כשם שגאלת אותנו בעבר. "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה".
ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד
ראיית העתיד הזה היא ממש מופלאה: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים" (מכילתא פרשת השירה פרשה ג). הם רואים את הכניסה לארץ ישראל: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ". הם רואים את בניין בית המקדש: "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ". הם רואים את הגאולה של אחרית הימים: "ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד". ה' מולך על כל העולם כולו.
המשפט הזה הוא נבואה חדשה שלא נאמרה מעולם. "שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל שְֹפַת הַיָּם יַחַד כֻּלָּם הוֹדוּ וְהִמְלִיכוּ וְאָמְרוּ: ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד". אנו חוזרים ואומרים אותה עשר פעמים בכל תפילת שחרית, ועוד פעם בתפילת מנחה ופעמיים בערבית של כל יום ויום. כדי לזכות ולהתחבר כל יום למדרגה הגבוהה שלהם.
חשיבות המעשה
וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם
הגמרא (ברכות יד ע"ב) אומרת כי בקריאת שמע אדם צריך ליישם כל מה שהוא אומר. "כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין, כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ". על כך יש כמה וכמה הלכות שבהן אנו מיישמים את מה שאנו קוראים בקריאת שמע. כדכתיב: "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".
שְׁמַע יִשְֹרָאֵל
את חשיבות המעשה בקריאת שמע אפשר לראות בכמה הלכות: ב"שולחן ערוך" (סימן סא סעיף ד) נאמר: "נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם, כדי לעורר הכוונה". ובסעיף שאחריו מובא: "נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכווין". שנהיה ממוקדים בשמיעה ולא בראיית דברים המסיחים את הדעת.
ובסעיף כו מביא ה"שולחן ערוך": "יש נוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם, ויש נוהגים לקרותו בלחש". כי כתוב "שמע". על כן אומר הרמ"א כי על הפסוק הראשון אין מחלוקת שצריך לשומעו: "ומכל מקום יאמרו פסוק ראשון בקול רם, וכן נוהגין" (ראה כה"ח שם ס"ק ע).
ה' אֶחָד
גם במילה "ה' אחד" צריך האדם להמחיש במעשה את הדברים שהוא אומר במילים. כך ב"שולחן ערוך" (סימן סא סעיף ו) "צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה: מעלה ומטה ולד' רוחות".
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ
חכמינו אמרו: "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" - וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ (ברכות סא ע"ב). וכך צריך לכוון בקריאת שמע. "יאריך בדל"ת דאחד, ויכוין בעת שמאריך בו למסור עצמו בסקילה שריפה הרג חנק, על קדוש השם" (בן איש חי וארא ט).
וב"שער הכוונות" (כוונות קריאת שמע דרוש ו): "והנה הכתוב אומר 'תנו עוז לאלקים על ישראל גאותו' פירוש: כביכול השי"ת צריך עזר וסיוע וכח מן מעשה ישראל התחתונים. והנה המלכות נקראת 'סוכת דוד הנופלת' כי בעונותינו נפלה על ידי מעשינו הרעים. וכן כאשר רוצה לעלות צריך שיהיה על ידי זכיותינו ומעשינו הטובים כי עונותינו מפילים אותה כביכול וזכיותינו מעלים אותה.
וא"כ עתה אי אפשר לה לעלות אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים אשר נשמותיהם קדושות וטהורות שיש להם כח לעלות עד מקום אימא, ועל ידם תעלה המלכות כנז' בתיקונים. כי ישראל נק' גדפין דשכינתא להעלותה למעלה. ולטעם זה הגלות מתעכב ומתארך כי אין בנו מי שיוכל לעלות במדרגה הזו כי אם יהיה בינינו מי שיוכל לעלות שם נשמתו, היה מעלה גם את המלכות והיה הזווג נעשה כתיקונו והיתה מתמהרת קץ הגאולה.
אך עתה בזמנינו בעונותינו הרבים אין יכולת לעשות זווג כתיקונו למעלה ולסיבה זו הקץ מתארך וכמעט רוב הרעות והצרות הבאות על האדם באות לסיבה זו. אמנם עם כל זה יש קצת תיקון במה שנמסור נפשינו על קדוש השם בכל לב, כי על ידי כן אפילו אין בנו שום מעשים טובים והרשענו עד להפליא, הנה על ידי מסירת נפשינו להריגה מתכפרים עונותינו כולם ויש בנו יכולת לעלות עד אימא עלאה כמ"ש חז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך כו'".
וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
ב"שולחן ערוך" (סימן סא סעיף ב) למד מהפסוק: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים ו, ו) "היינו לומר: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו". כך אומר בעל "מסילת ישרים" בהקדמתו, כי הקריאה בספרו אפשר שלא תביא שום חידוש. אבל העיקר הוא לא החידוש אלא היישום. וזה עיקרה של קריאת שמע.
עַל לְבָבֶךָ
המילים הללו מלמדות על חשיבות הכוונה שבלב. וכך נאמר ב"שולחן ערוך" (סימן ס סעיף ד): "יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה". שצריך כוונה במצווה. ובמקום אחר ב"שולחן ערוך" (סימן סב סעיף ד) למד שמותר לקרוא את קריאת שמע בלבו בשעת הדחק. "אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו – יצא". וברמ"א: "ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו. ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת" (ב"י סי' כ"ה).
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ
תָּנוּ רַבָּנָן, (דברים ו) "וְשִׁנַּנְתָּם" - שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ (קידושין ל ע"א) ולכן "צריך להפסיק בין היום על לבבך, ובין היום לאהבה, שלא יהא נראה היום ולא למחר". כן: "צריך להפסיק בין נשבע לה', כדי להטעים יפה העי"ן שלא תהא נראית כה"א". כן "צריך ליתן ריוח בין וחרה לאף, דלא לשתמע וחרף". כן: "צריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, כגון: בכל לבבך; על לבבכם; בכל לבבכם; עשב בשדך; ואבדתם מהרה; הכנף פתיל; אתכם מארץ" (שו"ע סימן סא ועיין שם עוד דקדוקים).
וְדִבַּרְתָּ בָּם
כך אנחנו מיישמים גם את המילים הללו. ב"שולחן ערוך" (סימן סג סעיף ו): "הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי, וכתיב: וְדִבַּרְתָּ בָּם (דברים ו, ז) ודרשינן: עשה אותם קבע".
בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ
ב"שולחן ערוך" (סימן סג סעיף א): "קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב על גבי בהמה או יושב, אבל לא פרקדן דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה, אבל קורא והוא שוכב על צדו". הגה (מאחר שכבר שוכב ואיכא טרחא לעמוד) ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו, או שהיה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא. ובסעיף ב: "מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין".
וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ
גם את הפסוק הזה אנחנו מיישמים בקריאת שמע. ב"שולחן ערוך" (סימן סא סעיף כה) "כשיאמר: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ - ימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר: וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ - ימשמש בשל ראש וכשיאמר: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ - ימשמש בשתי ציציות שלפניו".
עוד ב"שולחן ערוך" (סימן כד סעיף ב) "מצוה לאחוז הציצית ביד שמאלית כנגד לבו בשעת קריאת שמע, רמז לדבר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך" (דברים ו, ו). גם התפילין של יד צריכים להיות כנגד הלב בגלל הפסוק הזה (כ א).
וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת - וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ
כתב בבן איש חי (פרשת נח יז) "נכון להסתכל בציצית, ויכוין ויצייר במחשבתו, כאלו יש בהם חוט מראה תכלת, שהוא דומה לרקיע, מפני דאותה הארה, לא נפסקה, וכמו שכתב מהרח"ו ז"ל, וימצא טוב בכונה זו".
וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹקֵיכֶם
יש הרבה הלכות שקשורות לאיסור הסתכלות על ערווה, שאף שהן נכונות לכל דבר שבקדושה, הן כתובות בהלכות קריאת שמע. והסיבה לכך היא, כיוון ששם בעיקר צריך לשים לב לקדושת העיניים והמחשבה. גם ה"שולחן ערוך" (סימן עה) כתב כמה וכמה הלכות בעניין זה. "טפח מגולה באשה, במקום שדרכה לכסותו, אפי' היא אשתו, אסור לקרות ק"ש כנגדה". וכן: "שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו". וכן: "יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע". ועוד.
כן מביא ה"שולחן ערוך" (סימן עט) הלכות רבות שקשורות לקדושת המקום שנמצא בו שיהיה נקי ומכובד.
קריאת נשים
כל סדר התפילה כמו האנשים, אין פחות
קריאת שמע היא מצוות עשה שהזמן גרמא. לכן נשים פטורות ממנה, אבל יש בה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות. ועל כן ראוי שנשים יאמרו אותה, ולפחות את הפסוק הראשון שלה, אפילו אם הן עסוקות ביותר (סימן ע סעיף א). וכתב ה"מגן אברהם" שחייבות בזכירת יציאת מצרים, ועל כן צריכות לומר את הברכה שאחר קריאת שמע. וצריכות לסמוך את הברכה הזו לתפילת י"ח (מגן אברהם ס"ק א', סידור בית עובד בדיני קריאת שמע של ערבית אות א' וב').
ויש חולקים ואומרים שאינן חייבות, ואעפ"כ מותר להן לומר ברכות אלו. "ואם רצו לברך גם שאר הברכות של קריאת שמע וגם פסוקי דזמרה וברכותיה הרשות בידם. (רבינו זלמן שם). ועל כן נוהגות הנשים שיודעות ללמוד, להתפלל כל סדר התפלה כמו האנשים אין פחות, מפרשת העקידה עד סוף עלינו לשבח".
ספק מנהג להקל
וטעם הדבר מובא ב"בן איש חי" (לך לך. שו"ת רב פעלים חלק ב - אורח חיים סימן ז) כי במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל. ולכן אע"פ שבדרך כלל לא מברכים על מנהג כמו בחבטת ערבה. במקום שנהגו לברך – מברכים בשם ומלכות. כי "זה כלל גדול בדיני ברכות, בדבר שיש בו מנהג ברור ופשוט - לא אמרינן ספק ברכות להקל".
מקור המנהג הוא בדברי מרן ה"שולחן ערוך" (או"ח סימן תר"י סעיף ג') שפסק כמו הרא"ש: "יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום הכפורים". ואע"פ שיש בזה מחלוקת ראשונים מברכים כי כך המנהג. ובמקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להקל.
אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי
ויהי רצון שיתקיים בנו האמור בסוף נבואת נחמו: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי: אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ: אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹקֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי: הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ: תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ: אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מְתֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים: תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל". אמן ואמן.

עם ישראל חי
סיפר הרב זצ"ל: מסופר על ראש ישיבת פוניבז' שהגיע פעם לאיטליה, עמד ליד שער הניצחון המפורסם שבנה טיטוס וקרא: "טיטוס! טיטוס! היכן אתה היום בעולם? כל מה שנשאר ממך הוא השער הזה, ואילו עם ישראל עודנו חי וקיים לנצח!".
בדומה לכך מסופר על האדמו"ר מקאליב שליט"א, שזוכה היום לקדש את השם בפרהסיה ובבר בי-רב דחד יומא. כשהיה בשואה עינוהו והתעללו בו ותלשו זקנו בדרך כזאת שלא יצמח עוד, ודחפוהו לתא הגזים. בדקות שנראו הדקות שבהן הוא נושם את נשימותיו האחרונות, הוא צעק עליהם שיאפשרו לו לקרוא "שמע" ואמר שם: "ריבונו של עולם, אם אתה מותיר אותי בחיים אני מבטיח שאצעק ואלמד את עם ישראל לצעוק 'שמע ישראל' בניגון מיוחד כל חיי!". שמע הקב"ה תפילתו והוציאו מתוך תא הגזים וניצל בחסדי ה'. היום מסתובב האדמו"ר מקאליב בארץ כולה ומלמד שיאמרו "שמע ישראל" אחרי "עלינו לשבח", ואת דרשותיו הוא מסיים ב"קריאת שמע" בציבור בניגון מיוחד שחיבר.
פעם ביקר באחד המחנות בגרמניה וקרא: "גרמניה! גרמניה! איפה את היום ואיפה עם ישראל, שהוא חי וקיים לנצח!".
עצם קיומו של עם ישראל זה קידוש ה' גדול. כמו שאומרת הגמרא (יומא ס"ט, ב'): "זו היא גבורת גבורתו... ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות", ככבשה אחת בין 70 זאבים.
קל-וחומר היום, אנו מקדשים את ה' בכך שארץ ישראל מלאה בתורה ובישיבות, מה שלא היה כן מעולם, כן ירבו, להגדיל תורה ולהאדירה. אמן.

מובאות
מלבד הציווי לשים את עשרת הדברות על הלב, יש הציווי לקשור אותם על היד כנגד הלב, ועל הראש כנגד הראש החושב. כי חשוב המעשה וחשוב עוד יותר הלב טהור והמחשבה הנקייה

דברי האהבה בספר דברים מגלים לנו כי אפשר להחזיר גם את האהבה שה' אוהב אותנו וגם האהבה שאנחנו אוהבים את ה' יתברך. אולי בגלל שאהבת ה' היא עניינה של הגאולה.



תשובה כהלכה
הטלת פתיל . מה הרב אומר לגבי הטלת פתיל תכלת כיום?
אנחנו לא שמים פתיל תכלת, כי לא יודעים בוודאות שזהו זה. אבל אם מישהו נוהג לעשות כך הוא בוודאי לא עובר על איסור. וכך פעם שאני רואה מישהו שמטיל תכלת אני מקנא בו. ומייחל ליום שגם אני אוכל להטיל בציצית פתיל תכלת.

בלכתך בדרך . לפעמים אני לומד או קורא קרבנות תוך כדי הליכה בדרך. יש מקום לחשוש מצד צואת הכלבים שלפעמים יש?
לא לחשוש, אלא אם כן אתה רואה בבירור.

לשחות ולסחוט . למה אסור להיכנס לבריכה בשבת, אפילו אם אף אחד לא רואה אותי?
עצם השחייה אסורה מפני גזרת חכמים, שמא יבוא האדם לעשות דברים שאסור, ועוד איסורים שעלול לעבור על הדרך, כגון מלבן, סוחט ועוד.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il