בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • סנהדרין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מרדכי בן ברוך ז"ל

מסכת סנהדרין ט ע"ב

מחילה

שיעור זה עוסק בגדרה הממוני של המחילה על חובות, זכויות שימוש ושעבודים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י' סיון התשס"ג
6 דק' קריאה 53 דק' צפיה
מקורות:
תוספות סנהדרין ו ע"א ד"ה 'צריכה קניין'
תוספות קידושין טז ע"א ד"ה 'והרב שמחל'
קצות החושן סימן יב סק"א, וסימן קנ"ג סק"ג.
מחנה אפרים הלכות זכיה מההפקר סימן י"א
טור חושן משפט סימן קנ"ג (כד) - מחלוקת ראשונים בחזקת תשמישין אם צריכה קניין
רשב"א בבא בתרא כ"ח ע"ב ד"ה 'גמרא אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה' וכו'.

מחילה - צריכה קניין?
התוספות 1 דנים בהרחבה בשאלה האם מחילת חוב צריכה מעשה קניין, ומביאים מספר ראיות שאין צורך בקניין כדי לתת תוקף למחילה. אחת מראיותיהם היא הגמרא בקידושין 2 שהקשתה לשם מה יש צורך בשטר שחרור לעבד עברי, הרי יכול לומר לו בפני שנים 'זיל!' (לך), ומתרצת הגמרא 'עבד עברי גופו קנוי', ומכאן שאם יש רק שעבוד של העבד כלפי אדונו - מספקת אמירה בלבד. ומבארים התוספות שודאי לא מדובר שעשה קניין, שאם כך לא מובן תירוץ הגמרא 'עבד עברי גופו קנוי', עדיין אפשר לשאול לשם מה יש צורך בקניין - הרי אמר שמואל 'המפקיר עבדו יצא לחרות, וא"צ גט שחרור!' אלא ודאי שכוונת שאלת הגמרא היא שאת מה שכותב בשטר - 'זיל' - יאמר לו בעל פה.

התוספות בקידושין 3 כתב שניתן לדחות הוכחה זו: "דכיון שהוא מוחזק בגופו, אין לך קניין גדול מזה". ועתה עולות שתי שאלות:
א. דחיית התוספות בקידושין נראית כה פשוטה עד שיש לשאול כיצד א"כ מביא התוספות בסנהדרין ראיה משם? הרי באמת 'אין לך קניין גדול מזה!'

ב. מה בין שחרור עבד למחילה על הלוואה? הרי בכל הלוואה הלוה מוחזק בחוב, וא"כ תוספות לא היו צריכים לומר שאין ראיה משחרור עבד למחילת חוב, אלא שהדיון אם מחילה צריכה קניין כלל אינו מתחיל, שהרי תמיד מי שמוחלים לו מוחזק בדבר "ואין לך קניין גדול מזה!"

מחילה בלב
הקצות 4 דן בשאלה אם מחילה יכולה להיות בלב, ומביא בשם המהרש"ל שאם אומר בלבו שמוחל לחבירו ואח"כ מחליט לחזור בו - אינו יכול לחזור ולתבעו, שמחילה בלב הריהי מחילה. וכן הוכיח הסמ"ע מהמשנה 5 האומרת שאלמנה שלא תבעה כתובתה 25 שנים - מחלה כתובתה, וודאי לא מדובר שנעשה על המחילה קניין שא"כ אין צורך ב- 25 שנים. מהראיה האחרונה אף מוכח שגם יש שטר מועילה מחילה בלב.

הקצות מקשה על שיטת המהרש"ל והסמ"ע - היכן מצינו שמועילה מחשבה? אפילו בהפקר והקדש לא מועילה מחשבה, לבד מקדשי מזבח לגביהם מובא פסוק מיוחד 'כל נדיב לב!' ומביא הקצות את דברי המוהרי"ט, שדן בשאלה אם מועילים דברים שבלב והעלה "דהיכא שידוע לכל העולם מה שבליבו, כגון שלש שנים דחזקה, מהני דברים שבלב..." וכתב הקצות "ועיין שם דהוא אמיתי". כלומר אם התנהגותו מוכיחה שמחל הרי אין זה בגדר 'דברים שבלב'. וכן כתב המרדכי שאם אדם נדר באונס - כגון שנודר שלא יאכל פירות אך ידוע לכל שהדבר נעשה באונס, ברור לכל אדם שכוונתו רק לאותו יום, אף שלא אמר זאת בפירוש. וממילא אין כל ראיה מאשה שלא תבעה כתובתה, שכן גם שם ברור לכל אדם שמחלה. ראיה נוספת מהגמרא במסכת שבת 6 , שהקשתה לדברי ב"ש שאסרו שביתת כלים כיצד אנו מחממים כלים בשבת? ועונה "סתם כלים בין השמשות אפקורי מפקר להו". ולא מצאנו שאדם צריך להפקיר בפיו.

מחילה - הקנאה או הסתלקות?
המחנה אפרים חוקר חקירה נוספת בדין מחילה - האם מחילה היא הקנאה או הסתלקות. הוא תולה שאלה זו בשאלה אם מועילה מחילה בעל כרחו של הלוה, ומביא שהדבר נתון במחלוקת: בתורה אנו למדים על דין היעוד - היכולת של אדם לקדש את אמתו העבריה, ע"י מחילת החוב שהיא חייבת לו. התוספות בקידושין 7 מבאר שלמרות שלקטן אין זכיה ההתורה ואם כן השפחה אינה יכולה לקבל את הקידושין הדבר מועיל "שאינה אלא מחילת שעבוד בעלמא". והבין המחנה אפרים בכוונת דבריהם, שמחילה אינה הקנאה אלא הסתלקות המלוה מהשעבוד, וממילא אין היא תלויה בצד השני. ומוסיף המחנ"א שמדברי הריטב"א בשם רבו 8 משמע שמחילה היא הקנאה, וממילא אין אפשרות להקנות בעל כרחו.

ניתן לתלות את חקירתו הראשונה של המחנה אפרים - האם מחילה מועילה בלב - בחקירה אם מחילה היא הסתלקות. אם מחילה היא הסתלקות הרי זה דבר שבין האדם לבין עצמו, וממילא היא מועילה גם בלב, כפי שכתב המאירי שביטול חמץ מועיל בלב, משום שזהו דבר בין אדם לעצמו. אך אם היא הקנאה אין סיבה שתועיל בלב, שהרי זה דבר שבין האדם לבין אחרים.

ניתן לבאר באופן נוסף את תלות זו, שהסתלקות היא מצב פסיבי , שאין האדם מקפיד על החוב ולא איכפת לו ממנו - בדומה לגדרו של 'יאוש' שאינו אלא מצב נפשי של האדם ביחס לחפץ, וכיון שכך - ברור שאין צורך בדיבור. לעומת זאת הקנאה היא פעולה חיובית , ופעולות יש לפעול בפועל ולא להסתפק בלב.

נפק"מ בשאלה אם מחילה היא הסתלקות או הקנאה היא כאשר יש חוב המתחדש ללא הרף, לדוגמא - אדם שחייב במזונות אשתו והיא מחלה לו. האם יועיל הדבר מכאן ולהבא? אם מחילה היא הסתלקות הרי אדם יכול להסתלק רק ממה שכבר חייבים לו, אך לא מחוב שיתחדש בעתיד; אך אם נאמר שמחילה היא הקנאה פירושו של דבר שהיא מחזירה את השעבוד אל הבעל, הבעל קונה אותו - ויותר לא יהיה חייב לשלם לה.

מחילה על השתמשות
נחלקו הראשונים 9 האם מחילה על השתמשות מועילה: אדם בנה כותל בחצירו, וחבירו מניח עליו קורות. והבעלים שתק. לאחר זמן תבעו הבעלים מהמשתמש לסלק את קורתו, והלה טוען - מחלת לי! הבעלים טוען שאמנם מחל עד עכשיו אבל לא מכאן ואילך. הטור 10 (חו"מ קנג) מביא שלפי הרשב"ם חזקת תשמישין צריכה טענת קניין, כלומר המשתמש צריך לטעון שעשה קניין על השימוש, אך אם הוא עצמו מודה שלא נעשה על כך קניין הרי שגם לדבריו אין למחילה תוקף. לעומת זאת, לפי הגאונים מספיקה מחילה בלי טענה.

הקצות שואל על שיטת הגאונים - איך יתכן שהמשתמש יזכה בזכויות השימוש ללא מעשה קניין? הקצות דן בכך בהרחבה, וכותב שאפשר שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, ולפי הרמב"ם שסובר שקרקע נקנית באכילת פרותיה כך גם חפץ נקנה בשימושיו. אולם ראשונים רבים חולקים על הרמב"ם, וביניהם גם ראשונים הפוסקים שחזקת תשמישין אינה צריכה קניין, ועל כן מחדש הקצות שכל המחלוקת היא האם ניתן לקנות את גוף החפץ ע"י שימוש בו, כגון את הקרקע משום אכילת פרותיה, אך השימוש עצמו - אכילת הפירות - ודאי נקנה 11 .

נחזור לשאלה על התוספות בסנהדרין - כיצד ניתן להביא ראיה משחרור עבד, הרי שם העבד מוחזק בעצמו, כפי שדחו התוספות בקידושין?

כדי לענות על כך, נתבונן בשיטת הרשב"ם: מה יהיה הדין אם יטען המשתמש 'אתה מחלת לי ואני עשיתי קניין'? הרשב"ם אומר שטענה זו כלל אינה תופסת, וטעמו הוא שהבעלים מבחינתו מעולם לא התכוון להקנות אלא רק הרשה לחבירו להשתמש, והקניין שעשה המשתמש אינו על דעת הבעלים ואין סיבה שיועיל. נראה שהרשב"ם סובר שמחילה היא הסתלקות, אך אם נאמר שמחילה היא הקנאה, אין סיבה שמעשה הקניין לא יועיל.

מעתה ניתן לומר שלפי התוספות בקידושין סובר שמחילה היא הקנאה, ולכן כאשר האדון מוחל לעבד על שעבודו מועילה תפיסתו של העבד בעצמו. אך לדעת התוספות בסנהדרין מחילה היא הסתלקות, וממילא תפיסתו של העבד בעצמו אינה מועילה - האדון מעולם לא אמר לעבד לעשות מעשה קניין בעצמו.

לפי התוספות בסנהדרין יש צורך אפוא בקניין ממש, ואילו לפי התוספות בקידושין כל מציאות של קניין מועילה.

שאלנו עוד - מדוע לא נאמר לפי התוספות בקידושין שבכל מחילה יש קניין, שהרי הלוה מוחזק בנכסיו? נראה לומר שהתוספות בקידושין סובר שאם מחילה צריכה קניין משמעות הדבר שהשעבוד שיש למלוה בחפץ הוא ממשי, והוא כעין שותף, וממילא צריך לעשות קניין ממשי ואין די במחילה, אף שמחילה היא הקנאה. לעומת זאת בעבד די במחילה מפני שהמחילה היא על גופו עצמו , ולכן המוחזקות היא עצמה נחשבת מעשה קניין. מה שאין כן בממונו של המשועבד, שאע"פ שהוא מוחזק בו - אין זה מעשה קניין 12 .


^ 1 ו ע"א ד"ה צריכה קניין.
^ 2 ט"ז ע"א.
^ 3 ד"ה והרב שמחל על גרעונו.
^ 4 סימן י"ב סק"א.
^ 5 כתובות קד ע"א.
^ 6 י"ח ע"ב.
^ 7 י"ט ע"ב ד"ה אומר אדם.
^ 8 קידושין שם.
^ 9 בבא בתרא ו ע"א.
^ 10 חו"מ סימן קנ"ג.
^ 11 נראה לבאר באופן שונה מהקצות את שיטת הגאונים. כאמור, לפי הקצות, אין מחלוקת עקרונית בין הראשונים על כך שחזקת תשמישים צריכה קניין, והמחלוקת היא רק האם להחשיב את השימוש כמעשה קניין. אולם מצאנו ראשונים לפיהם אין צורך בקניין כלל: הגמרא בתחילת פרק שלישי בב"ב דנה בטיבה של חזקת קרקעות, ושואל שם הרשב"א מדוע לא נאמר שחזקה מועילה משום מחילת הבעלים? הרשב"א מדמה זאת הרשב"א לשיטת הגאונים שחזקת תשמישים אינה צריכה קניין, ומתרץ "דקרקע אינה נקנית במחילה אלא במכירה ונתינה, אבל שעבודים שיש להם חזקה בטענת סבלנות - נקנים הם במחילה... שאין זה כנותן קרקע אלא כמוחל על שעבודים". בפשטות נראה מדברי הרשב"א שמחילה על שעבודים, ובכלל זה חובות, כלל אינם צריכים קניין. בטעם הדבר נראה ששעבודים אינם חפץ ממשי אלא זכות מופשטת של השתמשות. כמובן ששיטה זו תיתכן רק אם נאמר שמחילה היא הקנאה, אך אם היא הסתלקות - זכותו של הבעלים לומר שעד עתה לא הקפיד, ועכשיו הוא מקפיד.
^ 12 לשומעי השיעור - הרב חזר בו מתשובתו שנאמרה בשיעור עצמו, ולכן תשובה זו שונה מהתשובה שנאמרה בשיעור.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il