בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

מסכת גיטין: דף ז' ע"א (איסורים מפני חורבן המקדש)

מה בין איסור דרבנן לדברי קבלה?

בירור ההבדל בין איסור דרבנן לדברי קבלה, דרך הסוגיא בגיטין העוסקת באיסורים מפני חורבן המקדש.

undefined

הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל

תשנ"ה
13 דק' קריאה
מראי מקומות:
דף ז ע"א "זמרא מנא לן" וכו' - תוספות ד"ה זמרא וד"ה עטרות, תוספות רי"ד ותוספות הרא"ש שם; פסחים דף נד ע"ב "אין בין תשעה באב" וכו' - תוספות ומאירי שם; ראש השנה דף יח ע"ב "בתלתא בתשרי" וכו'; ירושלמי, סוטה, פרק ט, הלכה טו; רי"ף לברכות דף לא ע"א (דף כא ע"א-ע"ב מדפי הרי"ף), ורבנו יונה שם; רי"ף לתענית דף ל ע"ב (דף י ע"ב מדפי הרי"ף); רמב"ם, הלכות תעניות, פרק ה הלכות יב-טו.

א. דברי הגמרא ומחלוקת הראשונים
הגמרא במסכת גיטין 1 דנה במקורם של שני איסורים: איסור 'זימרא' ואיסור 'עטרות':
שלחו ליה למר עוקבא: זמרא, מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: 'אל תשמח ישראל אל גיל בעמים'... אמר ליה ריש גלותא לרב הונא: כלילא מנא לן דאסור? א"ל: מדרבנן , דתנן: 'בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס'; אדהכי קם רב הונא לאפנויי, א"ל רב חסדא, קרא כתיב : 'כה אמר ה' אלהים הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל' - וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה? אלא לומר לך, בזמן שמצנפת בראש כהן גדול, עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול, נסתלקה עטרה מראש כל אדם; אדהכי אתא רב הונא, אשכחינהו דהוי יתבי, א"ל: האלהים, מדרבנן, אלא חסדא שמך וחסדאין מילך. רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה; א"ל: לא סבר לה מר 'הסר המצנפת והרם העטרה'? א"ל: דומיא דכהן גדול בגברי, אבל בנשי לא".

בגמרא מובאות שתי דעות מהו מקור איסור עטרות: רב הונא אומר שזהו איסור דרבנן, על פי דברי המשנה במסכת סוטה 2 שזוהי גזירת חכמים בפולמוס של אספסיינוס, ואילו רב חסדא אומר שהאיסור נלמד מפסוק "הסר המצנפת והרם העטרה".

המשנה שעליה מסתמך רב הונא מביאה שחכמים גזרו גזירה נוספת:
"בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס; בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות".

ומבארת שם הגמרא ש'עטרות כלות' הן תכשיט שנקרא 'עיר של זהב, ומסביר רש"י "עטרה של זהב, ועיר של זהב מצויירת עליה". התוספות כאן 3 מביאים את המשנה במסכת שבת "לא תצא אשה בעיר של זהב" מטעם טלטול בשבת, ומכאן מוכח שביום חול מותר הדבר; ולכאורה קשה, הרי במשנה במסכת סוטה למדנו שחכמים אסרו עיר של זהב לגמרי! ומבארים התוספות שעיר של זהב לא נאסרה אלא בשעת החופה, משום שבשעת 'שמחה יתירה' יש להזכיר את חורבן ירושלים, כדין אפר מקלה שיש להניח בראש חתנים 4 .

לדעת התוספות , כשם שאיסור עיר של זהב אינו אלא בשעת החופה, כך גם ביחס לאיסור עטרות. אולם התוספות רי"ד כתב שאין ללמוד דין עטרות חתנים מעטרות כלות, שהרי לכלות נאסר רק עיר של זהב, ואילו לחתנים נאסרו כל העטרות, ומקור החילוק הוא במשנה בסוטה שהובאה למעלה, ובה מפורש ששני האיסורים נאסרו במעמדים שונים, ואם כן אלו הן שתי גזירות שונות. ובשיטת התוספות שהשוו את שני הגזירות נראה לומר, שאין זה מסתבר לחדש חילוק נוסף ביניהם, שאין לכך מקור.

ב. השאלות על הגמרא
ויש צורך להבין את גוף דברי הגמרא. כפי שראינו, נחלקו האמוראים האם מקור איסור עטרות הוא במשנה כדעת רב הונא, או בפסוק כדעת רב חסדא. ולכאורה אין זה מובן מה היא הנפקא מינה ביניהם? הרי גם לדעת רב חסדא, ודאי שאין זה איסור דאורייתא, אלא דרבנן בלבד. ובמיוחד קשה הדבר לאור דברי רב הונא: "האלהים, מדרבנן" וכו', מהם משמע שלפי רב חסדא אין זה דין דרבנן. ושאלה זו יש לשאול גם על רבינא, שהקשה על מר בר רב אשי שעשה כלילא לבתו - מן הפסוק, ולא מן המשנה.

ושאלה נוספת יש לשאול ביחס לדין הזימרה. הגמרא למדה איסור זה מן הפסוק "אל תשמח ישראל" וגו', ומרחיבה את האיסור גם לזמרה בפה, ויש צורך להבין מדוע הגמרא אינה מביאה את המשנה בסוטה 5 "משבטלה סנהדרין, בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: 'בשיר לא ישתו יין' וגו'" וכו', וכפי שהביאוה התוספות 6 ? ואמנם את הקושיה השניה ניתן לתרץ ולומר, שהמשנה עסקה בגזרה שנגזרה לאחר חורבן הבית הראשון, ואילו אצלנו מדובר בגזרה שנגזרה לאחר חורבן הבית השני, ולגביה ביררה הגמרא מהו המקור לדין, ואמרה שהמקור הוא בפסוק. מכל מקום, השאלה הראשונה נותרה על כנה.

ג. תשובה א: דברי קבלה כדברי תורה
נראה להסביר, שאם המקור לגזרה הוא בפסוק, הרי דין זה הוא דברי קבלה, שדינם כדין דאורייתא. ויסוד זה מפורש בגמרא במסכת ראש השנה 7 "דברי קבלה כדברי תורה דמו", ולא כדין דרבנן. ולפי זה ניתן יהיה להסביר גם אצלנו, שאם הלימוד הוא מן הפסוק, הרי אלו דברי קבלה שהם כדברי תורה, וצריך להחמיר לגביהם, ואילו אם הלימוד הוא מן המשנה, אין הדברים מוגדרים כדברי קבלה, וממילא אין הם כדברי תורה, ואין חיוב להחמיר לגביהם.

ההבדל בין יום הכיפורים לתשעה באב
ועל פי היסוד הזה ניתן יהיה לבאר את דברי הגמרא בפסחים. הגמרא 8 מביאה את הדין ש"אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר", ומסבירה שאין הכוונה לזמן בין השמשות, שכן בין השמשות אסור גם בתשעה באב, אלא הכוונה היא "לקביעא דירחא", והסבירו התוספות שם שכוונת הגמרא היא, ש"אם מסתפק אפילו בארץ ישראל מתי הוקבע החודש, כגון שמהלך במדבר, עושה ב' ימים כדין כל ספיקות דאורייתא, דאזלינן לחומרא" ביום הכיפורים, ואילו בתשעה באב אין הוא עושה אלא יום אחד 9 .

ושאל ה"טורי אבן" 10 מהו באמת ההבדל בין זמן בין השמשות שהולכים בו לחומרא גם בתשעה באב, לבין ספק מתי היתה קביעות החודש, שהולכים בו בתשעה באב לקולא?

על פי היסוד שאמרנו, ניתן לבאר את הדבר. ה"מנחת חינוך" 11 מחדש שהחובה מדברי קבלה לצום בתשעה באב אינה על היום בחודש, אלא זהו דין להתענות באחד מימי אב, ועל גבי דין זה יש דין דרבנן להתענות דווקא בתשעה באב. ועתה מובן, שאם האדם התענה כבר באחד מימי אב, אין הוא צריך להחמיר על עצמו ולהתענות פעם נוספת בתשעה באב, מכיוון שידי חובת דברי הקבלה הוא יצא, וכדי לצאת ידי חיוב דרבנן אין הוא צריך להחמיר על עצמו.

ד. תשובה ב: דין עטרות שלא בשעת חופה
ולגבי הגמרא בסוגייתנו ניתן לומר, שיש נפקא מינה נוספת לשאלה, האם למדים על דין העטרות מתוך פסוק, או מתוך משנה, שכן אם הלימוד הוא מתוך פסוק, יש מקום להחמיר ולאסור את העטרות גם שלא בשעת החופה, אולם אם הלימוד הוא מתוך המשנה, אין מקום להחמיר ולאסור את העטרות שלא בשעת החופה; ומכיוון שהתוספות סוברים שהלימוד הוא מתוך המשנה, לכן הם נוקטים שגם עטרות החתנים לא נאסרו אלא בשעת החופה, כפי שהוא הדין לגבי עטרות הכלות, וכפי שהוא הדין לגבי האפר מקלה, ובכך מתורצת הקושיה שהקשינו קודם לכן.

שיטת הרי"ף
הרי"ף חולק על שיטת התוספות, וסובר שיש חילוק בין דין העטרות לבין דין האפר מקלה. כפי שראינו קודם לכן, התוספות סוברים שיש לדמות את דין העטרות לדין האפר מקלה, ומשום כך יש לאסור את העטרות רק בשעת החופה. אולם הרי"ף מחלק בין שני הדינים, וכותב אותם בשני מקומות שונים. את דין האפר מקלה הוא כותב במסכת תענית 12 :
כשחרב הבית באחרונה... אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בה דבר מועט, וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה, אמר רב חסדא: וכנגד הפתח; עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט, מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא; עושה אשה תכשיטיה ומשיירת בה דבר מועט, מאי היא? אמר רב: בת צידעא, שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים וגו' תדבק לשוני לחכי' וגו' - מאי: 'על ראש שמחתי'? א"ר יצחק: זה אפר מקלה שבראשי חתנים...

ואילו את דין העטרות הוא מביא במסכת ברכות 13 :
אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה... זמרא מנא לן דאסור... רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא גדיל כלילא לברתיה, אמר ליה: לא סבר לה מר שנא' 'הסיר המצנפת והרם העטרה'...? א"ל: דומיא דכהן גדול, בגברי, אבל בנשי לא.

והנה, על האיסור למלאת את פיו שחוק כתב רבנו יונה (שם) "שאינו תלוי בחורבן, אלא אפילו בזמן בית המקדש אמר שאסור למלאת שחוק פיו בעולם הזה בשום ענין, שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה" וכו'. וכיון שהרי"ף הסמיך את דין העטרות דווקא לדין זה, ולא לדינים שהביא בסוטה, נלמד שלדעת הרי"ף גם דין העטרות קיים תמיד, כפי שהוא באיסור השחוק, ואין הוא מוגבל לזמנים מיוחדים, כפי שהוא בדינים המובאים בתענית; ומה עוד שגם לפי פירושו של רבנו יונה, החשש לקלות ראש ולשיכחת המצוות גדל לאחר החורבן. ואם כן רואים אנו לפי זה, שלדעת הרי"ף יש הבדל בין דין העטרות לדין האפר מקלה, ודין העטרות נוהג תמיד, בדומה לאיסור השחוק, ואילו דין האפר מקלה אינו נוהג אלא בשעת החופה, וכן הוא לגבי שאר הדינים המובאים בתענית.

ועל פי זה ניתן יהיה ליישב את קושיית האחרונים לגבי דין הסיד. רבים מבין האחרונים מתחבטים בשאלה, מדוע אין נוהגים למעשה להשאיר אמה על אמה בבית שמסיידים אותו? ויש שתירצו שהסיד הקיים היום אינו הסיד שהגמרא מדברת עליו 14 . אולם לפי הסברנו, שהדינים שהרי"ף עוסק בהם במסכת תענית אינם קיימים כל הזמן, אלא רק בזמנים מיוחדים, ניתן להבין שכפי שדין האפר מקלה אינו קיים אלא בשעת החופה, וכפי שדין השארת התבשיל אינו קיים אלא בשעת הסעודה, וכפי שדין השארת התכשיט אינו קיים אלא בשעה שהאישה עושה את תכשיטיה, כך גם דין השארת האמה על אמה אינו אלא בשעת קניית הבית וסיודו. הדינים המובאים בתענית הם דינים של מיעוט שמחה, שאינם קיימים אלא בשעת השמחה, אך לא בזמנים אחרים, ומשום כך אין חיוב להשאיר אמה על אמה לאחר מכן.

והנה ה"ים של שלמה" 15 כותב שקיימת מחלוקת נוספת בין התוספות לבין הרי"ף, שלדעת הרי"ף איסור זמרא קיים לא רק בבית משתאות אלא גם בבית חתנות, וגם שם אסור לזמר אלא בדברי שירות ותשבחות וזכרון חסדיו של הקב"ה; ואילו לדעת התוספות, בבית חתנים שמצוה לשמח חתן וכלה, מותר לזמר בכל דברי שיר, רק שלא יהא בה נבול. אולם מדברי "תוספות הרא"ש" משמע שגם הרי"ף סובר כשיטת התוספות 16 . ובתחילת דבריו כתב "תוספות הרא"ש", שכוונת הגמרא בשאלתה: "זמרא מנא לן דאסור", היא לדברי הירושלמי: "'דהוה קאי ודמיך בזמרין' - שהיה מרבה להתענג ביותר ולשורר לפניו", ועל פי זה ניתן יהיה להבין גם את תשובת הגמרא. קודם לכן הקשינו, מדוע הגמרא עונה שהמקור לאיסור הזימרה הוא בפסוק, ולא במשנה בסוטה "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: 'בשיר לא ישתו יין' וגו'" וכו', אולם לפי דברי "תוספות הרא"ש" מובן שהגמרא לא הייתה יכולה לומר שהמקור הוא במשנה, שכן המשנה עוסקת באיסור הזימרה בבתי משתאות, ואילו הגמרא רצתה להביא מקור לכך שהזימרה אסורה גם כשאינה בבתי משתאות, אלא שהיא נעשית בשעת השינה והיקיצה, ויש בה משום ריבוי תענוג ביותר.

וכמו כן ניתן להבין את סיום דברי הגמרא. בסיום דבריה שאלה הגמרא: כיצד מר בר רב אשי עשה כלילא לבתו? הרי כתוב: "הסר המצנפת והרם העטרה"; ואנו הקשינו, מדוע אין הגמרא מקשה עליו מתוך דברי המשנה בסוטה, ש"בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות". אולם על פי דברי ה"תוספות רי"ד", שכתב שהמשנה לא אסרה אלא עיר של זהב, מובן שאי אפשר להקשות מהמשנה על מר בר רב אשי, שהרי הוא לא עשה לבתו עיר של זהב, אלא כלילא; אלא היא הקשתה מתוך הפסוק האוסר כל כלילא, ועל כך היא ענתה שהפסוק אוסר זאת רק על החתן, ולא על הכלה, והסברה שבדבר היא, שהפסוק לימד על האיסור מתוך הסרת המצנפת מראשו של הכהן הגדול, והדמיון לכהן הגדול הוא רק אצל החתן ולא אצל הכלה, וכפי שמצינו 17 שרק החתן נאסר בעשיית מלאכה, בדומה לכהן הגדול ש"כל השנה כרגל" 18 , ולא הכלה.

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם סובר, באופן פשוט, כרי"ף, שאיסור עטרות אינו רק בשעת החופה, אלא תמיד, ולא כתוספות הסוברים שהאיסור הוא רק בשעת החופה, שכן גם הוא מחלק בין דין הזימרה והעטרות לבין דין האפר מקלה ושאר הדינים הנובעים מן החורבן, כרי"ף. בתחילת דבריו 19 כותב הרמב"ם: "משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד... וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם, וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהיה תכשיט שלם, וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת תפילין, וכל אלו הדברים כדי לזכור ירושלם, שנאמר: 'אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי'", ולאחר מכן 20 הוא מוסיף: "וכן גזרו שלא לנגן... ואחר כך גזרו על עטרות חתנים... וכן גזרו על עטרות כלות" וכו', ואם כן הוא מחלק בפירוש ביניהם, ולכאורה ההבדל הוא שהתקנות הראשונות נתקנו רק לזמן מסוים, כפי שכותב הרמב"ם: "שהעורך שלחן לעשות סעודה", "כשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב", ו"כשהחתן נושא אשה", ומכאן שגם התקנה להשאיר אמה על אמה היא רק בשעת בניין הבית, ואילו התקנות הנוספות קיימות תמיד, כפי שהסברנו בדעת הרי"ף.

אלא שמלשון הרמב"ם משמע, שהחילוק בין שני סוגי התקנות הוא עוד יותר גדול מאשר הסברנו בשיטת הרי"ף, שכן הוא מפריד בין שני סוגי התקנות, ולגבי הסוג הראשון הוא כותב ש"כל אלו הדברים כדי לזכור ירושלם, שנאמר: 'אם אשכחך ירושלם'" וכו', ואילו לגבי הסוג השני אין הוא כותב זאת, ולכאורה תמוה הדבר, שכן בוודאי גם הסוג השני של התקנות נתקן משום החורבן, ואלמלא החורבן, התקנות הללו לא היו נתקנות!

ונראה להסביר שהסיבה לכך היא, שבסוג הראשון של התקנות מדובר בעשיית מעשים לשם זיכרון החורבן, ומעשים אלו הם חלק מדיני האבלות , ומשום כך היה הרמב"ם צריך להדגיש שכשהאדם עושה מעשים אלו, הוא צריך להתכוון בעשייתם לזכור את חורבן ירושלים, ולא להתכוון לגוף המעשים גרידא; מה שאין כן בסוג השני של התקנות, שאינו אלא המנעות מעשיית מעשים , והרי הוא חלק מדיני הצער , ולא מדיני האבלות, ולכן אין שייך לומר לגביו שיש צורך בכוונה לזכור את ירושלים. דברי הרמב"ם 'כל אלו הדברים כדי לזכור ירושלים' אינם טעם גרידא לדין, שהרי את טעמי הדינים נוהג הרמב"ם להביא רק בסיום הלכותיו, אלא זו היא הלכה ממש.

וניתן לומר עוד יותר מזה. ניתן לומר שהרמב"ם בא לחדש כאן, שבניגוד לשאר המצוות, שבהם הכוונה אינה מעכבת בדיעבד, הרי בדינים אלו הכוונה מעכבת גם בדיעבד, ואם האדם התכוון לקיים את הדין רק משום שכך ציווהו חכמים, ולא משום שזהו זיכרון לחורבן ירושלים, הוא לא יצא ידי חובתו. בדינים אלו, דין ה"לשמה" הוא חלק מהמצוה, ואין הוא רק נספח אליה, שכן עצם המצוה היא לזכור את חורבן ירושלים, ומשום כך הכוונה מעכבת גם בדיעבד. מה שאין כן בסוג השני של הדינים, שאינו אלא המנעות מעשיית מעשים, ולכן אין שייך לומר לגביהם שהצורך להתכוון לעשותם משום זיכרון חורבן ירושלים מעכב גם בדיעבד, כפי שנאמר לגבי הסוג הראשון של הדינים.

ולמעשה ניתן להוכיח מתוך לשון הרמב"ם, שהוא סובר כשיטת הרי"ף וה"תוספות רי"ד", ולא כשיטת התוספות. הרמב"ם כותב 21 : "ואחר כך גזרו על עטרות חתנים, שלא להניחם כלל , ושלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר: 'הסר המצנפת והרם העטרה', וכן גזרו על עטרות כלות אם היו של כסף או זהב, אבל של גדיל מותר לכלה", ואם כן הוא סובר שיש איסור על עטרות חתנים "שלא להניחם כלל" - גם שלא בשעת החופה, כפי שסובר הרי"ף, בניגוד לשיטת התוספות; וכמו כן הוא סובר שאין לדמות את דין החתן לדין הכלה, ובניגוד לחתן שנאסרו עליו כל סוגי העטרות, הרי לכלה לא נאסרו אלא עטרות של כסף וזהב, וכפי שכתב ה"תוספות רי"ד", בניגוד לשיטת התוספות. ושני הדינים הללו קשורים זה לזה: התוספות סוברים שדין החתן הוא כדין הכלה, ולכן הם אומרים שכשם שהכלה אינה נאסרת בעיר של זהב אלא בשעת החופה, כך גם עטרות החתן אינם אסורים אלא בשעת החופה; ואילו הרמב"ם סובר כשיטת ה"תוספות רי"ד", שאין לדמות את דין החתן לדין הכלה, וממילא מובן שייתכן שאמנם העיר של זהב של הכלה נאסרה רק בשעת החופה, אולם עטרות החתן נאסרו תמיד.

ה. תשובה ג: אי אפשר לבטל דברי קבלה
והנה, קודם לכן התקשינו בשאלה, מהו ההבדל בין אם המקור הוא בפסוק, או במשנה, והסברנו שאם המקור הוא בפסוק, הרי אלו דברי קבלה שדינם כדברי תורה, ואילו אם המקור הוא במשנה, הרי זה דין דרבנן גרידא. ובנוסף לנפקא מינה שהבאנו קודם לכן, שבדברי קבלה יש להחמיר בספק, יש נפקא מינה נוספת, לעניין היכולת לבטל תקנה זאת. בהלכות ממרים 22 פסק הרמב"ם, שבית דין יכול לבטל גזרה או תקנה שגזר או תיקן בית דין קודם לו, אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, או שבדק ומצא שהגזרה או התקנה לא פשטו בכל ישראל, אולם בוודאי שאין הוא יכול לבטל דין מדאורייתא, ואם לגזרה או לתקנה יש תוקף של דין דאורייתא, כגון שהם מדברי קבלה, מסתבר לומר שבית דין לא יוכל לבטל גזרה או תקנה זו. ולפי זה ניתן להסביר, שהרמב"ם כותב שדין עטרות החתנים נלמד מהפסוק: "הסר המצנפת והרם העטרה", כדי לבאר שזהו דין של דברי קבלה, שאי אפשר לבטלו; מה שאין כן דין עטרות הכלות, שאינו נלמד מהפסוק, וכפי שאומרת הגמרא שהפסוק נאמר רק לגבי "גברי, אבל בנשי - לא", אלא הוא נלמד מהמשנה: "בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות", ויש לו תוקף של דין דרבנן רגיל, ולא של דברי קבלה, ומשום כך יכול בית דין אחר לבטלו, אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, או שבדק ומצא שהתקנה או הגזרה הזו לא פשטו בכל ישראל.

ויסוד לדבר ניתן להביא מתוך דברי הירושלמי בסוטה. הירושלמי שם 23 שואל: "מי מתיר את הראשונות?", ומבאר בעל "קרבן העדה": "'מי מתיר את הראשונות' - עטרות כלות, דתנן ברישא שגזרו עליהן, ואמרינן לעיל דהיינו עיר של זהב, ובסמוך אמרינן דר"ע עשה לאשתו עיר של זהב, וקשיא: מי התירן? שהרי רבותינו לא התירו אלא שתצא באפריון בתוך העיר משום צניעות". והירושלמי מתרץ: "מי שהוא מתיר את אלו, הוא מתיר את אלו", ומבאר בעל "קרבן העדה": "'מי שהוא מתיר את אלו' - שתצא באפריון, מתיר נמי עטרות, ואפריון דנקט לאו דוקא". והירושלמי ממשיך ואומר: "כהדא ריש גלותא שלח שאל לר' חסדאי, מהו הדין דכתיב: 'כה אמר ה' הסיר המצנפת והרים העטרה'; א"ל: הוסרה המצנפת, הורמה העטרה" וכו', ולכאורה אין זה מובן כיצד הירושלמי מוכיח את דבריו מתוך דברי רבי חסדאי? אלא צריך לומר שכוונת הירושלמי היא, שמכיוון שהלימוד מהפסוק הוא דווקא לגבי עטרות חתנים, ולא לגבי עטרות כלות, וכפי שהוכיח מר בר רב אשי בסוגייתנו, לכן דין עטרות הכלות אינו אלא דין דרבנן גרידא, ובית דין אחר יכול לבטל דין דרבנן זה, אם הוא גדול מבית הדין הראשון בחכמה ובמניין, או שבדק ומצא שהתקנה או הגזרה לא פשטו בכל ישראל, מה שאין כן אם היה זה דין מדברי קבלה, שאז אי אפשר היה לבטלו.

------------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא" בעריכתו של הרב בנימין רקובר. כל הזכויות שמורות לרב בנימון רקובר © ירושלים תשנ"ה


^ 1 ז ע"א.
^ 2 מט ע"א.
^ 3 ד"ה עטרות.
^ 4 התוספות רומזים כאן לדברי הגמרא בבבא בתרא ס ע"ב "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי – זה אפר מקלה שבראש חתנים".
^ 5 מח ע"א.
^ 6 ד"ה זימרה.
^ 7 יח ע"ב. הגמרא שם אומרת שיום ג' בתשרי נקבע כיום טוב מדרבנן, ומשום כך גם היום שלפניו אסור בתענית, והיא מבארת שאלמלא היה יום ג' בתשרי נקבע כיום טוב מדרבנן, לא היה היום שלפניו נאסר בתענית, על אף שהוא גם יום לאחר ראש חודש, מכיוון שרק ימים טובים מדרבנן גורמים לאסור את הימים שלפניהם ושלאחריהם בתענית, ולא ימים טובים מדאורייתא, וראש חודש הוא מדאורייתא. ולאחר מכן שואלת הגמרא: מדוע היה צורך בקביעת יום טוב מדרבנן ביום ג' בתשרי על מנת לאסור את היום שלפניו? הרי היום שלפניו צריך להיאסר מכיוון שהוא גם יום לפני היום שנהרג בו גדליה בן אחיקם; והיא מתרצת: "גדליה בן אחיקם דברי קבלה הוא, ודברי קבלה כדברי תורה דמו", ומשום כך לא היה היום שלפניו נאסר.
^ 8 בדף נד ע"ב.
^ 9 ואילו המאירי (שם, ד"ה לפי דרכך) פירש שכוונת הגמרא היא, "שאם מנה מיום שלשים, על סמך שמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר, והתענה בעשירי, ונתברר לו בלילה שנתעבר אלול, ושלמחר יהא עשירי, צריך להתענות... וכיוצא בזה בתשעה באב, פטור" וכו'
^ 10 מגילה ה ע"ב ד"ה חזקיה.
^ 11 מצוה ש"א סעיף ב, ס"ק ז, ד"ה והנראה במהדורת מכון ירושלים.
^ 12 י ע"ב מדפי הרי"ף.
^ 13 כ"א ע"א-ע"ב בדפי הרי"ף.
^ 14 עיין משנה ברורה אורח חיים תק"ס, ב.
^ 15 פרק א, סימן י"ז.
^ 16 וזו לשון התוספות רא"ש בד"ה זימרא: ומה שנוהגין עתה בשעת סעודה בחופה לשורר, שיר של מצוה כזה שהוא לשמח חתן וכלה, שרי, וכן כתב רב אלפס בברכות" וכו'.
^ 17 שולחן ערוך אבן העזר סד, א.
^ 18 מועד קטן יד ע"ב.
^ 19 הלכות תעניות ה, יב-יג.
^ 20 בהלכות יד-טו.
^ 21 הלכה ט"ו.
^ 22 ב, ב.
^ 23 פרק ט, הלכה ט"ו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il