בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וילך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה יצחק בן איריס

רבם של ישראל בכל הדורות כולם

יומו האחרון של משה רבנו

משה רבנו עורך ביקורי בית , לצאת ולבוא , סדר יום עשיר במיוחד , ממעמד של מנהיג למעמד של תלמיד , מה שמתנבא יהושע לא מתנבא משה , הסלקא דעתין של המלאכים , נסתתמו ממנו מעיינות חכמה , לגודל השגתו לא יכול עוד למסור חכמה ותורה לישראל , חזקו ואמצו , הן קרבו ימיך למות , הצלחת היחיד תלויה בציבור , לשמוע דברי תורה - זה כל עיקרנו והודנו ותפארתנו

undefined

הרב שמעון כהן

תשרי תשע"ו
17 דק' קריאה
משה רבנו עורך ביקורי בית
פרשת וילך מפגישה אותנו עם דבריו האחרונים של משה רבנו ביומו האחרון, זו הפגישה האחרונה עם רבם של ישראל בכל הדורות כולם.
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': וְעָשָׂה ה' לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: וּנְתָנָם ה' לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" 1 .
בדרך כלל אדם שנמצא ביומו האחרון, הוא חלוש ביותר ולא קם ממיטתו, אבל משה רבנו ביומו האחרון נמצא בתנועה, הוא הולך ומדבר לפני כל ישראל.
על המילים "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה" שבפסוק הראשון, שואל האברבנאל: הלוא בפרשיה האחרונה של פרשת כי תבוא, נאמר: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" וגו' 2 , כלומר משה רבנו כבר קרא לכל העם, והעם אכן התייצב, כמפורש בתחילת פרשת ניצבים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" 3 . אם כן כולם נמצאים כעת לפני משה, אז לאן הוא הולך?
האברבנאל משיב, שמשה רבנו הלך ממחנה לוויה למחנה ישראל, משה רבנו עבר מבית לבית וערך 'ביקורי בית'. חלק מתפקידו של מחנך, זה לערוך 'ביקורי בית' אצל תלמידיו. בדרך כלל זה מתפרש על פני שנה שלמה, אבל משה רבנו גומר הכול ביום אחד, באותו יום שבו הוא נפטר. הוא עובר מבית לבית ומתקן כל מה שדרוש בעבודת ה' של הבית.
חומש דברים פותח בדברי תוכחה המופנים כלפי האומה כולה, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" 4 , וכעת, כעבור שלושים ושבעה ימים, עובר משה רבנו מתוכחה כללית לתוכחה פרטית, מבית לבית.
התהליך המופלא הזה של משה רבנו מול העם, מלמד אותנו מהי מנהיגות. משה רבנו נמצא כעת ביומו האחרון, טבעי היה שיעסוק בשאלות פרטיות כמו: מה יהיה אתו? איך יהיה אתו? אבל לא זה מה שמעסיק אותו, הוא עסוק בתיקונים שנדרשים אצל העם.

לצאת ולבוא
משה רבנו אומר: "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" וגו'. הביטוי 'לצאת ולבוא' דורש הסבר. לפי ה"אבן עזרא" הכוונה למלחמה, משה רבנו אומר לעם שבשל גילו המופלג לא יוכל לצאת עמם למלחמה. הרמב"ן חולק על כך. לדבריו, ביקש משה רבנו לנחם את העם בזה, ואלה דבריו:
"ואף על פי שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב: 'לא כהתה עינו ולא נס לחה' (דברים לד, ז), אמר להם כן לנחמם".
כלומר משה רבנו אומר לעם, שאמנם הוא לא יצא עמם למלחמה, אבל יהושע משרתו ימלא את מקומו וינחיל להם את הארץ. ממשיך הרמב"ן:
"ורבותינו (סוטה יג ע"ב) אמרו: מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה. והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו".
לפי חז"ל משמעות הביטוי 'לצאת ולבוא' היא משא ומתן בדברי תורה, "מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה".

סדר יום עשיר במיוחד
מי שמתבונן כאן בפסוקים לא יכול שלא להתפעל מסדר היום העשיר של משה רבנו ביומו האחרון, הוא נואם נאום פרידה ואומר דברי צוואה וברכה, הוא עסוק בתוכחה ובהמלכת יהושע, הוא מנהיג את העם, ולבסוף הוא מצווה על כתיבת ספר תורה. חז"ל אומרים שמשה רבנו כתב שלושה עשר ספרי תורה באותו היום - אחד לכל שבט ואחד נוסף לגנזו בארון, כדי שאם חלילה יזייפו את התורה, יישאר עותק מקורי אותנטי, וכך התורה לא תהיה מוחלפת.
כל זה עושה משה רבנו לאחר שנסתתמו ממנו מעיינות החכמה. הפלא ופלא! אם זה מה שעושה משה רבנו כשמעיינות החכמה סתומים ממנו, אז מה היה סדר יומו לפני שנסתתמו?!

ממעמד של מנהיג למעמד של תלמיד
על כורחנו הביטוי 'נסתתמו ממנו מעיינות חכמה' טעון ביאור, וכך אומרים חז"ל במדרש 5 :
"אמר רבי סימא: היום קובל לפני הקדוש ב"ה. אמר: ריבונו של עולם, איני זז ואיני שוקע ומשה קיים.
דבר אחר: רבנן אמרי: כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום, מה עשה?
אמר רבי ינאי: כתב י"ג תורות - י"ב לי"ב שבטים, ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר, שיהיו מוצאים אותה שבארון.
אמר משה: מתוך שאני עסוק בתורה שכולה חיים, היום שוקע והגזירה בטלה".
יש סיפור מאוד דומה שחז"ל 6 מספרים על דוד המלך. כשהגיע יום פטירתו ישב ולמד תורה, הוא ידע שמה שמסוגל לבטל את גזירת המיתה שנגזרה בעולם, זה תלמוד תורה, כי התורה נקראת 'תורת חיים' ונאמר בה, "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" 7 . כך הרחיק דוד המלך את מלאך המוות, וכך נהג גם משה רבנו.
"מה עשה הקדוש ברוך הוא? רמז לשֶׁמֶשׁ והיה [השמש] עומד ומתקשה כנגדו, אמר: איני שוקע ומשה קיים בעולם... אמר לפניו [משה להקב"ה]: ריבונו של עולם יטול יהושע ארכי שלי ואהא חי".
בימי משה הוחלש כוח ההנהגה שהטביע הבורא בגלגל החמה, לכן ניגשת החמה וטוענת טענות כדי לקרב את מיתתו של משה רבנו ובכך להחזיר את כוחה 8 . ואז בא דו שיח בין משה רבנו לקב"ה. אומר משה: אם מפני יהושע אני מת, כי הגיע יומו למלוך, אני מוכן לתת לו את המלכות, אין שום בעיה.
"אמר הקב"ה: עֲשֵׂה לו כדרך שהוא עושה לך".
אם כן, אומר הקב"ה למשה, כשם שיהושע שימש אותך וסידר לפניך שולחנות וכיסאות, גם אתה, לך וסדר לפניו את השולחנות ואת הכיסאות! זה לא פשוט לעבור ממדרגה של רב למדרגה של תלמיד ולהיות התלמיד של התלמיד שלך. הלוא משה רבנו נמצא ברום המעלה, במלוא עוצמת תורתו, הלוא הוא 'נותן התורה'.
"מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע".
משה רבנו לא זקוק להכנות פסיכולוגיות לפני שהוא הולך לביתו של יהושע. אמנם בדרך כלל יהושע הוא זה שבא לביתו של משה, אך משה רבנו הוא העניו מכל אדם, הוא לא מרגיש שום קושי ביחס למטלה שקיבל, לכן הוא מזדרז לקום וללכת ולשמש את יהושע תלמידו.
"נתיירא יהושע ואמר: משה רבי בוא אצלי".
יהושע רואה את משה רבנו ניצב על מפתן פתח ביתו ומקבל פיק ברכיים, הלוא במשך עשרות שנים הוא רגיל להשכים ולהזדרז לביתו של משה רבו, והנה מורו ורבו בכבודו ובעצמו דופק על דלת ביתו.
"יצאו להלוך, הלך משה לשמאלו של יהושע".
זה לא נגמר בתוך הבית, שניהם יוצאים לרשות הציבור והולכים במחנה וכל העם רואה כיצד יהושע הולך מימין ומשה משמאל. מדרכי הנימוס והכבוד שהתלמיד הולך בשמאל והרב בימין 9 , והנה כעת מגלה משה רבנו לעיני כל, שמעתה ואילך יהושע הוא המנהיג, ומשה רבנו הוא התלמיד.
"נכנסו לאהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם".
יהושע נכנס ומשה רבנו איש האלקים נשאר בחוץ. משה רבנו שעלה למרום וזכה להתגלות אלקית יותר מכל הנביאים שבכל הדורות פוגש כעת מחיצה, מסך שחוצץ בינו ובין יהושע, משה נשאר בחוץ עם כל ישראל ויהושע עולה ומתעלה. טבעי היה שמשה רבנו יעבור משבר גדול בשלב זה, אבל משה רבנו מקבל הכל באהבה ובהבנה, אין בליבו דבר על כך שיהושע נוטל את שרביט ההנהגה, הוא מוכן ומזומן להיות תלמידו ושמשו.
"משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור?
אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?!".
יש כאן משפט קשה, יהושע משיב למשה רבנו: אתה שואל מה הקב"ה אמר לי, וכי אתה סיפרת לי כל מה שהקב"ה אמר לך?!
"אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת. ושלמה מפרשה 'כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה' (שיר השירים ח, ו), אהבה שאהב משה ליהושע ומה שקינא משה ביהושע".
משה רבנו, זו ענקיות שכולה ענוה וביטול. כשמשה רבנו מדבר על הרצון שלו להמשיך את חייו ולהיכנס לארץ ישראל, הוא לא עושה שום חשבון אישי. השאלה מה יהיה מקומו ומעמדו איננה רלוונטית, לכן אין לו שום בעיה לעבור בין רגע ממעמד של מנהיג למעמד של תלמיד, הוא משמש את יהושע והולך משמאלו בלי שום בעיה.

מה שמתנבא יהושע לא מתנבא משה
נקודת השבר מגיעה כשמשה רבנו מבין שחלק מרכזי מתפקידו כנותן התורה הסתיים. כל כולו מלא אהבה ודבקות בריבונו של עולם, "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" 10 , והנה עתה הגיע סופן של כל השיחות האינטימיות שלו עם הקב"ה אודות בני ישראל, עם עבדיו. מעתה ואילך המפגש שלו עם ריבונו של עולם הולך לרדת קומה. זהו, כעת הצינור שדרכו הקב"ה מדבר עם ישראל זה יהושע.
כשיהושע משיב למשה, הוא בוודאי לא משיב ממקום של גאווה ח"ו, זה לא יעלה על הדעת. מה שיהושע מבקש לברר, זה שסיום תקופת ההנהגה של משה רבנו אינו רק סיום של תפקיד מנהלי, אלא דבר ה' השייך לתקופה החדשה הוא דבר ה' שצריך לעבור דרך הנהגה חדשה. התורה שייכת לזמן ולדור ולתקופה, ואף על פי ש'התורה לא תהיה מוחלפת', ברור לנו שיש תורה של גלות ויש תורה של ארץ ישראל, בארץ ישראל המצוות מקבלות מעמד שונה. וכיון ש"אין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד" 11 , מה שהתנבא ירמיה לא נתנבא יחזקאל ומה שנתנבא ישעיה לא נתנבא הושע, כך גם כאן, מה שמתנבא יהושע לא מתנבא משה.
התורה נכנסת בכלים הראויים לה לפי הזמן והתקופה, יש זמנים שבהם אנו פוגשים שִׁכחה של תורה, "שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה" 12 , ויש זמנים שבהם הדור ראוי לריבוי של תורה, "אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו" 13 . יש חידושי תורה שבמשך דורות שלמים היו נסתרים, עד שקם גדול בישראל וחידשם, "קום רבי שמעון ויתחדשון מלין על ידך דהא רשותא אית לך לגלאה רזין טמירין על ידך מה דלא אתיהב רשו לגלאה לשום בר נש כען" 14 . התורה לא השתנתה ולא תשתנה, מה שהשתנה זה כלי הקיבול.
משה רבנו שומע את תגובתו של יהושע לשאלתו ומבין שמהיום והלאה יהושע הוא צינור התורה של האומה, משה רבנו היה שייך לחוליה של קבלת התורה מסיני ומסירתה ליהושע, רק הוא היה מסוגל לזה, וכעת הגיע זמנה של חוליה נוספת שצריכה להאיר דרך דמותו של יהושע.

הסלקא דעתין של המלאכים
חז"ל 15 מספרים על דו שיח שהתנהל בין מלאכי השרת לריבונו של עולם כשמשה רבנו עלה למרום:
"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו?
אמר להן: לקבל תורה בא.
אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים'!
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה!
אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם.
אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה...
אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה - 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? - תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה, 'לא יהיה לך אלהים אחרים', בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה - 'זכור את יום השבת לקדשו', כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה - 'לא תשא', משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה - 'כבד את אביך ואת אמך', אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה 'לא תרצח' 'לא תנאף' 'לא תגנב', קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'ה' אדנינו מה אדיר שמך' וגו' ואילו 'תנה הודך על השמים' - לא כתיב.
מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר: 'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם', בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות".
השאלה הנשאלת היא: מה המלאכים חשבו מתחילה, מה היה הסלקא דעתין של המלאכים, הרי הם ידעו שכתוב בתורה 'לא תגנוב', אז מלכתחילה מדוע הם מתלוננים על כך שמשה רבנו מבקש לקבל את התורה?
ניתן להשיב על כך לאור דברי הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית. הרמב"ן מייסד שם יסוד עמוק ביותר. לדבריו, התורה כולה היא צירופי שמותיו של הקב"ה, ולמעשה אפשר לקרוא את התורה ולמצוא בה אין סוף אפשרויות של הופעות. לאור זאת נוכל להבין שהתורה שמשה רבנו קיבל מסיני, זו לא תורת המלאכים, וזה מה שמשה רבנו משיב למלאכים: התורה שבאתי לקבל, זו לא התורה שלכם, צירוף האותיות של התורה שנקבל מותאם לבני אדם ולא למלאכים, ובזה נחה דעתם של מלאכי השרת.
כאמור, זו גם כוונתו של יהושע. יהושע פונה למשה רבנו ואומר לו: מורי ורבי, מדרגתך היא למעלה בקודש, למעלה מכל השגה, הדיבור האלקי שאני הולך כעת למסור לעם, הוא דיבור שאיננו מתאים למדרגת ההופעה שלך.

נסתתמו ממנו מעיינות חכמה
נראה שזו כוונת חז"ל באמרם "מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה" 16 . משה רבנו ישב בשיעור לפני יהושע ולא הבין דבר. במדרש תנחומא ישנו תיאור מפורט של מה שהתרחש באותו הזמן, וזו לשון המדרש 17 :
"...דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני ועכשיו אבד חלקך והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת.
אמר לפניו: רבוני, אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה לו תלמיד.
אמר לו: אם אתה רוצה לעשות כך, לך עשה.
עמד משה והשכים לפתחו של יהושע. היה יהושע יושב ודורש ועמד משה וכפף קומתו והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו כדי שיצטער וישלים עצמו למיתה.
והלכו ישראל אצל משה לפתחו ללמוד תורה, ושאלו ואמרו: משה רבינו היכן הוא?
אמרו להם: השכים והלך לפתחו של יהושע.
הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ומשה עומד, אמרו לו ליהושע: מה עלתה על לבך שמשה רבינו עומד ואתה יושב?
כיון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע בגדיו וצעק ובכה ואמר: רבי רבי, אבי אבי ואדוני.
אמרו ישראל למשה: משה רבינו, למדנו תורה.
אמר להם: אין לי רשות.
אמרו לו: אין אנו מניחין אותך.
יצתה בת קול ואמרה להם: למדו מיהושע וקבלו עליכם לישב וללמוד מיהושע.
ישב יהושע בראש ומשה בימינו ובני אהרן משמאלו, והיה יהושע יושב ודורש בפני משה.
אומר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בשעה שאמר יהושע 'ברוך אשר בחר בצדיקים' נטלו מסורת חכמה ממשה ונתנו ליהושע ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש.
אחר שעמדו ישראל מישיבה אמרו למשה: סתם לנו את התורה.
אמר להם: איני יודע מה אשיב לכם. והיה משה רבינו נכשל ונפל.
באותה שעה אמר משה: רבון העולמים, עד עכשיו בקשתי חיים, ועכשיו הרי נפשי נתונה לך".

לגודל השגתו לא יכול עוד למסור חכמה ותורה לישראל
סיפור דומה אנחנו מוצאים ביחס לרבי עקיבא. הגמרא במנחות 18 מספרת על דו שיח שהתנהל בין משה רבנו לריבונו של עולם בשעה שעלה למרום, וכך מסופר שם:
"בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך?
אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי.
אמר לו: חזור לאחורך.
הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך?
אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו" וכו'.
כשמשה רבנו רואה שתורתו של רבי עקיבא מושתתת בסופו של דבר על היסודות שנתנו בסיני, אז נחה דעתו. על כל פנים איך אפשר להבין את הסיטואציה הזו, שמשה רבנו יושב בבית מדרשו של רבי עקיבא ולא מבין מה מדברים שם. המגיד מקוזניץ' 19 אומר על כך דבר נפלא:
"'בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא'. ופירש רש"י, לצאת ולבוא בדברי תורה, שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה. והדבר אינו מובן, שרבן של כל הנביאים בהגיעו לכלל מאה ועשרים שנה והילולא רבה שיצאה נשמתו בנשיקה התעלה על הדעת כי נגרע ערכו בחכמה מקודם, אדרבה לפי גודל התחזקות קדושתו תרב חכמתו. וגם מלת 'ולבוא' מיותר, שמכיון שלא יוכל לצאת בודאי שאינו יכול לבוא, כי הביאה היא אחרי היציאה.
ואפשר לומר הענין בהיפך, כי לגודל השגתו ביום זה והתדבקותו באלקים חיים, לא יכול עוד להפרד ולמסור חכמה ותורה לישראל אשר הם למטה במדריגה ממנו, כי כל ימי חייו אשר לא הגדיל ללכת כזה היה יכול להשתלשל ולמסור להם חכמה ותורה, אבל לא ביום הזה אשר הגדיל לעשות לדבק באלקים חיים בנשיקה. וזה שאמר רש"י שנסתמו ממנו מסורות דייקא. וענין 'לצאת ולבוא', הוא כענין שכתוב בזוהר הקדוש (ח"ב ריג ע"ב): זכאה מאן דעייל ונפיק, פירוש בחקירות אלוקות, ומאן דלא ידע בנפשיה דעייל ונפיק טב ליה דלא עייל. וכן משה רבינו ע"ה, מכיון שראה איזה גרעון בעצמו ונסתמו ממנו שבילי המסורות, לא עמד על עצמו לכנוס בחקירות הרמות, וזהו פירוש 'לא אוכל עוד לצאת ולבוא', דוק והבן".
זה יומו האחרון של משה רבנו, זו נקודת המעבר שלו מעולם הזה לעולם הבא. בשעותיו האחרונות הוא מתגלה במדרגה מופלאה ששייכת כבר לעולם הבא, הוא כבר לא יכול להתחבר אל האנושיות, הוא "הגדיל לעשות לדבק באלקים חיים בנשיקה". 'נשיקה' היא הביטוי העמוק ביותר של התקשרות שבין אדם לחברו, "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" 20 , משה רבנו נושק את המוות ומידבק בקב"ה.

חזקו ואמצו
מתוך הבנת מדרגתו המופלאה של משה רבנו אנו יכולים להמשיך לנקודה הבאה. משה רבנו מחזק את ידי העם באמרו:
"חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" 21 .
הביטוי 'חזקו ואמצו' או 'חזק ואמץ' חוזר על עצמו שוב ושוב גם בפרשתנו 22 וגם בתחילת ספר יהושע 23 . מחלקו השני של הפסוק אנו מבינים מה כלול בביטוי הזה. רש"י בפירושו לפסוק מבאר את המילים 'לא ירפך':
"לא ירפך - לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו".
'רפיון', זו מציאות של חולשה שמביאה מפלה. בנקודת המעבר שבין הנהגת משה רבנו להנהגתו של יהושע ישנה חרדה גדולה, יהושע חרד שמא לא יעלה בידו להמשיך כראוי את תורתו של משה, והעם חרד מפני ההנהגה החדשה. האם יש מישהו שיכול להיכנס לנעליו של משה רבנו ולהמשיך את תורתו?!
לכן משה רבנו מחזק ידיים רפות ואומר ליהושע שהקב"ה לא ייתן לו להיות נעזב ולחוש תחושה של רפיון, הקב"ה יוליך אותו צעד אחר צעד, יד ביד.
משל למה הדבר דומה? לילד שהולך לגן בפעם הראשונה, ומחליט שהוא מספיק גדול כדי ללכת לבד. כיון שהבית די קרוב ולא צריך לחצות כביש ההורים מסכימים ושולחים את הילד. הילד נפרד מההורים ויוצא לדרכו, וההורים, שניהם מציצים, מסתכלים בדאגה כדי לראות שהוא לא מתבלבל ועוקבים אחריו עד שהם רואים שהוא פותח את הדלת של הגן. הילד חושב שהוא לבד, אבל האמת היא שגם אבא וגם אמא הלכו אתו, שניהם לא הזיזו את העין ממנו.
לפעמים דווקא במצבים שבהם נראה לנו שאנחנו כאילו לבד, השמירה היא יותר חזקה. כשילד נמצא בבית, ההורים לא עוקבים אחרי כל צעד שלו, אבל כשהילד מתרחק מהבית, ההורים שואלים ודורשים: מה יהיה פה ומה יהיה שם? איך תסתדר ואיך תמצא את הדרך?
כך מחזק משה רבנו את ידיו של יהושע.

הן קרבו ימיך למות
המנהיגות עוברת ליהושע, ואז בא דבר ה' למשה ויהושע על חטאי העם באחרית הימים, וכך נאמר:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ" 24 .
על המילים 'הן קרבו ימיך למות' כותב רבנו בחיי על דרך הדרש:
"אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ב'הן' קלסתיך, שנאמר: 'הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים' (דברים י, יד), ב'הן' אתה גוזר עלי מיתה?!"
משה רבנו עומד לפני ריבונו של עולם ומבקש על נפשו: ריבונו של עולם, במילה 'הן' קילסתי אותך והודעתי לכל באי עולם שאתה לבדך אלקי השמים ושמי השמים, כיצד יתכן שבאותה מילה אתה משתמש כדי לבשר לי על מותי הקרוב?
"משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו שר גדול שהוא אוהבו ביותר, וראה אותו שר חרב נאה אין כמותה, אמר: ראויה זו למלך. מה עשה, קנאה ונתנה למלך. אמר המלך: יתיזו בה את ראשו. כך אמר משה: ריבונו של עולם, במנחה שהבאתי לך אתה מקטרגני בה?".
רבנו בחיי מביא הסבר נוסף:
"ועוד: יכלול 'הן קרבו ימיך למות' הגיע שִמשך לערוב ובאה ממשלת הלבנה, וזה ירמוז למדרגת משה ולמדרגת יהושע, שזאת נמשלת לחמה וזאת ללבנה, וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'הנך שוכב וגו' וקם', כלומר אף על פי שאתה שוכב עם אבותיך הכח שלך שמשם מעלת נבואתך הרי הוא קיים ועומד, שיאיר ללבנה, כשם שהשמש המשקע אינו משקע אלא להאיר ללבנה, וזהו לשון 'ואצונו', כי 'המצוה' היא תורה שבעל פה, והוא כח הלבנה, ועל כן אמר 'ואצונו', אשפיע כחי בלבנה".
משה רבנו קיים ועומד, 'משה רבנו חי וקיים' כשם ש'דוד מלך ישראל חי וקיים', כוחו הרוחני של משה, זו מציאות שאיננה פוסקת, "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" 25 . בתיקוני זוהר ישנו ביטוי מיוחד "אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא ובכל צדיק וצדיק" 26 , בכל דור ודור נשמתו של משה רבנו מופיעה בעולם. ישנו ביטוי נוסף שמופיע מספר פעמים בגמרא - "משה שפיר קאמרת" 27 . בביטוי זה השתמשו התנאים בבואם לשבח האחד את סברתו של השני, לאמור, ניצוץ משה רבנו ע"ה נכנס בנשמתך וכוונת אל האמת. אך אולי יש כאן עומק גדול יותר, אולי משמעות הביטוי היא שמשה רבנו חי וקיים ומופיע בכל אחד ואחד מישראל שמחדש דבר בתורה, משה רבנו מופיע בבית המדרש בתוך עסק התורה של רבנן ותלמידיהון.
יהושע, תלמידו הגדול של משה רבנו, איננו מאיר באור עצמי, הוא יונק את כוחו מאורו של משה רבנו, ובכל פעם שהוא נתקל בסוגיה ציבורית מדינית, הוא שואל את עצמו: כיצד היה משה רבנו מורה לי לנהוג? התורה של כל הדורות כולם, מושתתת על תורת משה, כל מי שלומד חמישה חומשי תורה לומד את תורת משה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בסופו של דבר הכול זה תורת משה.

הצלחת היחיד תלויה בציבור
מרן החיד"א 28 בספר "חומת אנך" 29 עומד על שינוי הלשון בפסוק. הפסוק פותח בלשון רבים: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ", ומסיים בלשון יחיד: "לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ", וזו לשונו:
"'אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיך הוא ההולך עמך'. פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, לומר דאם יהיה להם אחדות גמור, שכולם נחשבים כאיש אחד, אז כ"י השכינה שורה עליהם...
ואחר זמן ראיתי בספר 'קרבן מנחה' להרב הגדול מהר"י חאגי"ז ז"ל (סימן שמ"ו), ששאלוהו דקדוק פסוק זה דפתח בלשון רבים וכו', והשיב, דמשמע בילקוט בפסוק 'פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפלתם', התפלה נשתיירה להם שהם מתפללים בראש השנה ויום הכיפורים, אל תבזה אותה מהם".
גם בפסוק זה 30 אנחנו מוצאים שינוי לשוני, ההתחלה בלשון יחיד: "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר", וההמשך בלשון רבים: "וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם". ובילקוט שמעוני מבואר שהפסוק מדבר על כוחן של תפילות ראש השנה ויום הכיפורים, שמתקבלות ברחמים וברצון.
"ויש המצאה שנשמעת תפילת היחיד בכל זמן, כגון שיתפלל עם הצבור בראש השנה ויום הכיפורים ויאמר 'קבל צלותין ובעותין בעידן עקתין', וכשיצטרך היחיד בכל עת לדבר אל הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא פונה אליו מכח התפלה דנשתיירה ממה שהתפללו הצבור באותם הימים כיון דרבים הם והם בקשו על תפילת היחיד שתקובל בכל זמן, וזה שאמרו 'חזקו ואמצו' ברבים, כי אחר כך 'לא ירפך ולא יעזבך'. וזה שאמרו 'פדה בשלום נפשי' וגו'".
יש זמן שבו תפילות הכלל נשמעות, ויש זמן שבו אפילו תפילת היחיד נשמעת, כמו תפילה שנאמרת בעת צרה. כשיחיד מתפלל עם הציבור בראש השנה ויום הכיפורים, תפילות נשמעות, כל תפילות היחיד שלנו מקבלות כוח מתפילת הרבים. לכן בסליחות של ימים נוראים אומרים "קבל צלותין ובעותין בעידן עקתין", אנו מבקשים מהקב"ה שיקבל את תפילותינו גם כשאנו מתפללים תפילת יחיד בזכות תפילת הרבים של הימים הנוראים.
לאור זאת מובן שינוי הלשון שבפסוקנו, כל הצלחת היחיד תלויה ב'חזקו ואמצו', רק מתוך כך 'לא ירפך ולא יעזבך'.

לשמוע דברי תורה - זה כל עיקרנו והודנו ותפארתנו
מתוך הבנה יסודית זו, שכוחו של היחיד מתחיל מקדושת הציבור, אנו מגיעים לפרשיית כתיבת התורה ולפרשת 'הקהל' שאחריה. ב"ספר החינוך" 31 יש דברים נפלאים אודות מצוות הקהל, ואלו דבריו:
"משרשי המצוה, לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף, לאמר, מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו, ותהיה התשובה לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו, וכענין שכתוב בפירוש בזאת המצוה 'ולמען ילמדו ויראו את ה''".
עיקרו של עם ישראל זו תורה, ישראל בראשי תיבות 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה' 32 . מיד לאחר שמשה רבנו כותב את התורה, הוא מעמיד אותה במרכז החיים הלאומי של ישראל, התורה היא מרכז החיים שלנו, ממנה אנחנו מקבלים את חיינו, "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" 33 , מתוך כך אנו מספרים בגודל שבחה והוד ערכה ועוסקים בה בהתמדה רבה ובחשק רב.
זה מה שעושה משה רבנו ביום האחרון של חייו, הוא מכניס את חשק התורה לליבם של ישראל וקובע יום אחד בשנה, פעם בשבע שנים, שבו כל ישראל מתכנסים כדי לשמוע תורה מפי קדשו של מלך ישראל. המעמד הזה, בו עומד מלך ישראל, עמוד השדרה של עם ישראל, וקורא לפניהם בתורה, מזכיר להם היכן נמצא מרכז החיים של האומה.

מקורות עיקריים:
דברים רבה ט, ט , שבת פח ע"ב , מדרש תנחומא ואתחנן ו , מנחות כט ע"ב , עבודת ישראל לפרשת וילך ד"ה בן מאה , רש"י דברים לא, ו , רבנו בחיי דברים לא, יד , חומת אנך, ריש פרשת וילך , ספר החינוך מצוה תריב








^ 1.דברים לא, א-ו.
^ 2.דברים כט, א.
^ 3.דברים כט, ט.
^ 4.דברים א, א.
^ 5.דברים רבה ט, ט.
^ 6.ראה שבת ל ע"ב.
^ 7.דברים ד, ד.
^ 8.ראה דברים רבה י, א-ב.
^ 9.ראה יומא לז ע"א.
^ 10.שיר השירים ח, ו.
^ 11.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות ט, יד.
^ 12.תמורה טו ע"ב.
^ 13.תמורה טז ע"א.
^ 14.תיקוני זוהר הקדמה יז ע"ב.
^ 15.שבת פח ע"ב.
^ 16.סוטה יג ע"ב.
^ 17.מדרש תנחומא ואתחנן ו.
^ 18.מנחות כט ע"ב.
^ 19.עבודת ישראל לפרשת וילך ד"ה בן מאה.
רבי ישראל הופשטיין (המגיד מקוזניץ') (אפטא, אוקראינה), התצ"ג-התקע"ה - למד בצעירותו אצל הנודע ביהודה בפראג, ואצל גדולי החסידות המגיד ממעזריטש, רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג ורבי אלימלך מליז'נסק. מונה למגיד בעיר קוזניץ', שם למד ולימד, ומסביבו נאספו רבים. היה מפורסם בדרשותיו המיוחדות, ונחשב לאחד מגדולי האדמו"רים בימיו. שושלת מפוארת יצאה ממנו, וכמה חצרות חסידיות. פרסם ספרי הלכה וחסידות רבים, ביניהם הספר "עבודת ישראל".
^ 20.שיר השירים א, ב.
^ 21.דברים לא, ו.
^ 22.ראה דברים לא, פסוקים ז, כג.
^ 23.יהושע א, פסוקים ו, ז, ט, יח.
^ 24.דברים לא, יד.
^ 25.מלאכי ג, כב.
^ 26.תיקוני זוהר (נוסח אחר) קיד ע"א.
^ 27.מופיע במספר מקומות כמימרא של רב ספרא על תלמיד חכם הדן עמו. עיין ביצה דף לח ע"ב; שבת דף קא ע"ב; חולין דף צג ע"א.
^ 28. רבי חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) (ירושלים-ליוורנו, איטליה), התפ"ז-התקס"ו - מגדולי הפוסקים, רב ומקובל. למד בישיבתו של רבי חיים בן עטר והיה תלמידם של חכמי ירושלים, בהם הדיין רבי יונה נבון והמקובל רבי דוד חזן. מצעירותו ניחן ביכולת דרשנית, בכישרון כתיבה ובנמרצות רבה. בגיל שבע עשרה החל בכתיבת ספרו הראשון. בזכות אישיותו המיוחדת התמנה על ידי קהילת חברון כשליח (שד"ר) לקהילות היהודים בערי מערב אירופה כדי לאסוף תרומות עבור יהודי חברון. לצד אישיותו המיוחדת, היה חיד"א בעל הופעה חיצונית מרשימה, ומבין כל השליחים, בני דורו, שיצאו מארץ ישראל לתפוצות, היה החיד"א השליח המפורסם ביותר, שהגדיל והאדיר את שמה של ארץ ישראל ונלחם מלחמת כבודה. כתב עשרות ספרים במגוון תחומים: תלמוד, הלכה, פרשנות - ובכלל זה פרשנות מקרא, קבלה, עיונים בתפילה, ביבליוגרפיה ותיעוד של כתבי יד ועוד.
^ 29.חומת אנך, ריש פרשת וילך.
^ 30.תהלים קב, יח.
^ 31.ספר החינוך מצוה תריב.
^ 32.ראה זוהר חדש ח"ב שיר השירים כד ע"ב.
^ 33.דברים ל, כ.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il