בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

לאה בת יהודית

מסכת בבא מציעא - דף כה' ע"ב.

ספק הינוח

שיעור זה עוסק בדין ספק הינוח שנטלו, מתייחס למקרים שונים של ספק אבידה ולבסוף מגיע לדין הכללי של ספק ממון.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט' אדר א' התשס"ג
6 דק' קריאה 53 דק' צפיה
דברי הגמרא
המשנה בפרק אלו מציאות 1 מובאת המשנה "מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים, או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן". הגמרא הסבירה את הטעם לכך, שיתכן שאדם הניח את הגוזלות במכוון, וכיון שאין להם סימן - אם יקחם משם לא יוכל הבעלים להשיבם אליו. בסוף הסוגיא מובאים דברי רבי אבא בר זבדא בשם רב "כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר".

מחלוקת הרמב"ם והתוספות בדין ספק הינוח שנטלו
בבאור המשפט 'אם נטל לא יחזיר' נחלקו הראשונים. התוספות מבארים שמדובר בדבר המונח במקום המשתמר קצת, כך שגם אם החפץ הונח שם בכונה מסתבר שבעליו שכחוהו, ואם כן זהו ספק אבידה. על כן לכתחילה לא יטול, אבל אם נטל לא יחזיר למקום המציאה, משום שהתחייב בשמירתה מספק.
הרמב"ם חולק וכותב ש'לא יחזיר' פירושו שאם נטל זכה, וז"ל 2 :
...אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו.

שאלה על שיטת הרמב"ם
באופן פשוט, שיטת התוספות שאסור למוצא לקחת את החפץ לעצמו מובנת: כיון שיתכן שהחפץ הונח ונשכח הרי בעליו לא התייאשו, וזהו ספק איסור גזל. ויש להבין, מדוע הרמב"ם אינו מתחשב בכך?
המפרשים מוסיפים לבאר שאע"פ שלבסוף הבעלים מתייאשים, כיון שבשעת ההגבהה ספק אם התייאשו הרי זה כדין יאוש שלא מדעת: בתחילת הפרק 3 מביאה הגמרא את דעת רבא, שאם אדם מוצא חפץ שאין בו סימן לפני שהמאבד ידע על האבידה, אע"פ שהמאבד עדיין לא התייאש - רשאי המוצא לסמוך על היאוש העתידי וליטול את החפץ לעצמו. אולם אביי חולק וסובר שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, והחפץ אינו שלו אפילו לאחר יאוש הבעלים, שכן כאשר בא החפץ לידיו הוא בא בזמן איסור, וכן פסקה הגמרא. המגיד משנה כותב שגם כאשר יש ספק אם הבעלים התייאשו אסור לקחת את החפץ, כפי שמוכח משאלת הגמרא על אביי מהמשנה "מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו" אע"פ שיתכן שמאבד כבר יודע על האבידה, ומוכח שלדעת אביי גם באופן זה אין דין 'הרי אלו שלו', ומעתה מקשים המפרשים על הרמב"ם, כיצד בספק הינוח רשאי המאבד להשתמש בחפץ?

השוואת פסקי הרמב"ם בספק אבידה
והנה בפרק זה קיימים עוד ספקות שהגמרא לא הכריעה בהם:
א. המשנה בתחילת הפרק 4 אומרת "מצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו" ומסבירה הגמרא ש'מפוזר' היינו קב בארבע אמות, שכיון שטורח לאספם לא מסתבר שיחזור הבעלים לקחתם. הגמרא נשארת בספק בדין חצי קב בשתי אמות ובעוד מספר מקרים, ופסק הרמב"ם 5 :
מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן, היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן שמא הבעלים הניחום שם, היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קבים בשמונה אמות, או שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים, כל אלו ספק, לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז.

לשון הרמב"ם במקרה זה שם שונה מהלשון בספק הינוח: 'אינו חייב להכריז' לעומת 'הרי אלו שלו'.

ב. ספק נוסף שנשארה בו הגמרא בדף כה ע"א הוא ביחס למעות המסודרות בשורה, ופסק הרמב"ם 6 :
וכן המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו, אפילו היו מקצת מטבע זה על גבי זה הרי הן כמפוזרין, אבל אם מצא צבור מעות חייב להכריז. מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והן עשויין כמגדל, או שהיו אחד מיכן ואחד מיכן ואחד על גביהן, או שהיו מקצת זה על מקצת זה כדי שאם יכניס קיסם ביניהן ינטלו בבת אחת, חייב להכריז, היו עשויין כשיר או כשורה או כחצובה או כסולם הרי זה ספק ולא יטול.

כאן הרמב"ם כלל לא כתב מה הדין אם נטל.

כיצד נבאר את פשר שינוי הלשון בשלוש הלכות אלו? נראה שאף שאין הבדל הלכתי בין המקרים, הרמב"ם כתב בכל מקום את דברי הגמרא ולא הוסיף עליהם. במעות הנמצאות בשורה הגמרא עצמה לא התייחסה לאפשרות שהמוצא ייטול, ולכן גם הרמב"ם לא כתב אלא "הרי זה ספק". ביחס לפירות מפוזרים לא כתב הרמב"ם "הרי אלו שלו" משום שהגמרא לא ציינה זאת, אולם כתב "אינו חייב להכריז", משום שדבר זה מבואר במשנה, שכתבה שבפירות מפוזרים חייב להכריז ומשמע שבספק מפוזרים אינו מכריז.

אם נפרש כך, אין ללמוד משינויי הלשון של הרמב"ם, ובכל מקרה אם נטל הרי אלו שלו (וראה להלן בסוף השיעור דרך נוספת).

ביאור שיטת הרמב"ם
נחזור לשאלה על שיטת הרמב"ם בה פתחנו - כיצד הרמב"ם מתיר ליטול את האבידה, ולא מתחשב בכך שזהו ספק איסור, כמו ב'יאוש שלא מדעת'.

הכסף משנה כתב שגם בדין 'יאוש שלא מדעת', כלומר אדם המוצא חפץ שאין בו סימן ולא ידוע אם בעליו התייאשו, לא אמר אביי אלא שאסור ליטול, "אבל אם עבר ונטלם זכה בהם, דכיון שהם בידו ואינו יודע למי יחזירם שהרי אין בהם סימן ולמקום שנטלם אין לו להחזירם ממילא זכה בהם, דאין לנו לומר שיעמדו עד שיבוא אליהו אלא היכא דאיתמר הכי בהדיא".

גם הש"ך 7 מבאר באופן דומה, אך מוסיף שודאי אם יבואו הבעלים ויוכיחו את בעלותם יחזיר להם. נראה לומר לפיו שגם הכסף משנה יודה לכך.

הפרישה חולק על הש"ך והכסף משנה, וכותב שבדין יאוש שלא מדעת אסור להשתמש גם אם נטל, ומה שכתב הרמב"ם בספק הינוח שאם נטל זכה - מדובר רק על אדם שהגביה בטעות, משום שחשב שגם בחפץ זה קיימת חובת השבה.

כיצד נבאר את שיטתו? אם כשהגביה בטעות זכה, מה מעכב את ההשתמשות כשהגביה באיסור? נראה שאם מגביה בידיעה שהוא עושה איסור הריהו גזלן, וממילא מתחייב להשיב, גם אם הבעלים התייאשו. אך אם לא ידע על האיסור, הרי אינו גזלן!

נראה לסייע את דברי הסמ"ע לאחר שנתבונן בדברי הרמב"ם בהלכה זו בשלמותם:
כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו

הרמב"ם כתב "ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו". כשם שבדבר שיש בו סימן מדובר על אדם שנטל על מנת להכריז, כך מסתבר מאוד שגם בדבר שאין בו סימן כך מדובר.

הנוטל אבידה על מנת להשיב
יש לעיין, האם הראשונים האחרים מסכימים לעצם הדין של הסמ"ע, שאם נטל על מנת להשיב הרי אלו שלו? האם הסיבה שנחלקו על הרמב"ם היא שלא הבינו שמדובר באופן כזה, אך הם מודים לעצם הדין, או שסוברים שגם בחפץ שאין בו סימן יש מצוות השבה - עד שיבוא אליהו?

נראה שהראשונים יחלקו על עצם דינו של הסמ"ע. זאת ניתן ללמוד מדין אבידה שהכריזו עליה ואף אחד לא בא. ההלכה במקרה זה היא "יהא מונח עד שיבוא אליהו", ומבאר הגר"א שכך מבואר בפסוק "ואם לא קרוב אחיך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו". ומבואר שכיון שחלה חובת ההשבה שוב לא בטלה.

שיטת הגר"א
הגר"א 8 ביאר שהרמב"ם פסק בספק הינוח לשיטתו העקרונית בדין ספק בכורות, שאם תפס כהן מישראל ספק בכור בהמה אין מוציאים מידו, וביאר הגר"א שכן שיטת הרמב"ם בכל ספק ממון.

יש להבין דבריו, הרי באבידה יש גם ספק איסור? כדי להבין את דברי הגר"א נתבונן עוד בדבריו בהלכות שכנים. הגמרא בבבא בתרא 9 שואלת מה הדין במספר מקרים של הרחקת נזיקין, כגון אדם שרוצה לשים בביתו רפת בקר, אולם בעל העליה שעל גביו גילה שכוונתו לעשות בעלייתו אוצר תבואה, כגון שפתח בה חלונות לשם כך, והרפת תזיק לתבואה. הגמרא נשארה בספק, ופסק השולחן ערוך 10 על פי הרמב"ם שלכתחילה בעל האוצר מעכב על בעל הבית מלעשות את הרפת, אך אם עבר ועשה אינו יכול לדרוש ממנו להסירו.

הגר"א ביאר את שיטת הרמב"ם, שלפני שהאדם מרחיק את הנזק הרי הנחת התנור מוגדרת כאיסור, אך אח"כ הרי זה נחשב ממון. ויש להבין את דברי הגר"א, כיצד השתנה ספק האיסור לספק ממון? נראה שלהבנת הגר"א את הרמב"ם, 'דין ספק ממון לקולא' כלל אינו נוגד לדין 'ספק איסורא לחומרא'. כלומר, גם אם מדובר באיסור - כאשר יש מוחזק ניתן להקל עליו. לעומת זאת, לפי הרא"ש דין ספק ממונא שייך רק כאשר אין זה איסור, ועל כן סובר הרא"ש במקרים אלו שכיון שאין זה איסור הרי בעל הבית גם לכתחילה יכול לעשות רפת.

אחת מראיות הגר"א 11 לדעת הרמב"ם היא דברי הגמרא בב"ק 'המוציא מחבירו עליו הראיה'. יש להבין את כוונתו, איזו ראיה יש מגמרא זו לרמב"ם? הרי אין ויכוח בכך שאין מוציאים ממון בלי ראיה? נראה שדיוקו של הגר"א הוא מכך שהגמרא לא אמרה 'ספק ממון לקולא', אלא 'המוציא מחבריו עליו הראיה', ומשמע שאין כאן פסק של פטור, ואם חבירו יתפוס - גם ממנו לא נוציא. ויש להבין מדוע ביחס לבאור דברי הרמב"ם בספק הינוח, שאם נטל זכה, הביא הגר"א את הסבר הפרישה - שמדובר שהגביה בטעות, ולא כתב שהרמב"ם לשיטתו שאין מוציאים מספק?

נראה שהגר"א הביא את הסבר הפרישה משום שיש לכך נפקא מינה לדינא, שגם אם יבוא הבעלים אין צריך להשיב שהרי התייאש, מה שאין כן אם הזכיה היתה מצד ספק ממון שאז אם הבעלים יבואו כבר אין ספק. אם נפרש כך, לשון הרמב"ם במקומות האחרים "לא יכריז" הינה מדוייקת, שבמקרים אלו אין ייאוש ואם יתברר בוודאות מיהם הבעלים יצטרך להחזיר להם, ורק בגוזלות מקושרים הדין הוא "הרי אלו שלו" באופן ודאי.


^ 1 בבא מציעא כה ע"ב.
^ 2 הלכות גזילה ואבידה טו, א.
^ 3 כא ע"ב.
^ 4 כא ע"א.
^ 5 גזילה ואבידה טו, יב.
^ 6 שם טז, ב.
^ 7 רס, כו.
^ 8 רס, ז.
^ 9 כ ע"ב.
^ 10 קנה, ג.
^ 11 סימן שט"ו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il