בשיעור שעבר הבאנו את הגמרא במסכת ברכות העוסקת באותו מקרה בו, באו אל דוד אנשיו והתלוננו על הבעיה החברתית שנוצרה בגלל בעיות כלכליות של העשירונים הנמוכים. הפתרון שהתקבל לבסוף (לאחר שפתרון אחר נפסל) למרבה ההפתעה, היה- יציאה למלחמה. השלל שיילקח ישמש להעלאת רמת החיים של העניים. כדי לצאת למלחמה מעין זו דרושה הסכמת הסנהדרין ומוסיף רש"י שהפניה לסנהדרין הייתה נחוצה גם כדי שהם יתפללו להצלחת הכוחות הלוחמים. מדייק מלשון רש"י מו"ר מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל כי:

מקשה על כך מו"ר "והוא תמוה שמנין לו לרש"י לפרש טעם זה, שממנו תוצאות ונפקא מינות לדינא, מה שהוא נגד פשטות המשנה (בסנהדרין שהבאנו בשבוע שעבר, שם ברור שיש ליטול רשות מהסנהדרין לפני היציאה למלחמת הרשות) (עמוד הימיני סימן יד סע' א)?

לפני שנביא תירוץ שמופיע בספרי האחרונים, נרחיב את היריעה לכיוון נוסף. בעל "ספר החינוך" פוסק:

אם כן ה"חינוך" חוזר על העיקרון כי במלחמת מצווה אין צורך בקבלת רשות הסנהדרין ומוסיף כי המצווה מוטלת על כל אחד ואחד, אבל רק מי שיכול לקיים המצווה בלי להסתכן מחויב בה. ומפורש כי אין חובה להסתכן כדי כקיים מצווה זו. בשבוע הבא נביא את תמיהת האחרונים על קביעה זו.