עלינו להיכנס לפרופורציות נכונות גם במישור האמוני של הביטחון בה', וגם במישור הערכי של ההתגלות האלוקית מתוך ההיסטוריה של עם ישראל.
אנחנו מאמינים שכל הייסורים שבאים עלינו הם כולם טובה אלוקית שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו – גם אם ידינו קצרה מלהבין זאת, כמו שאמר רבי נחמן מברסלב: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא". כמובן שהדברים לא באים לעקור את הצער הטבעי ואת הכאב הנורא, אלא להתרומם על־גביו ומתוכו למבט עליון יותר מזה שנצפה בעולם הזה.
האומה הישראלית עוברת היסטוריה כל־כך מורכבת ומפותלת, ומנצחת את הכל. האומה שבה אל ארצה בחסדי ה', בנתה את הארץ כנגד כל הסיכויים וכנגד אינספור אויבים. כשם שיכולנו לכל אויבינו בשיבתנו ארצה, כך בעזרת ה' נתגבר ונלך עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו.

מדוע הגויים שונאים אותנו? הם לא מבינים שאנחנו לטובתם?
האנטישמיות שוטפת את העולם, מפני שישראל מופיעים על בימת ההיסטוריה כדי לשנות באופן יסודי את כל צורתה של האנושות. הגויים, שנאחזים מצד מהותם החיצונית בדפוסים הנוכחיים של האנושות. הם חשים בתת־המודע הלאומי שלהם, שישראל באים כדי לאבד את צורתם מן העולם. הם צודקים, והם טועים.
הם צודקים כי ישראל אכן מבקשים גאולה שלמה וטוב אלוקי עליון. והם טועים מפני שגם הם, בעומק עומק עצמיותם, ודאי אינם מבקשים שום דבר אחר מלבד המהפכה הגדולה הזו, שתחול לא רק עלינו, כמו שאומר הנביא: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' - לעבדו שכם אחד".

האם בזמן כזה שיש פיגועים, צריך להיות בצער או בשמחה?
כשרבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שלח איגרת תנחומים לרבנו הרב חרל"פ עם מות אמו, היו שניהם בתחילת שנות העשרים לחייהם, וכבר נודעו כצדיקים וקדושי עליון. הוא כתב כחצי עמוד על השתתפותו בצערו על מות אמו הדגולה ואחר כך הוסיף עוד חצי עמוד, בו כתב לרב חרל"פ שלאדם כמוהו אין צורך להזכיר כי גם בשעה כזו "עוז וחדוה במקומו" - שמחת ה' במעשיו ושמחת ישראל בעושיו לא זזה ממקומה.
אמרו חכמינו שכך דרכו של הלב – בכיה תקועה בו מצד זה, וחדוה מצד זה. בחיצוניות יש לנו צער עצום על כל פצוע, קל וחומר על כל הרוג, ויותר מכל – על כבודם של ישראל שמושפל ונרמס. אך זה רק הצד החיצוני, ובפנימיות, השמחה מתוך האמונה בטוב ה' שהולך ושופע גם בשעות האלה, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".