גרעין הנפש האלוהית הוא חלק אלוה ממעל. מבנה הנפש עצמה מורכב משלושה כוחות של מוחין ושבעה של מידות. אבל המשימה שמעניקה תכלית לקיום הנפש נמצאת בכלל ברובד חיצוני ו"פרקטי" יותר, לא בעצם היותה של הנפש אלא בפעולות שהיא מבצעת. הסוגים השונים של פעולות הנפש נקראים בשם לבושים, מה שאומר – בפשטות גרפית – שהם חיצוניים לנפש, והיא אמורה להיכנס לתוכם כמו שאדם נכנס לתוך הלבוש.
שלושה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה. הלבושים נותנים ביטוי לכוחות, שהם תכונות הנפש עצמה. בשלב זה אדמו"ר הזקן מדבר על הנפש האלוהית, שכוחותיה יצרו רגשות אהבה ויראה כלפי האל, ובאמצעות הלבושים היא מממשת את הרגשות הללו: מחשבה של לימוד תורה והבנתה; דיבור בדברי תורה, בענייני המצוות או בתחום החיים הרחב של עבודת ה'; מעשה של קיום תרי"ג מצוות בפועל. תכלית החיים: למלא את הימים והרגעים במיצוי של כל אחד מן הלבושים הללו. לדעת ולהבין כל מה שאפשר על ה' ועל התורה, להקדיש אחוז גבוה ככל האפשר מהדיבורים שיוצאים מפינו למטרות הללו ולהשתמש בכוח הגוף לקיום כל המצוות המוטלות עלינו.
אנחנו רגילים להסתכל על הלבוש כטפל אל האדם שלובש אותו, אך במקרה הזה התמונה הפוכה: מחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות חצובות משורש שהוא הרבה למעלה ממדרגתם של כל חלקי הנפש האלוקית (נפש, רוח ונשמה). התורה היא חכמתו ורצונו של הקדוש־ברוך־הוא, ולכל דבר ועניין ניתן לומר שהיא והוא – אחד. המשמעות של מתן האפשרות ללמוד תורה ולקיים מצוות, היא שניתן להבין את מי שאינו ניתן להבנה, לתפוס את מי שאינו ניתן לתפיסה, "לגעת" במי שאין לו גוף או דמות הגוף. אלוקים הכניס את עצמו אל תוך אותיות התורה, גנז את רצונו באותיות התנ"ך ובסוגיות התלמוד, והזמין כל יהודי לתפוס, להבין, לדעת ולגעת.
הסגולה הזו אפשרית אך ורק בעולם הזה, שבו אנו מהווים כתובת לרצון ה' ומחויבים במצוותיו. תכלית חיינו בעולם היא להתלבש, להיות מוקפים מכול וכול ברצון ה' – דרך התורה והמצוות. כאשר אנו עושים זאת, אנו דומים למי שמחבק את המלך.