בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
פרשת ויצא תשע"ו

אין סומכין על הנס

*ככל שתלדו יותר ותבנו יותר, כך ילך וימעט מספרם בארץ ישראל. "מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" *"בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח נכרים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו ז' מצות שנצטוו בני נח"

undefined

הרב שמואל אליהו

ד כסלו תשע"ו
13 דק' קריאה 61 דק' צפיה
מסירות נפש בדרך לגאולה
הבטחות ה' והשתדלות יעקב
בפרשת "ויצא" אנו קוראים כי ה' מבטיח ליעקב שזרעו יירש את ארץ ישראל. הוא גם אומר לו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (בראשית כח טו). למרות זאת יעקב ממשיך בבריחתו מעשו אל לבן הארמי. הוא לומד 14 שנה ועובד עוד 14 שנה בשביל לשאת את רחל ולאה, להמשיך את השלשלת. נראה לכאורה שיעקב לא סומך על ה' שיקיים את דברו והוא פועל בכוחות עצמו. אבל באמת זו היא האמונה האמיתית, לדעת שהבטחות ה' מתקיימות דרך העבודה שלנו.
הבטחות ה' והשתדלות משה ואהרון
את הדבר הזה לא הבינו 70 הזקנים שנתבקשו על-ידי משה לבוא ביחד אתו אל פרעה לדרוש ממנו "שלח את עמי". הם מתכנסים יחד כציווי ה' והולכים אל פרעה ביחד עם משה ואהרון, אבל בדרך הם נושרים בזה אחר זה, כנראה בגלל הפחד משומרי הראש מטילי האימה שבפתח ארמון פרעה. הטענות שהם בוודאי תירצו לעצמם הסתמכו על אמונה שקרית. הם בוודאי אמרו לעצמם: הקב"ה כרת ברית עם אברהם, והוא יקיים את בריתו גם בלעדינו. בני ישראל יכולים לצאת ממצרים ברכוש גדול בלי שנסכן את נפשנו. למה אנחנו צריכים להסתכן ולבוא לארמונו של פרעה?
כשפרעה רואה שמשה ואהרן מגיעים לבדם, הוא מבין שהעם לא מאמין כמו משה ואהרון והוא מקשה את לבו. אלוקים שילם ל-70 הזקנים ה"מאמינים" הללו במתן תורה. כשהם רוצים לעלות להר ביחד עם משה, אלוקים לא מאפשר להם. מי שלא מבין שהדרך לגאולה עוברת דרך מסירות הנפש שלו, לא יבין שמתן תורת ה' יעבור דרך הלימוד שלו. והלוא זוהי המשמעות של צלם האלוקים שבאדם.
היא הנותנת כוח לעשות חיל
ההבטחה של ה' מלמדת אותנו לאיזה כיוון עלינו לחתור. היא גם זאת שנותנת כוח למשה ואהרון להתמודד מול פרעה. היא זאת שנותנת כוח ליעקב להתמודד עם לבן הארמי. לחזור לארץ ישראל ולהתמודד עם עשו ו-400 הלוחמים. זה לא פשוט להתמודד עם כוח כזה כשאתך נמצאים נשים וילדים שהגדול שבהם הוא בן 13 או 14. אלא אם כן ה' אתך.
יעקב חוזר לארץ ישראל בגלל ההבטחה. הוא ירא מאוד, ובצר לו משתדל להתכונן למלחמה עם עשו בדורון, בתפילה ובמלחמה. הוא מכין כלי נשק תחת בגדיהם של בניו, להילחם אם צריך. הוא לא סומך על הנס. הוא מודע למה שהחטא יכול לגרום (ברכות דף ד ע"א), אבל הוא לא בורח. הוא מתכונן להילחם אם צריך.
מסירת נפש בגלל מסירות נפש
את היסוד הזה שלא הבינו 70 הזקנים, לא הבינו גם רבים בימי מתתיהו ובניו. רבים מדי מעם ישראל שלא רצו ללכת בדרכי יוון וברחו למערות, כמבואר בספר חשמונאים (פרק ו יב): "ויהיו אנשים אשר התחבאו במערות סביבות היער לעשות את השבת. ויוודע הדבר לפוליפוס וישרוף אותם באש, ויתאפקו מעמוד על נפשם כי יראו לחלל שבת". אנשים אלו שילמו בחייהם על מסירות נפשם שלא לחלל שבת ולא להפר את ברית המילה. לא לאכול חזיר ולא לעבוד עבודה זרה.
האנשים הללו חשבו כי לצאת להילחם זה מעשה חסר סיכוי. זו התאבדות. הרי יש מצווה של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אם כן אנחנו נתחבא במערות וכך לא נעבור על דתנו ולא נסכן את נפשותינו. למעשה מסתבר שדרכם לא נכונה. כי אם זה כל כך נכון, למה ליושבי המערות לא נעשו נסים ונפלאות כמו שנעשו למתתיהו ובניו? ולא עוד אלא שנראה לכאורה שה' הולך נגדם, כפי שעולה מהגמרא במסכת שבת.
פחד מסמר
המשנה (שבת ס ע"א) אומרת כי יש איסור ללכת בסנדל המסומר בשבת בגלל מעשה שהיה באותן מערות שאליהן ברחו מפני היוונים. הגמרא מביאה שלוש דעות מה היה המעשה שבגללו נגזרה הגזירה. "אָמַר שְׁמוּאֵל, שֶׁלְפִי הַגְּזֵרָה הָיוּ, וְהָיוּ נֶחְבָּאִים בִּמְעָרוֹת, וְאָמְרוּ, הַנִּכְנָס - יִכָּנֵס, וְהַיוֹצֵא - אַל יֵצֵא (ניתן להיכנס למערה, אך לא לצאת ממנה, שמא יראו האויבים אדם היוצא ממערה זו ויבואו להרוג את המתחבאים בה). נֶהְפַךְ סַנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, כִּסְבוּרִים הֵם - אֶחָד מֵהֶם יָצָא, וְרָאוּהוּ אוֹיְבִים, וְעַכְשָׁיו בָּאִין עֲלֵיהֶם. דַּחֲקוּ זֶה בָזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָרְגוּ בָהֶם הָאוֹיְבִים" (מישהו נעל את הסנדל שלו הפוך. וכשהמתחבאים במערה ראו את טביעת הסנדל על גבי החול, היה נדמה להם שמישהו יצא מהמערה החוצה).
דעה אחרת אומרת כי הם לא נעלו סנדל מסומר, אלא שמעו קול סנדל מסומר מבחוץ. "רַבִּי אִלְעַאי בַר אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בִּמְעָרָה הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵעַל גַּבֵּי הַמְּעָרָה. כִּסְבוּרִין הָיוּ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים, דָּחֲקוּ זֶה בָזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָרְגוּ בָהֶן הָאוֹיְבִים". הדעה השלישית אומרת כי הפחד לא היה במערה אלא בבית המדרש. ושם היה האסון הגדול. "רָמִי בַר יְחֶזְקֵאל אָמַר, בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מַאֲחוֹרֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ. כִּסְבוּרִים הָיוּ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים, דָּחֲקוּ זֶה בָזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָרְגוּ בָהֶם אוֹיְבִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אַל יֵצֵא אָדָם בְּסַנְדָּל הַמְּסוּמַּר".
וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם
הרמב"ם בפירוש למשניות (מסכת שבת פרק ו) כותב: "ודרסו זה את זה באותן הסנדלים המסומרים ומתו מהם רבים, ולפיכך אסרו לצאת בסנדל מסומר בשבת ויום טוב, לפי שהם ימי כניסה וכנופיא". גם ה"ים של שלמה" (המהרש"ל, ביצה פרק א) כותב כי "נהרגו עליו כמה רבבות מישראל בעונותינו הרבים". כן הוא גם ב"פרישה" (או"ח סימן שא).
וב"שפת אמת" (שבת ס ע"א) הביא כי "אפשר שכל אלו היו והכל אמת". גם האסון במערה שהתהפך הסנדל ונבהלו ונרמסו, גם האסון במערה ששמעו קול מעל גבי המערה ונבהלו ונרמסו, וגם האסון בבית המדרש ששמעו קול סנדל מסומר ונבהלו ונרמסו, ולכן גזרו עליו כיוון שהיה קו משותף לכולם, והוא שהפחד שגרם את האסון הנורא הזה. פחד שקוראים עליו פעמיים בפרשת הקללה. הראשון "וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם" (ויקרא כו יז). והוא בארץ ישראל. פחד שווא שגורם בריחה.
השני הוא פחד חמור יותר. פחד שגורם אסונות. פחד של חו"ל. פחד שמזיק יותר מהאויבים עצמם: "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". הנורא מכל הוא שהאסונות הללו קרו בארץ ישראל. פחד שגרם הרג גדול: "דָּחֲקוּ זֶה בָזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָרְגוּ בָהֶם אוֹיְבִים".
יראה נפולה
בתלמוד ירושלמי (שבת לד ע"ב) מובא כי ממדי האסונות והפחד שבא בעקבותיהם היו כל כך גדולים, עד שנתנו טעם לגזרה מפני הנשים המעוברות: "שהיו רואות את ראשו ומפילות. ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות". האסונות שהיו קשורים לסנדל המסומר גרמו לנשים מעוברות פחד גדול כל כך, עד שהיו מפילות רק למראהו או למשמע קולו. כעין זה מובא גם בדברים רבה: "כך שנו רבותינו אסור לצאת בסנדל מסומר בשבת, ולמה כן? א"ר יוחנן: בשעת השמד היו הפולחין לובשין סנדלים מסומרים. והיו עושין רושם בארץ והיו בנות ישראל יוצאות ורואות את סנדליהן רשומות בארץ והיו מתייראות ומפילות" (פרשת עקב נוסח ליברמן).
ובתוספות (שבת ס ע"א) מסביר כי אסרו לשלוח סנדל מסומר ביום טוב גם אם לא נועלים אותו. ואע"פ שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו, כאן אסרו "כיון שבאת תקלה על ידו. ליכא שמחת יום טוב". מראהו של הסנדל המסומר מונע שמחה בעם ישראל. הוא מזכיר אירועים עצובים וכואבים מאוד, ולכן לא משלחין אותו ביום טוב.
מחכים במערות לנס
גזרת הסנדל היא כמעט לא משמעותית מבחינה מעשית. הטור כותב: "ובגמרא מפרש צורתו וכמה מסמרים יש לו ואין מצוי לנו. ולכן לא הארכתי בו" (או"ח שא). ה"שולחן ערוך" לא מביא אותה כלל להלכה, כי התנאים למציאות של סנדל המסומר שאסור הם כל כך רחוקים, עד שלא נמצא כמעט מישהו שיש לו סנדל כזה. אמנם ההלכה הזאת מופיעה במשניות, בחינת "דרוש וקבל שכר". ללמדנו שלא ללכת בדרך יושבי המערות שחיכו בוודאי לנס ולסיעתא דשמיא שבאה למתתיהו ובניו ולא באה להם, כיוון שהם לא הלכו בדרך הסלולה לנו מהאבות הקדושים וממשה רבנו ודוד עליו השלום: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם; וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".
מתתיהו ובניו בדורנו
הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד היה מגדולי רבני יהדות פולין וממנהיגיה קודם השואה. היה חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ומחותן עם בנו של ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור ומאחרוני הרבנים בגטו ורשה. הרב זמבה הי"ד נדרש לשאלה זו בשעה שהגרמנים דרשו מהיהודים בגטו ורשה למסור את הזקנים ואת הילדים שיישלחו למחנות השמדה. ה"יודנרט" שיתפו בחוסר ברירה פעולה עם הגרמנים. אחרים התחבאו בתוך בונקרים, ובודדים יצאו ונלחמו. ממש כמו בימי היוונים, הרוב מסייע בדלית ברירה ליוונים. חלק גדול בורח ומסתתר. חלק קטן נלחם.
הרב מנחם זמבה הי"ד למד מהמעשה של הסנדל המסומר כי חובתנו להילחם אפילו שיש לנו סיכוי קטן מאוד להציל או לנצח. מי אמר שבשעת שמד אדם צריך להיות במערה או למסור את עצמו לרוצחים? (עיין בראשית רבה וישלח פב) מהסיפור של מתתיהו ובניו אנו לומדים שצריך להילחם על חיינו אפילו בשעת שמד שהסיכוי לנצח הוא רק בגדר נס. מהסיפור של מתתיהו ובניו הוא למד כי אם הקב"ה יעשה נס – הוא יעשה אותו תוך כדי לחימה ומסירות נפש ולא תוך כדי בריחה למערות או לבונקרים.
נס לא קרה להם
לגאון רבי מנחם זמבה הי"ד לא נעשה נס. הוא נהרג בידי הגרמנים ועוזריהם האירופאים והרוסים. גם לרבי עקיבא לא נעשה נס. הוא נתפס תוך כדי שהוא מלמד תורה לרבים, ונהרג באכזריות רבה על-ידי הרומאים שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל (ברכות סא ע"ב). גם על רבי חנינא בן תרדיון מסופר כי לא נעשה לו נס. וכך מובא הוויכוח בין חכמים בגמרא: "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹסִי בֶן קִסְמָא, הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן אֶצְלוֹ לְבַקְּרוֹ, אָמַר לֵיהּ, חֲנִינָא אָחִי, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאוּמָה זוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ, שֶׁהִחְרִיבָה אֶת בֵּיתוֹ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ, וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו, וְאִיבְּדָה אֶת טוֹבָיו, וַעֲדַיִן הִיא קַיֶימֶת, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּמַקְהִיל קְהִילוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר מוּנַח לְךָ בְּחֵיקֶךָ?".
רבי חנינא לא רצה להתווכח עם רבי יוסי בן קיסמא המבוגר והחולה. "אָמַר לֵיהּ: מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. אָמַר לֵיהּ, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם, וְאַתָּה אוֹמֵר לִי, מִן הַשָּׁמִים יְרַחֲמוּ. תְּמֵהָנִי אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה בָאֵשׁ". ממשיכה הגמרא ואומרת כי כדברי רבי יוסי בן קיסמא אכן קרה. "אָמְרוּ, לֹא הָיוּ יָמִים מוּעֲטִים עַד שֶׁנִפְטַר רַבִּי יוֹסִי בֶן קִסְמָא, וְהָלְכוּ כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לְקוֹבְרוֹ, וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל, וּבְחַזְרָתָן מָצְאוּ לְרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּמַקְהִיל קְהִילוֹת בָּרַבִּים, וְסֵפֶר תּוֹרָה מוּנָּח לוֹ בְחֵיקוֹ, הֶבִיאוּהוּ וּכְרָכוּהוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה, וְהִקִיפוּהוּ בַחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת, וְהֵצִיתוּ בָהֵן אֶת הָאוּר, וְהֵבִיאוּ סְפוּגִין שֶׁל צֶמֶר, וּשְׁרָאוּם בְּמָיִם, וְהִנִּיחוּם עַל לִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֶא נִשְׁמָתוֹ מְהֵרָה".
אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה
האם דרכו של רבי חנינא מוטעית? חכמינו בגמרא מדגישים לנו כי רבי יוסי בן קיסמא נפטר ביום שנתפס רבי עקיבא. "וְהָלְכוּ כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לְקוֹבְרוֹ, וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל". ולא עוד, אלא שרבי חנינא בן תרדיון נתפס כשהרומאים חוזרים מהלווייתו המפוארת של רבי יוסי בן קיסמא. גם בסיפור של רבי עקיבא (ברכות סא ע"ב) הגמרא מספרת כי דין רבי עקיבא ופפוס בן יהודה לא היה שונה. פפוס מנסה למנוע מרבי עקיבא ללמד תורה ברבים מאותן סיבות. גם שם מספרת הגמרא כי שניהם מסיימים את חייהם ביחד. "לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁתְּפָסוּהוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבָשׁוּהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְתָפְסוּ לְפַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה, וַחֲבָשׁוּהוּ אֶצְלוֹ". בהיותם בבית הסוהר הבין פפוס את משל הדגים והשועל היטב. ממילא גזרו עליך גזר-דין מוות. אם תילחם על דרכך, אולי ייעשה לך נס ותינצל. אם לא תילחם, אתה כמו הדגים שיוצאים ליבשה – הם בוודאי מתים. פפוס מבין ואומר לרבי עקיבא: "אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אוֹי לִי שֶׁנִּתְפַּסְתִּי עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים".
גם אלה שנהרגו על קידוש השם לא באמת הפסידו. בטווח הרחוק הם המנצחים. כך רבי עקיבא מתעלה באהבת השם בעת שמסרקים את בשרו במסרקות של ברזל. הוא יודע כי הניצחון מובטח בסוף הדרך. כך גם אומר רבי חנינא בן תרדיון לבתו: "אָמַר לָהּ: אִלְמַלֵא אֲנִי נִשְׂרָפְתִּי לְבַדִּי, הָיָה קָשֶׁה הַדָּבָר לִי. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי נִשְׂרָף, וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמִּי, מִי שֶׁיְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, הוּא יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנִי".
לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם
מקדש של נִסים
לעומת רבי עקיבא ורבי חנניא בן תרדיון, היו מקרים שבהם נעשו נסים מתוך מסירות נפש. כך מספרים חכמינו על חנניה, מישאל ועזריה שבאו לשאול האם ייעשה להם נס בכבשן האש של נבוכדנצר, אמרו להם חכמים שלא יהיה להם נס. נכנסו חנניה, מישאל ועזריה במסירות נפש על דעת כך שלא יעשה להם נס, ונעשה להם נס. כך גם בבית המקדש, ההדרכה היא לא לסמוך על הנס, אף שבפועל הוא נעשה להם פעמים רבות.
שולחן לחם הפנים - הגמרא במסכת יומא (כא ע"א, ורש"י) מספרת שעשו ללחם הפנים שולחנות של שיש ולא של כסף, מפני שהכסף עלול לקלקל את לחם הפנים שעליו. אף-על-פי שבדרך כלל היה נעשה נס גדול בלחם הפנים, שכאשר היו מורידים אותו מהשולחן כעבור שבוע הוא היה חם וטרי כיום אפייתו. מכל מקום "אין מזכירים מעשה נסים", כלומר: אין סומכים על הנס (ירושלמי שקלים ו ג).
קרי לכוהן גדול ביום כיפור – המשנה בתחילת מסכת יומא אומרת כי בערב יום כיפור היו מכינים כוהן אחר שמא יארע פסול בכוהן גדול. אף על גב שלמדנו במשנה במסכת אבות (ה) שמעולם לא אירע קרי לכוהן גדול ביום הכיפורים, אף-על-פי כן לא סומכין על הנס. כמו כן לא היו מניחים לכוהן גדול שיאכל בערב יום הכפורים דברים המביאים לידי קרי, ולא היו נותנים לו לישון בליל כיפור, שמא יבוא לידי קרי. שנאמר: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים ו טז, ירושלמי יומא א ד. קרבן עדה).
יין לנסכים שלא יחמיץ – הגמרא אומרת כי בזכות הנסכים היה היין של ארץ ישראל משובח ביותר ולא היה יין שמביאים מיהודה מחמיץ כלל (פסחים מב ב, ועי' רש"י שם). אף-על-פי-כן היו עושים תנאי עם היקבים שמביאים יין לבית המקדש לצורך הנסכים, שאם החמיץ היין - החמיץ לו (שקלים סוף פ"ד), לפי שאין סומכים על הנס (תוס' יום טוב דמאי א א. ועי' תשב"ץ ג לז קלה - קלז בענין הנסים שבמקדש).
נעילת דלתות העזרה בערב פסח - אביי סובר סומכים על הנס, ולא נעלו הלוויים את הדלתות בפני אלה שבאו להקריב קרבן פסח. כיוון שהדלתות היו ננעלות מעצמן בנס כשהיו נכנסים שליש מהקהל. רבא סובר שאין סומכים על הנס והיו נועלים אותן בפועל (פסחים סד ב). הלכה כרבא (רמב"ם קרבן פסח א יא. וראה צל"ח פסחים שם).
שמן למנורה בבית המקדש בחנוכה – ה"בית יוסף" (אורח חיים סימן תרע) שואל למה חוגגים את חנוכה שמונה ימים. הלוא השמן בפח הספיק ליום אחד, אם כן יחגגו שבעה ימים. והוא עונה על כך שאפשר כי ביום הראשון חילקו את השמן לשמונה, ושמו רק שמינית מהשמן בתוך המנורה. והקשו עליו: הלוא אין סומכים על הנס, ואיך שמו שמינית מכמות השמן בהנחה שיהיה נס? אולי בגלל זה ה"בית יוסף" הביא שני תירוצים אחרים (צריך לומר כי התירוץ הראשון הוא רק לשיטת אביי שסובר כי בבית המקדש היו סומכים על הנס. או לדעת רבי יוסי בי רבי בון בירושלמי שתירץ על כהן גדול "כאן בראשון כאן בשני". כלומר מה שלמדנו כי לא ראה כוהן גדול קרי מעולם היינו במקדש ראשון, ומה שנאמר כי שומרים על כוהן גדול שלא יראה קרי זה במקדש שני. בחנוכה החשמונאים היו במדרגת בית ראשון).
לא יפקיע מצווה מתוך רכות הלב
וכותב בית הבחירה למאירי (פסחים ח ע"ב): ואף על פי שאין סומכין על הנס במקום שההיזק מצוי אף במקום מצווה. מכל מקום, אף הוא אין ראוי להפקיע עצמו מן המצוה מתוך רכות הלב ומפחד הדברים שאין מצויים כל כך. אלא יהא לבו בטוח בה' יתברך. אמרה תורה "ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך" - מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה. תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה. "ופנית בבקר והלכת לאהליך" מלמד שאתה הולך ומוצא אהלך שלו ושקט.
מעשה בשני אחים עשירים באשקלון שהיו להם שכנים רעים. הוי אמרין אימת אלין יהודאי סלקין למצלייה בירושלם ונן מפקחין בתיהון (מתי יעלו היהודים לרגל ואנחנו נקח את בתיהם?) מטא זימנא וסלקון זימן להם הקדוש ברוך הוא מלאכים כמותם נכנסים ויוצאים בבתיהם (בזמן שעלו לרגל זימן הקב"ה מלאכים שיראו כאילו הם היהודים שעלו לרגל).
מן דאתא פלגון מה דאייתי עמהון למגוריהון (כשחזרו הביאו היהודים לשכניהם הנוכרים מתנות ממה שקנו בירושלים). אמרין לון: אן הויתון? (איפה הייתם?) אמרין לון: בירושלם. אימת סלקתון? ביום פלן. אימת אתיתון? ביום פלן. אמרין: ברוך אלהיהון די יהודאי דלא שבק יתכון. אינון סבירין אימת יסקון ואנן מפקחינן בתיהון. וכל יומא כדמותכון נפקין ועלין בבתיכון. הדא הוא דכתי' מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" (אמרו השכנים הגויים באשקלון ליהודים: ברוך אלוהיהם של היהודים שלא עזב אתכם. אנחנו חשבנו לקחת את בתיכם כשתעלו לרגל. וכל יום אנשים כדמותכם היו נכנסים ויוצאים בבתיכם).
מִיגון של מלכי המלכים

מכאן למד מרן הרב אליהו זצוק"ל לא לסמוך על הנס אבל לא לפחד יותר מדי. הוא נשאל פעמים רבות על מגורים של יהודים ביהודה ושומרון ועל ביקור בקברי צדיקים, בכותל המערבי או במערת המכפלה בשעה שנדמית כשעת סכנה, והיה אומר שלא צריך לחשוש ולפחד מהם, אלא להישמר כמו שראוי להישמר. מהסיבה הזאת לא הסכים הרב זצ"ל לנסוע ברכב ממוגן ירי (אלא אם כן זו הייתה דרישה של מישהו אחר).
הרב היה אומר כי אין זה בגדר הסתמכות על הנס, אלא דרכו של עולם. וכשם שיעקב אבינו עלה לארץ ישראל כי זו המצווה, כך יישוב הארץ זו מצווה. ובפועל אין ביטחון ליהודים בפריז יותר מאשר ביהודה ושומרון. טרקלין של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
שכינה איננה בטלה
מרן הרב זצ"ל היה מביא את הכתוב בשו"ת תשב"ץ (חלק ג סימן רא) על מציאות הנסים בימינו בירושלים. ושם הוא כותב: "ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות". וכתבו חכמינו במדרש כי העלייה לרגל היא מפני השכינה שאנשים מרגישים ובגללה עולים לרגל.
"ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים שְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם. כי בבית הכנסת שבירושלים הם צריכים לאנשי המקום כל השנה (ביום רגיל בכל השנה בית הכנסת מלא). ומתמלאת פה על פה בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר מג' מאות איש. כלם הם נכנסים שם ויושבים רווחים כי עדיין היא בקדושתה. וזה סימן גאולה שלישית". ויהי רצון שיתקיים בנו וְאַחַר כַּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ 'וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ, וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ. ונקבע על כך ימי הלל והודאה. אמן ואמן.
סיפור
שמחים על הנס
סיפר אהרון גרנביץ'-גרנות: פקידי כלא מרילנד היו נבוכים. תקלה כזאת לא התרחשה אצלם מעולם: הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל עבר בשער גלאי מתכות המשוכלל ביותר בעולם, המוביל לכלא השמור ביותר בעולם, בדרכו לבקר אצל יהונתן פולארד, רוכסן מתכת בכיסו - והשער ממאן לצפצף כאילו אחז אותו שיתוק! הקצין בשער לא התאפק מלהזעיק את מנהל הכלא בעצמו. לא בכל יום שובת גלאי החשמלי שעובד באפס תקלות יומם ולילה, ועוד בלא התרעה מוקדמת.
כשעבר שם הרב שמואל זעפרני, צפצף השער עקב סלילי המתכת ביומן העבודה שלו. ואילו לנוכח הגר"מ אליהו שעבר עם גלימתו המקושטת, המאובזרת ברוכסן מתכתי - נאלם השער דום. הקצין האחראי הצביע ביד רועדת על הרוכסן של הרב אליהו. "מה הוא רוצה?" התעניין הגר"מ, והרב זעפרני הסביר לו על המבוכה בשער. הגר"מ חייך: "רק זה מדאיג אותו?", שאל. הוא פתח את הרוכסן ולנגד עיניהם הנדהמות של קציני הביטחון נגלו העט המוכסף שהיה בכיסו, השעון שעל ידו והחפתים שעל חולצתו. השער היה אמור לזעוק חמס, אבל הוא נאלם דום לנוכח קדושת הרב.
"לא ייתכן, האם השער מקולקל?" השתאה מפקד הכלא. מעולם זה לא קרה לו. הוא לקח את העט מידיו של הרב, עבר בשער, השער צפצף. המנהל הנדהם מסר את העט שוב לידיו של הרב, הרב עבר בשער, והשער הפך להיות אילם.
"יחד אתנו", סיפר הרב שמואל זעפרני "היה גם קצין הדת של הכלא. הוא היה נוצרי והחל לשיר ולרקוד. שאלתי אותו מדוע הוא רוקד וצוהל".
"אתה לא יהודי?" התפלא קצין הדת "הרי כשלעם ישראל נעשה קריעת ים סוף – הם שרו ורקדו. ואני, 25 שנה אני עובד כאן ומעולם לא קרה שהשער לא צפצף. אז אני, שראיתי את נס קריעת השער, ראיתי נס בעיניים, לא ארקוד?!"

תשובה כהלכה
אבוד בעבודה. אדם שלא יודע מה לעשות בחייו אבל מרגיש שהוא צריך מקור פרנסה, איך מבקש מה' שייתן לו עבודה או מה יבקש?
יבקש מה' שייתן לו כוחות לחפש ולמצוא ולהשקיע בעבודה מתאימה ומכבדת גשמית ורוחנית.

צדיקים בלילה. האם יש בעיה להיות בקברי צדיקים בלילה או אחר חצות?
לא רצוי להיות בלילה לפני חצות בבית קברות, אבל בקברות צדיקים מותר.

מעשרות במתנה. האם צריך להפריש מעשרות מכסף שאני מקבל במתנה?
צריך להפריש מעשר, אלא אם הוא מיועד על-ידי הנותן לצורך קניית משהו מסוים.

מודעה
העלון מוקדש לכבוד יהונתן פולארד. בתפילה שנזכה לראותו עם רעייתו כאן בארץ הקודש במהרה. אמן




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il