השמד במזרח ובמערב
(א) אָמְנָם מַה שֶּׁזְּכַרְתּוֹ מֵעִנְיַן זֶה הַמּוֹשֵׁל בְּאֶרֶץ תֵּימָן, אֲשֶׁר גָּזַר שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, וְהִכְרִיחַ כֹּל אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ לָצֵאת מִן הַדָּת, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הַכְּנַעֲנִי בְּאֶרֶץ הַמַּעֲרָב – שִׁסְּעָה* זוֹ הַשְּׁמוּעָה גֵּוֵינוּ, וְהִבְהִילָה כֹּל קְהִלּוֹתֵינוּ. וּבֶאֱמֶת זוֹ הִיא שְׁמוּעָה רָעָה, כֹּל שׁוֹמְעָהּ תְּצִלֶּינָה* שְׁתֵּי אָזְנָיו. חָרְדוּ לִבּוֹתֵינוּ, וְנָבוֹכוּ רַעְיוֹנֵינוּ, וְחָלְשׁוּ כֹּחוֹתֵינוּ, לְצָרוֹת הַשְּׁמָד הָעֲצוּמוֹת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֵינוּ בִּשְׁתֵּי קְצוֹת הָעוֹלָם, מִזְרָח וּמַעֲרָב, וַיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל בַּתָּוֶךְ*, אֵלֶּה מִזֶּה וְאֵלֶּה מִזֶּה. וְעַל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה הַזְּמָן הַמַּבְהִיל, הַקָּשֶׁה, אָמַר הַנָּבִיא, מַעְתִּיר בַּעֲדֵנוּ, מִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּרֵנוּ: "ה' אֱלֹהִים חֲדַל נָא, מִי יָקוּם יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא" (עמוס ז, ה). וְזֶהוּ עִנְיָן שֶׁלֹּא יִמְעַט בְּעֵינֵי הַמַּאֲמִין בה' וּבְתוֹרָתוֹ וּבְמֹשֶׁה נֶאֱמַן בֵּיתוֹ, וְאֵין סָפֵק שֶׁאֵלּוּ הֵם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ אֲשֶׁר הָיוּ הַחֲכָמִים מִתְפַּלְּלִים לה' שֶׁלֹּא לִרְאוֹתָם, וְהַנְּבִיאִים הָיוּ חֲרֵדִים בְּדַמּוֹתָם אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יְשַׁעְיָהוּ כַּאֲשֶׁר תֵּאֲרָם: "תָּעָה לְבָבִי פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי, אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה" (ישעיה כא, ד), וְקָרָא ה' בְּסִפְרוֹ אוֹי לְמִי שֶׁיִּרְאֵם, וְאָמַר: "אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל" (במדבר כד, כג).

התקיימות חזון דניאל
וַאֲשֶׁר זָכַרְתָּ מֵהִתְבַּלְבֵּל קְצָת אֲנָשִׁים, וְסוּר לְבָבָם וְהִתְמוֹטֵט אֱמוּנָתָם, וּקְצָתָם לֹא סָרָה אֱמוּנָתָם וְלֹא מָעֲדוּ רַגְלֵיהֶם - זֶה דָּבָר כְּבָר קָדְמָה הַהוֹדָעָה בּוֹ, וּבֵאֵר לָנוּ הָאָדוֹן דָּנִיֵּאל מַה שֶּׁהוֹדִיעוֹ ה', כִּי כְּשֶׁיֶּאֱרַךְ גָּלוּתֵנוּ וְיַתְמִידוּ הַצָּרוֹת עָלֵינוּ, יִתְמוֹטְטוּ רַבִּים מִן הַדָּת, וְיִכָּנֵס בְּלִבָּם סָפֵק, וְיִתְעוּ, בִּגְלַל מַה שֶּׁיִּרְאוּהוּ מֵחֻלְשָׁתֵנוּ, וְתִגְבֹּרֶת הַקָּמִים עָלֵינוּ וּמָשְׁלָם בָּנוּ, וּקְצָת אֲנָשִׁים לֹא יְסַפְּקוּ*, וְלֹא תִּפָּסֵד אֱמוּנָתָם. אָמַר: "יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים, וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים, וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" (דניאל יב, י). אַחַר כֵּן בֵּאֵר לָנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ הַמַּשְׂכִּילִים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ כְּנֶגֶד הַצָּרוֹת וְיִשָּׁאֲרוּ עַל אֱמוּנָתָם בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, יַעַבְרוּ עֲלֵיהֶם עִנְיָנִים יוֹתֵר קָשִׁים וְרָעִים מֵאוֹתָם אֲשֶׁר עָמְדוּ כְּנֶגְדָּם, עַד שֶׁיִּכָּנֵס אָז בְּלֵב קְצָתָם סָפֵק וְיִתְעוּ, וְלֹא יִזַּךְ* רַק הַמְּעַט, וְהוּא אָמְרוֹ: "וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ" וְגוֹ' (שם יא, לה).
___________________________________

איגרת תימן (40)

בשביל הנשמה

add_alert

9 - איגרת תימן חלק א'

10 - איגרת תימן חלק ב'

11 - איגרת תימן חלק ג'

טען עוד

שִׁסְּעָה – קרעה. תְּצִלֶּינָה – תרעדנה. בַּתָּוֶךְ – באמצע. יְסַפְּקוּ – יסתפקו. יִזַּךְ – יישארו נקיים וזכים בלא ספֵקות.


ביאורים
הרמב"ם מגיב בדברים אלו על שתי ידיעות שנמסרו לו: הידיעה על גזרת השמד – מלך תימן ציווה להכריח את יהודי תימן לעבור על דתם, והידיעה על יהודים שנחלשו באמונתם וּויתרו על דתם.
בכל האיגרת, ובפרט במה שכותב כאן הרמב"ם, אנו למדים עד כמה צריך אדם להשתתף בצער הרבים, כמו הרמב"ם עצמו – אנו רואים במוחש את דאגתו והשתתפותו בצער עם ישראל בצרות שעוברות עליהם בכל העולם: "שִסְּעָה זוֹ הַשְּׁמוּעָה גֵּוֵינוּ, וְהִבְהִילָה כֹּל קְהִלּוֹתֵינוּ. וּבֶאֱמֶת זוֹ הִיא שְׁמוּעָה רָעָה, כֹּל שׁוֹמְעָהּ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו. חָרְדוּ לִבּוֹתֵינוּ, וְנָבוֹכוּ רַעְיוֹנֵינוּ, וְחָלְשׁוּ כֹּחוֹתֵינוּ".
אך בד בבד עם ההשתתפות וההזדהות בצערם הגדול, הרמב"ם 'זורע' בתגובתו גם נקודות אור בהראותו שכל התקופות הקשות האלו כבר נובאו מאת ה', ואין הן מעידות על עזיבת ה' את ישראל חלילה. לא עוד אלא שחז"ל מלמדים אותנו שאין תקופות קשות אלה אלא חבלי משיח – כמו חבלי הלידה שמובילים אל הלידה, כך גם הצרות מובילות לגאולת ישראל.
גם התהליך הקורה בתוך עם ישראל – כלומר בירור האמונה הפנימי, שאף הוביל לצערנו לעזיבתם של קומץ אנשים את הדת ולספקות באמונה אצל חלק מאלו שנשארו בדת – נובא כבר ונאמר לנו בספר דניאל: "יִתְבָּרְרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים, וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים, וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ" [דניאל יב, י]. גם אצל המשכילים, שעמדו בתחילה במבחן, ימשיך מבחן האמונה, וחלקם יכשלו, אבל כל זה רק תהליך המוביל להתחזקות עם ישראל באמונתו. אחרי התהליך הזה יבנו ישראל ויבססו בעצמם את אמונתם, ויבררו לעצמם שדווקא אמונתם היא הנכונה והצודקת, והיא זו שבסוף תגבר – "וְלֹא יִזַּךְ רַק הַמְּעַט".

הרחבות
הגאולה העתידה וחבלי המשיח
וְלֹא יִזַּךְ רַק הַמְּעַט. הרמב"ם מתאר את חבלי המשיח כבירור ארוך וקשה. מדוע הבירור צריך להיות כה קשה, האם לא עדיף שהקב"ה יאיר לנו את הדרך, ונזכה לאמונה שלמה וגאולה?
כתוב במדרש ילקוט שמעוני : "בעולם הזה – הקדוש ברוך הוא מחזר על ישראל שיעשו רצונו ויחזרו בתשובה, אבל לעתיד לבוא ישראל מחזרים על הקדוש ברוך הוא שיעשו רצונו , שנאמר: 'נקבה תסובב גבר' [ירמיהו לא, כא]" – הגאולה השלמה תלויה במעשינו, ובעזרת הדבקות בה' הגאולה תגיע.
כך כותב המהר"ל : "כי באחרית הימים ישובו אל ה' ויבקשו אותו, כי אז יתדבקו ישראל העלול בעלה, לא העלה בעלול... ואז תמצא שאי אפשר שיהיה בטול אל החבור הזה" [נצח ישראל מז]. לעתיד לבוא ישראל (=העלול) ירצו להתקרב אל ה' (=העילה) מצד עצמם, והרצון לא יהיה רק מצד ה'. נמצא שחלק מרכזי בגאולה העתידה הוא האהבה והדבקות בה'. זו הסיבה שהגאולה כרוכה בקשיים ולא מגיעה מהמוכן – יצירת הדבקות בה' דורשת עבודה רבה מצִדנו, ואינה יכולה לבוא רק מצד ה'.