איגרת תימן חלק ד'

כת שפועלת בשני העניינים (בכוח ובטענות)
אַחַר כֵּן נִתְחַדְּשָׁה כַּת אַחֶרֶת, שֶׁהִרְכִּיבָה עִנְיָנָהּ מִשְּׁנֵי הָעִנְיָנִים יַחַד, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַתִּגְבֹּרֶת*, וְהַטְּעָנוֹת וְהַמַּחְלֹקֶת*. וְרָאֲתָה שֶׁזֶּה יוֹתֵר חָזָק לִמְחוֹת זֵכֶר הָאֻמָּה וְהַתּוֹרָה, וְהִסְכִּימָה שֶׁתִּתְפָּאֵר בַּנְּבוּאָה, וְתִתֵּן תּוֹרָה זוּלַת תּוֹרַת ה', וְתֹאמַר שֶׁהִיא מֵאֵת ה' גַּם כֵּן כְּאִמְרָתוֹ וְתוֹרָתוֹ הָאֲמִתִּית, וּתְחַדֵּשׁ סָפֵק וּמְבוּכָה, כִּי זֹאת חוֹלֶקֶת עַל זֹאת, וּשְׁתֵּיהֶן מְיֻחָסוֹת לְאֵל אֶחָד, וְיִהְיֶה מָבוֹא* לְאִבּוד זוֹ וָזוֹ. וְזֹאת תַּחְבּוּלָה נִפְלָאָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאִישׁ הָרַע מְאֹד, שֶׁהוּא יִשְׁתַּדֵּל תְּחִלָּה לַהֲרֹג שׁוֹנְאוֹ עִם הִתְקַיְּמוֹ עַצְמוֹ, וּכְשֶׁיִּלְאֶה* מִזֶּה - יִשְׁתַּדֵּל בְּעִנְיָן שֶׁיַּהֲרֹג הוּא עַצְמוֹ וְשׂוֹנְאוֹ.

ישוע הנוצרי
וּתְחִלַּת מִי שֶׁמָּצָא זֶה הַדַּעַת הָיָה יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי, שְׁחוּק עֲצָמוֹת*, וְהוּא מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה אָבִיו גּוֹי וְאִמּוֹ יִשְׂרְאֵלִית, הָעִקָּר בְּיָדֵינוּ: "גּוֹי וָעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד כָּשֵׁר" (יבמות מה ע"ב), וְאוּלָם נִקְרָאֵהוּ 'מַמְזֵר' לְהַפְלִיג* בְּחֶרְפָּתוֹ. וְהוּא הֵבִיא לַחְשֹׁב שֶׁהוּא שָׁלִיחַ מֵאֵת ה' לְבָאֵר סְפֵקוֹת הַתּוֹרָה, וְשֶׁהוּא הַמָּשִׁיחַ הַיָּעוּד לָנוּ עַל יְדֵי כֹּל נָבִיא, וּפֵרֵשׁ הַתּוֹרָה פֵּרוּשׁ מֵבִיא לְבִטּוּל כֹּל הַתּוֹרָה וְכֹל מִצְווֹתֶיהָ, וְהַתֵּר כֹּל אַזְהָרוֹתֶיהָ*, לְפִי מַה שֶּׁכִּוֵּן. וְהִרְגִּישׁוּ הַחֲכָמִים ז"ל לְכַוָּנָתוֹ קוֹדֵם שֶׁיִתְחַזֵּק פִּרְסוּמוֹ בָּאֻמָּה, וְעָשׂוּ בּוֹ הָרָאוּי לוֹ. וּכְבָר הִקְדִּים ה' לְהוֹדִיעֵנוּ זֶה עַל יַד דָּנִיֵּאל, וְאָמַר כִּי יִשְׁתַּדֵּל אִישׁ מִפָּרִיצֵי יִשְׂרָאֵל וְכוֹפְרֵיהֶם לְהַפְסִיד הַתּוֹרָה בְּהִתְפָּאֲרוֹ בַּנְּבוּאָה, וְהַכְנִיס עַצְמוֹ בְּעִנְיָנִים גְּדוֹלִים, יֹאמַר שֶׁהוּא מָשִׁיחַ, וְשֶׁה' יַכְשִׁילֵהו כְּמוֹ שֶׁהִכְשִׁיל, וְהוּא אָמְרוֹ: "וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ" (דניאל יא, יד). וְאַחֲרָיו בִּזְמָן גָּדוֹל יָצְאָה תֹּורָה מִבְּנֵי עֵשָׂו, וְיִחֲסוּהָ אֵלָיו, וְלֹא הָיְתָה הִיא כַּוָּנָתוֹ אֲשֶׁר הָיָה מְיַחֵל אוֹתָהּ. וְלֹא הִזִּיק מַעֲשֵׂהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא הִסְתַּפְּקוּ בּוֹ לֹא רַבִּים וְלֹא יָחִיד, כִּי הִתְבָּאֵר לָהֶם סְתִירַת דְּבָרָיו, וְהִנָּצְחוּ וְנָפְלוֹ בְּיָדֵינוּ, עַד שֶׁהָיָה סוֹפוֹ מַה שֶּׁהָיָה.

איגרת תימן (40)

בשביל הנשמה

add_alert

12 - לימוד שבועי באמונה א-ז טבת תשע"ו

13 - איגרת תימן חלק ד'

14 - איגרת תימן חלק ה'

טען עוד

המשוגע
אַחַר כָּךְ עָמַד אַחֲרָיו מְשֻׁגָּע*, הָלַךְ בְּדַרְכּוֹ, שֶׁהוּא פָּתַח לוֹ הַדֶּרֶךְ, וְהוֹסִיף עָלָיו כַּוָּנָה אַחֶרֶת, וְהִיא בַּקָּשַׁת הַמְּלוּכָה, וְשֶׁיַּעֲבְדוּהוּ בְּנֵי אָדָם, וְחִדֵּשׁ מַה שֶּׁהִתְפַּרְסֵם.
___________________________________
הַתִּגְבֹּרֶת – מאבק כוחני. הַטְּעָנוֹת וְהַמַּחְלֹקֶת – מאבק בדעות. מָבוֹא – דרך. וּכְשֶׁיִּלְאֶה – יתעייף. שְׁחוּק עֲצָמוֹת – סוג של קללה. לְהַפְלִיג – לבטא בצורה חריפה (שהרי אינו ממזר מבחינה הלכתית). הַתֵּר כֹּל אַזְהָרוֹתֶיהָ – מתיר את כל איסורי התורה. מְשֻׁגָּע – מוחמד.


ביאורים
הרמב"ם ממשיך לחזק ולהראות את שיטת אויבי ישראל בנסיונם להעביר את ישראל מדתם. כמו כן מבאר הרמב"ם את עומק כוונת הנצרות והאיסלם.
לאחר שלעיל הראה הרמב"ם את שיטת הלחימה הפיזית, דהיינו הרג, והרוחנית, דהיינו בלבול וספקות, מסביר הרמב"ם שהשלב הבא בלוחמת אויבי ישראל הוא קשה יותר. הדבר הבא שהם עשו מורכב משתי השיטות יחד.
הקושי נובע מכך שעד כאן מאבק הגויים בישראל היה מחוץ לישראל, ובגלל ההיבדלות הטבעית שיש לעם ישראל משאר העמים היה להם קל יותר להמשיך כך באמונתם. אבל השיטה הנוספת היא ליצור "יהדות" חדשה, "תורה" חדשה, שהיא כאילו התורה האמִתית, בטענה ש"תורה" זו היא מאותו אל ובאותה תבנית. דבר זה נועד להוביל וליצור מלחמה פנימית בתוך העם, שכן כאן יש תורה מול תורה, יהדות מול יהדות, אין כאן כבר גויים מול ישראל אלא ישראל מול ישראל, וזה יביא להרג רב בתוך העם, ולנטישת האמונה האמִתית, גם פיזית וגם רוחנית.
הרמב"ם מדגיש שהגיעו לשיטה זו משום שהגויים לא הצליחו בדרכים הראשונות לשבור את ישראל, לכן הם הגדילו בתחבולתם והיו מוכנים אף להקריב את עצמם כדי לפגוע בישראל, שהרי בשיטה זו המסיתים מקריבים את עצמם, כי גם הם נפגעים פיזית מהכאוס שנוצר. כך נוצרה עליית מדרגה בתחבולות הגויים, וזו בעצם היתה כוונת ישוע הנוצרי והמשוגע המוסלמי. דבר זה נרמז כבר בדניאל: "וּבְנֵי פָּרִיצֵי עַמְּךָ יִנַּשְּׂאוּ לְהַעֲמִיד חָזוֹן וְנִכְשָׁלוּ" [דניאל יא, יד].
עם זאת, פעולתו של ישוע הנוצרי לא הצליחה בישראל, כי החכמים הרגישו בדבר בתחילת דרכו. אמנם הגויים אימצו חלקית דרך זו של ישו ופיתחו דבריו עד היום, אך אמונתו לא חדרה ליהדות. למייסד דת האיסלם היתה כוונה נוספת על הכוונה להעביר את ישראל מדתם, והיא למלוך ולשלוט על בני אדם.

הרחבות
אמונות הגויים ואמונת ישראל
וְהוּא מִיִּשְׂרָאֵל. הרמב"ם מציין שמי שהביא ליצירת ה'דתות' החדשות שכנגד ישראל, היה יהודי דווקא. הרב קוק כותב על יציאתם של אמונות אחרות מתוך אמונת ישראל הטהורה, שיש בכך כעין 'תרגום' של הקדושה הישראלית בעבור הגויים, בצורה שהם יוכלו לקלוט אותה. תרגום זה משובש בסיגים של אליליות ומידות רעות, אך זה מספיק בעבור הגויים שחסרים כל מזון רוחני. זה אמנם נכון באשר לגויים, אבל אדם מישראל, אפילו מהחוטאים הגדולים ביותר, אינו יכול לסבול את הגסות העבה ששוררת באמונה זרה: "...(מוטבע) בטבע הרוחני של כנסת ישראל, שיצאו מאוצר הקודש שלה שבילים כאלה, שיהיו יורדים על ידי דרכים נעקמים לפרנס בהם אמונות זרות, שביסודם (– של האמונות הזרות) יש הרבה מן הזוהמא, מטומאת האליליות, ושרשים רעים של מדות ותכונות רעות... שלגבי האומות הרעבים מאד מיניקת הקדושה (– לגויים חסרה מאוד קדושה וקרבת ה', והם משתוקקים למזון רוחני) – הרי הוא להם מזון טבעי הראוי להם... ומכל מקום, גם הנשמה היותר שפלה של פושעי ישראל שנטמעה בזה, אינה יכולה לסבול את הגסות של הסיגיות " [שמונה קבצים ח, קצז].