בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • איגרת תימן
לחץ להקדשת שיעור זה
ט' טבת התשע"ו

איגרת תימן חלק י"ב

undefined

בשביל הנשמה

ט' טבת התשע"ו
4 דק' קריאה
ביאור הפסוקים "גוי גדול" ו"במאד מאד"
וְהוּא, שֶׁאָמְרוֹ 'גּוֹי גָּדוֹל'* אֵין רוֹצֶה* גְּדֻלַּת הַנְּבוּאָה, וְלֹא גְּדֻלַּת הַדָּת, אֲבָל רֹב מִסְפָּר לְבַד. וּכְבָר אָמַר עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה: "גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים" (דברים יא, כג). וְכֵן אָמְרוֹ 'בִּמְאֹד מְאֹד', אֲשֶׁר עִנְיָנוֹ: הַרְבֵּה הַרְבֵּה, אִלּוּ כִּוֵּן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ פְּלוֹנִי - הָיָה לוֹ לוֹמַר: 'וּבֵרַכְתִּיו בִּמְאֹד מְאֹד', וְהָיָה אָז אֶפְשָׁר שֶׁיִתָּלֶה זֶה הַנִּתְלֶה בְּחוּטֵי עַכָּבִישׁ* בָּזֶה, וְיֹאמַר שֶׁעִנְיָנוֹ: אֲבָרְכֶנּוּ שֶׁיֵּצֵא מִזַּרְעוֹ פְּלוֹנִי. וְאוּלָם אַחַר* שֶׁאָמַר 'בִּמְאֹד מְאֹד' אַחַר 'וְהִרְבֵּיתִי' - הֶרְאָה שֶׁהִיא הַפְלָגָה בְּרֹב מִסְפָּר.

הייעוד האלוהי הוא לזרע יצחק ויעקב בלבד
וּכְבָר בֵּאֵר ה' בַּתּוֹרָה בְּדַבְּרוֹ עִם אַבְרָהָם, כִּי כֹּל מַה שֶּׁיִעֲדוֹ מִן הַבְּרָכוֹת, וּנְתִינָתוֹ תּוֹרָה לְבָנָיו, וְהַבְדִּילוֹ אוֹתָם - לֹא יִהְיֶה זֶה רַק לְזֶרַע יִצְחָק, וּפְלוֹנִי* - מְצֹרָף וְלָווּי* בְּבִרְכַּת יִצְחָק, וְהוּא אָמְרוֹ: "וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ, כִּי זַרְעֲךָ הוּא" (בראשית כא, יג), בֵּאֵר בּוֹ כִּי הָעִקָּר הוּא יִצְחָק, וְזֶה מְצֹרָף וְלָווּי. וּבְבֵאוּר* אָמַר ה' יִתְעַלֶּה: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (שם שם, יב), וְהִנִּיחַ יִשְׁמָעֵאל לְגַמְרֵי, רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁזַּרְעוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיִהְיֶה מִסְפָּר רַב, לֹא יִהְיֶה חָשׁוּב וּמְעֻלֶּה, וְלֹא נִרְצֶה, וְאֵין לוֹ חֵלֶק מִשְּׁלֵמוּת הָאָדָם עַד שֶׁתִּוָּדַע בּוֹ וְתִתְפַּרְסֵם, וְאוּלָם תִּוָּדַע מַעֲלָתְךָ בְּזַרְעֲךָ הֶחָשׁוּב הַמְעֻלֶּה, וְהוּא זֶרַע שֶׁיִּהְיֶה מִיִּצְחָק. וְזֶהוּ עִנְיַן 'יִקָּרֵא', כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי" (שם מח, טז), רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁיִּתְפַּרְסֵם בָּהֶם וְיִוָּדַע. וְאַחַר כֵּן בֵּאֵר יִצְחָק, שֶׁהַבְּרָכוֹת הַהֵן אֲשֶׁר יֻעֲדוּ לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר מִכְּלָלָן שֶׁתִּהְיֶה בְּבָנָיו תּוֹרַת אֱלֹהִים וָדָת, כְּמוֹ שֶׁיִּעֵד לוֹ לִהְיוֹת בְּזַרְעוֹ וְאָמַר: "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאֱלֹהִים" (שם יז, ח), וְיִחֵד יִצְחָק מִיִּשְׁמָעֵאל בְּכֻלָּן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבֵאוּר יִחוּדוֹ בִּנְתִינַת הַדָּת מִבִּלְתִּי יִשְׁמָעֵאל - וְהוּא אָמְרוֹ: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק" (שם שם, כא) אַחַר אָמְרוֹ בְּיִשְׁמָעֵאל: "הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ" (שם שם, כ) - בֵּאֵר לָנוּ ה' עַל יְדֵי יִצְחָק שֶׁיַּעֲקֹב נִתְיַחֵד בַּכֹּל מִבַּלְעֲדֵי עֵשָׂו, וְהוּא מַאֲמַר יִצְחָק אֵלָיו: "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם" (שם כח, ד). הִנֵּה הִתְבָּאֵר מִפְּסוּקֵי הַתּוֹרָה, שֶׁמַּעֲלַת הַדָּת הַיְעוּדָה לְאַבְרָהָם וְנִכְרַת לוֹ בְּרִית עָלֶיהָ שֶׁתִּהְיֶה בְּבָנָיו - הִתְיַחֲדָה בְּיִצְחָק, וְאַחַר כֵּן בְּיַעֲקֹב מִזֶּרַע יִצְחָק. וְהוּא מַאֲמַר הַנָּבִיא, מוֹדֶה לה' עַל זֹאת הַטּוֹבָה הַיְקָרָה: "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק, וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם" (דברי הימים א טז, טז-יז).

השם שנתלים בו הפושעים
וּמִמַּה שֶׁרָאוּי שֶׁתֵּדַע, שֶׁהַשֵּׁם שֶׁחוֹשְׁבִים הַיִּשְׁמְעֵאלִים שֶׁהוּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה, אֲשֶׁר נִתְלִים הַפּוֹשְׁעִים בּוֹ שֶׁהוּא 'בִּמְאֹד מְאֹד' - אֵינוֹ מֵ"ם חֵי"ת מֵ"ם דָּלֶ"ת, אֶלָּא הוּא אָלֶ"ף חֵי"ת מֵ"ם דָּלֶ"ת. כֵּן הוּא לְשׁוֹן מַאֲמָרָם: 'שֶׁיִּמְצָאוּהוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה וּבַעֲוֹן-גִּלְיוֹן* שְׁמוֹ אַחְמַד'. וְאֵין מִסְפַּר 'בִּמְאֹד מְאֹד', כְּמִסְפַּר זֶה הַשֵּׁם שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה.
___________________________________
גּוֹי גָּדוֹל – על ישמעאל. רוֹצֶה – הכוונה. בְּחוּטֵי עַכָּבִישׁ – משל לראיה קלושה ביותר. אַחַר – מכיוון. וּפְלוֹנִי – ישמעאל. וְלָווּי – מדרגה נמוכה של מלווה. וּבְבֵאוּר – ובפירוש. וּבַעֲוֹן-גִּלְיוֹן – כינוי לכתבי הנוצרים.


ביאורים
הטענה הראשונה של אותו יהודי מומר היא שהמילים 'במאד מאד' עולות בגימטרייה 'מחמד'. טענה זו מופרכת משתי פנים: הראשונה, בקוראן כתוב שהשם שלטענתם מוזכר בתורה הוא אחמד, ולכן אין טעם לגימטרייה מהמילים 'במאד מאד' שיוצרת את השם מוחמד. והשנייה, מן הפסוקים ברור שכוונת המילים 'במאד מאד' לתאר את ריבוי כמות הצאצאים שיהיו לישמעאל.
הקב"ה מתגלה לאברהם אבינו ואומר לו שלשרה יולד בן – יצחק, "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו". בכל זאת מבקש אברהם שאף אחרי שייוולד יצחק תהיה גם ברכה לישמעאל. על כך עונה הקב"ה: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל". מבאר הרמב"ם: כוונת הפסוק לתאר את ברכתו של ישמעאל כברכת הריבוי, ה' מראה שבירך את ישמעאל – בכך שהפרה והרבה אותו מאוד מאוד. אין הברכה של ישמעאל מדברת על איכות צאצאיו, או על הברית שכרת אִתו ה', אלא על כמות הצאצאים. ובאמת הפסוק הבא מיד אחר כך: "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" – בא ללמדנו את ההבדל בין יצחק לישמעאל. עם יצחק אבינו כרת הקב"ה ברית, עם ישמעאל לא נכרתה ברית.
התורה איננה ספר חיזוקים והארות כלליות, התורה היא אלוהית, ולכן היא מדויקת לפרטי פרטים, וכל מילה בה נמצאת במקום הנכון ביותר. יתרה מכך, כל מילה בתורה שנציב אותה במקום אחר תגרום לטעות בהבנה, מפני שהקב"ה בחר לכתוב דווקא את המילה הזו, ודווקא במקום הזה. וכך מפריך הרמב"ם את הטעות שאומרת שהברכה לישמעאל במילים 'במאוד מאוד' רומזת שיצא מזרעו "מחמד".
את הברכה ליצחק, שהיא הברית עם זרע ישראל, מכנה הרמב"ם: "שתהיה בבניו תורת אלוהים ודת". עם ישראל מתייחד בכך שהוא מקודש מכל העמים בתורה ובמצוות, ובזה חלה ברכת ה' עלינו – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". התורה היא הביטוי של הברית והקשר הייחודי בין עם ישראל לקב"ה.

הרחבות
ריבוי כמותי וריבוי איכותי
אֵין רוֹצֶה גְּדֻלַּת הַנְּבוּאָה, וְלֹא גְּדֻלַּת הַדָּת, אֲבָל רֹב מִסְפָּר לְבַד. הגויים נתברכו בריבוי צאצאים, לעומת עם ישראל שנאמר בו: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים, כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם" [דברים ו, ז-ח] – עם ישראל נתברך בריבוי איכותי ולאו דווקא בריבוי כמותי. בעניין עליונותו של הריבוי האיכותי על פני הריבוי הכמותי כתב הרב קוק : "הכמות לא תוכל לעולם להכריע לצד עליון את האיכות, ואם מותר האדם מן הבהמה הוא באיכותו – איך ייתכן שכל סגולתו ושאיפת מעשיו תהיה רק למען הריבוי הכמותי בלא דרישה עליונה איכותית? אמנם יקרה היא לנו הכמותיות הציבורית, אבל לא מצד געגועים בהמיים... כי אם בהעמדת הסגולה של היחידים במילוי קדושתם, בצביון קדשם ואור טהרת מידותיהם" [אגרות א, עמ' יב]. יש אמנם חשיבות בריבוי כמותי, אך לא זו תכלית הכל. תכלית עם ישראל היא להפיץ בעולם כולו את האיכות של האמונה, המוסר והצדק האלוהי. יש אמנם ערך בעצמה כמותית, יש ערך במדינה גדולה, בשטח גדול, בצבא גדול וכדומה אך כל זה נכון וחשוב רק בתנאי שאנו יוצקים לתוך הכמות תוכן של איכות. את משימתנו לתקן עולם במלכות שדי נוכל לבצע דווקא מכוח האיכות הגדולה שיש בנו: אמונה, קדושה, טהרה, מידות מתוקנות ומוסריות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il