בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לעשרה בטבת
לחץ להקדשת שיעור זה

תחילת הסתר פנים

מתחילת המצור על ירושלים, דרך החורבן והגלות ועד לשואה – על שורשיו והנהגותיו של יום הקדיש הכללי.

undefined

הרב אהוד אחיטוב

טבת תשע"ו
3 דק' קריאה
צום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כבר בשנת תש"ט, מיד לאחר קום המדינה, כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה.
ביום זה התחיל המצור על ירושלים, כדברי הנביא: "ויהי דבר ה' אליי... בחודש העשירי בעשור לחודש לאמור, בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה - סמך מלך בבל אל ירושלים" (יחזקאל כד, א ב). תחילת המצור שהביא לחורבן מהווה תחילת הסתר הפנים של הקב"ה מעם ישראל, כלשון הגמרא (ברכות לב, ב) המביאה את הפסוק שבו מתנבא יחזקאל על המצור: "מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר 'קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר' (יחזקאל ד, ג)".
הנהגה זו של הסתר הפנים שהתחילה ביום זה המשיכה בחורבן בית המקדש הראשון, ולא פסקה לגמרי גם בתקופת בית המקדש השני וחזרה ביתר שאת במשך כל הצרות והתלאות שאירעו לעמנו בכל שנות הגלות הארוכה. שיאה של הנהגת הסתר הפנים היה במאורעות השואה. דבריו המפורסמים של האדמו"ר מפיאסצ'נה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, בדרשותיו בעיצומם של ימי השואה עד שנהרג אף הוא על קידוש השם בגטו ורשה מדברים בעד עצמם. וכך הוא כותב: "כצרות המשונות ומיתות רעות ומשונות, שחידשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין" (אש קודש, עמ' קלט בהגהה בתחתית העמוד).
כך גם התייחס מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לזוועות השואה, שמאז ימי השואה נוהג היה לומר בכל שבתות השנה את תפילת "אב הרחמים" שנתקנה על קדושי הקהילות שנטבחו במסעי הצלב.
משום כך תיקנה הרבנות הראשית את יום עשרה בטבת, הוא יום הקדיש הכללי, על קדושי השואה. כי הסתר הפנים שהתחיל ביום זה לפני חורבן בית המקדש הראשון הגיע לשיאו בהשמדת שליש מעם ישראל בימי השואה (על פי דברי הרב אונטרמן והרב טכורש זצ"ל, 'שנה בשנה' תשכ"ט, עמ' 134).


קדיש של כולם

טעות נפוצה היא שיום הקדיש הכללי מיועד כיום זיכרון לאנשים שקרוביהם נספו בשואה ותאריך מיתת קרוביהם אינו ידוע שיהיה להם יום לאמירת קדיש (ראה קיצור הדינים והמנהגים בספר 'שנה בשנה', היכל שלמה ה'תש"ן, עמ' 131, שו"ת 'עשה לך רב' סי' מז).
אכן זוהי רק חלק מהתקנה ש"אלה מיליוני החללים, שאין סימוכים לקביעת יום מותם... דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת נר נשמה". אך יש המשך לתקנה זו, והוא שיום זה הוא יום זיכרון "לזכר רבבות בתי האבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט, וגואלם הוא בית ישראל כולו, ועל כל אחד להדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור" (ספר הרבנות הראשית לישראל, ח"ב עמ' 450).
ברוח דברים זו כתב אחד מחברי מועצת הרה"ר באותם ימים הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל, רב העיר קריית מוצקין: "עשרה בטבת שנקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום אמירת הקדיש הכללי, בו אנו אומרים קדיש ברוב עם בבתי הכנסת לזכר מיליוני האחים והאחיות שנספו, נהרגו ונשמדו בגולת אירופה בשנות השואה" (שו"ת בית מרדכי ח"א סי' ס).
כך גם כתב הרב כתריאל פישל טכורש זצ"ל, אף הוא חבר מועצת הרה"ר בתקופה ההיא: "מובן שאף מי שאין לו קרובים שנספו בשואה, רק בתורת משתתף בצערם של הציבור, עליו להשתדל עבור נשמותיהם של החללים ולומר קדיש עליהם" ('שנה בשנה' תשכ"ט, עמ' 134 סעי' ד).
כך גם כתב הרב אליהו כ"ץ זצ"ל, רב העיר באר שבע וחבר מועצת הרבנות הראשית באותה תקופה: "דעתי שיום הקדיש הכללי לא נתקן דווקא ליתומים, ולא רק כללי אלא תמידי, עד יבוא העת שאנחנו מצפים לברכה מה' וייהפכו ימי האבל לששון ולשמחה" (שו"ת באר אליהו ח"ב סי' קכו). וכך גם מובא בשם האדמו"ר מוויזניץ' זצ"ל שיום הקדיש הכללי שאומרים בו "קדיש יתום שנאמר על ידי כל הקהל" ('דבר בעיתו', ה'תש"ע).
משום כך עורר על כך מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א רב העיר רמת גן (שו"ת באהלה של תורה, ח"ה סי' טו): "צריך להשפיע ולחזור ולהשפיע על הציבור שלא ישכח את אשר עשה לנו עמלק של דורנו ולעורר את כולם לומר קדיש... ולכל הפחות אלו שהוריהם אינם בחיים יישאו ק"ו בעצמם ויצטרפו אף הם לאמירת הקדיש".
יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא: "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט).


הכותב הוא מרבני מכון התורה והארץ ורב היישוב בני דקלים
מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il