בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • איגרת תימן
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"א טבת התשע"ו

איגרת תימן חלק כ"ד

undefined

בשביל הנשמה

כ"א טבת התשע"ו
4 דק' קריאה
המשיח בערי תימן
(ד) אֲבָל מַה שֶּׁזְּכַרְתּוֹ מֵעִנְיַן הָאִישׁ אֲשֶׁר הִתְפָּאֵר לֵאמֹר שֶׁהוּא מָשִׁיחַ בְּעָרֵי תֵּימָן - חַיַּי, לֹא נִפְלֵאתִי* מִמֶּנּוּ וְלֹא מִן הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרָיו. עָלָיו לֹא תָּמַהְתִּי - לִהְיוֹתוֹ מְשֻׁגָּע בְּלִי סָפֵק, וְאֵין גְּנוּת עַל חוֹלֶה בְּחָלְיוֹ, כַּאֲשֶׁר לֹא סִבְּבוֹ*. וְאָמְנָם הַנִּמְשָׁכִים אַחֲרָיו - לְכֹבֶד הָעִנְיָן אֲשֶׁר הֵם בּוֹ, וּלְסִכְלוּתָם* בְּמַעֲלַת הַמָּשִׁיחַ הַגְּבוֹהָה, חָשְׁבוּ זֶה. וְאוּלָם תָּמַהְתִּי מֵאָמְרְךָ - וְאַתָּה מִבְּנֵי תּוֹרָה וְרָאִיתָ דִּבְרֵי חֲכָמִים - אוּלַי זֶה אֱמֶת? הֲלֹא יָדַעְתָּ, אָחִי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ נָבִיא גָּדוֹל מְאֹד, יוֹתֵר גָּדוֹל מִכֹּל הַנְּבִיאִים אַחַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה? וַהֲלֹא תֵּדַע שֶׁהַמִּתְפָּאֵר בַּנְּבוּאָה, כְּשֶׁיְּכַזֵּב בְּטַעֲנָתוֹ* - חַיָּב מִיתָה, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא מִתְפָּאֵר בַּמַּדְרֵגָה הַזֹּאת הָעֲצוּמָה, כְּמוֹ שֶׁיֵּהָרֵג מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא אָמְרוֹ יִתְעַלֶּה: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר" וְגוֹ' (דברים יח, כ). וְאֵיזוֹ רְאָיָה מוֹרָה יוֹתֵר עַל כְּזָבוֹ מֵעֶצֶם טַעֲנָתוֹ שֶׁהוּא מָשִׁיחַ? וּמַה נִּפְלָא אָמְרְךָ בּוֹ שֶׁהוּא נוֹדָע בְּיִרְאַת חֵטְא, וְשֶׁאִתּוֹ קְצָת חָכְמָה, - הַאִם בְּאֵלּוּ הַמִּדּוֹת יִהְיֶה מְשִׁיחַ ה'?

הבלבולים נובעים מאי הבנה מהי מעלת המשיח
וַאֲשֶׁר הֱבִיאֲךָ אֶל כֹּל זֶה - בַּאֲשֶׁר לֹא הִשְׁגַּחְתָּ לְמַעֲלַת הַמָּשִׁיחַ מָה הִיא, וְאֵיךְ יַעֲמֹד, וְאָנָה יִהְיֶה, וּמָה הוּא הַמְיֻחָד שֶׁבְּאוֹתוֹתָיו.

מעלות המשיח
אָמְנָם מַעֲלָתוֹ - הִיא הַגְּבוֹהָה שֶׁבְּמַעֲלוֹת הַנְּבִיאִים וְהַנִּכְבֶּדֶת שֶׁבָּהֶם אַחַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וְיִחֲדוֹ ה' בִּדְבָרִים לֹא יִחֵד בָּהֶם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מְתָאֵר בּוֹ: "וַהֲרִיחוֹ בְיִרְאַת ה'" וְגוֹ' (ישעיה יא, ג), וְאָמַר: "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (שם שם, ה). וּקְרָאוֹ יִתְעַלֶּה בְּשִׁשָּׁה שֵׁמוֹת, וְהוּא אָמְרוֹ: "כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ" וְגוֹ' (שם ט, ה), וְלֹא סָר מֵהַאֲרִיךְ בְּתָאֲרוֹ עַד שֶׁאָמַר לוֹ יִתְעַלֶּה: "בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (תהלים ב, ז), לְהוֹדִיעֵנוּ עִלּוּי מַדְרֵגָתוֹ, שֶׁהִיא מֵעַל מַדְרֵגַת כֹּל בְּנֵי אָדָם. וַאֲנַחְנוּ נַתְנֶה* בְּכֹל נָבִיא שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית* הַחָכְמָה, וְאָז יְנַבְּאֵהוּ ה', כִּי הָעִקָּר בְּיָדֵנוּ: "אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר" (שבת צב ע"א; נדרים לח ע"א), וּבֵאֲרוּ שֶׁעִנְיָן גִּבּוֹר - כּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, וְעָשִׁיר - עָשִׁיר בְּדַעְתּוֹ. וְאוּלָם, כְּשֶׁיִּתְפָּאֵר אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָכָם גָּדוֹל שֶׁהוּא נָבִיא - לֹא נַאֲמִינֵהוּ, כֹּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיִּתְפָּאֵר אֶחָד מֵעַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. כִּי רַאֲיַת הֱיוֹתוֹ עַם הָאָרֶץ, מַה שֶּׁסִּפַּרְתָּ עָלָיו שֶׁהוּא צִוָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁיַּעֲשׂוּ צְדָקָה בְּכֹל מָמוֹנָם, וְלֹא שָׁמְעוּ מִמֶּנּוּ. הֵם עָשׂוּ כַּהֹגֶן, וְהוּא הַחוֹטֵא, שֶׁהוּא מָרָה* הַדָּת, כִּי אֵין רָאוּי בְּתוֹרָתֵנוּ שֶׁיִּתֵּן אָדָם כֹּל מָמוֹנוֹ לִצְדָקָה, אֲבָל* קְצָתוֹ. אָמַר יִתְעַלֶּה: "(ואם החרם יחרים) [כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם] אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ" וְגוֹ' (ויקרא כז, כח), וְאָמְרוּ בַּעֲלֵי מָסֹרֶת הַפֵּרוּשׁ: "'מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ' - וְלֹא כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (ערכין כח ע"א), וְאָמְרוּ שֶׁגְּבוּל הָרוֹצֶה לְבַזְבֵּז הוּא הַחֹמֶשׁ*, אָמְרוּ: "הַמְבַזְבֵּז לֹא יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ" (שם שם; כתובות סז ע"ב). וְאֵין סָפֵק שֶׁהַשֵּׂכֶל* שֶׁהֱבִיאוֹ שֶׁיִּתְפָּאֵר שֶׁהוּא מָשִׁיחַ - הֱבִיאוֹ שֶׁיְּצַוֶּה בְּנֵי אָדָם לָצֵאת מִכֹּל מָמוֹנָם וּלְתִתּוֹ לַעֲנִיִּים, וְיָשׁוּבוּ* הֵם עֲנִיִּים וְהָעֲנִיִּים עֲשִׁירִים, וִיחֻיַּב לְפִי מִצְוָתוֹ לְהָשִׁיב לָהֶם מָמוֹנָם, וְיִהְיֶה הַמָּמוֹן כָּךְ בֵּין הָעֲנִיִּים וְהָעֲשִׁירִים חוֹזֵר חָלִילָה, וְזֶהוּ תַּכְלִית הַשְּׁטוּת.
___________________________________
נִפְלֵאתִי – התפלאתי. סִבְּבוֹ – גרם לעצמו את החולי. וּלְסִכְלוּתָם – חוסר חכמתם והבנתם. כְּשֶׁיְּכַזֵּב בְּטַעֲנָתוֹ – כשיתגלה שטענתו אינה נכונה. נַתְנֶה – מלשון תנאי. בְּתַכְלִית – בשיא. מָרָה – הורה נגד. אֲבָל – אלא. הַחֹמֶשׁ – חמישית מרווחיו. שֶׁהַשֵּׂכֶל – כלומר: חוסר השכל. וְיָשׁוּבוּ – ויהפכו.


ביאורים
לאחר שהרחיב הרמב"ם בענייני אמונה וחיזוק ליהודי תימן הסובלים מגזרות, ולאחר שהבהיר את קוצר יכולתנו לדעת את הקץ, עובר הרמב"ם לשאלה הגורלית כל כך שעמדה אז לפתחם של יהודי תימן: כיצד להתייחס ליהודי הטוען שהוא המשיח. עמדתו של הרמב"ם נחרצת, ולדעתו אין שום ספק, אפילו קל שבקלים, שהמתחזה ההוא דובר שקר. והרי כדי שנדע שאדם מסוים הוא המשיח, ברור שהוא יצטרך להראות זאת, ולא רק לטעון שהוא משיח – טענה שאותה כל אחד יכול לטעון. אין שום ספק שאדם שאין לו שום מעלה מיוחדת אינו יכול להיות המשיח. לא זו בלבד, הוא אפילו מראה שאינו יודע מהו המשיח, וכיצד הוא אמור להיראות. הוא אינו נראה ואינו מתנהג כמו משיח ה', עד כדי כך שאפילו אם יאמר שהקב"ה התגלה אליו בנבואה – נפסוק שזו נבואת שקר, והוא יהיה חייב מיתה מדין נביא שקר.
אין ספק בשקריותו, ואם להמון יש ספק לגביו, אין זה אלא מכורח צרותיהם הרבות, הגורמות להם להיאחז בכל ענף קלוש של תקווה, וכן בגלל בורותם המוחלטת בעניין המשיח. עוד מניח הרמב"ם, שמעשיו המופרכים נובעים משיגעון. ייתכן שבכך הוא מכוון לדונו לכף זכות.
להבהרת הנושא הרמב"ם מתחיל לבאר את עניין המשיח. התנאי הראשון למשיח הוא היותו נביא נשגב, גדול יותר מכל הנביאים מלבד משה, ובדברים מסוימים יהיה נעלה אפילו ממשה. בכוחו לשפוט אנשים בכך שיעמוד לידם ויריח אותם. הוא יהיה סמל אדיר של צדק ואמונה, עד שהצדיקים הגדולים ביותר יראוהו כמנהיגם ויתאספו סביבו. נשגבותו האדירה תהיה מוחשית לכול, מה שיקנה לו שמות רבים, עד שייקרא אפילו "בן האלוהים".
ובאשר למתחזה, הלוא תנאי הכרחי לנבואה להיות חכם גדול, והוא הוכיח את חולשתו כאשר הורה לאנשים לעשות צדקה בכל כספם, הוראה המנוגדת גם להלכה וגם להיגיון הפשוט. הרי אם יעשו כך יהפכו לעניים, ויזדקקו בעצמם לצדקה, ומה הועילה עשייתם לחברה?

הרחבות
מעלתו הייחודית של המשיח
וְיִחֲדוֹ ה' בִּדְבָרִים לֹא יִחֵד בָּהֶם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מְתָאֵר בּוֹ: "וַהֲרִיחוֹ בְיִרְאַת ה'" . הרמב"ם מונה בין המעלות המיוחדות שיש במשיח את הנאמר בישעיהו: " והריחו ביראת ה'" [ישעיהו יא, ג]. מה כוונת הביטוי הזה?
הגמרא מסבירה שלמשיח תהיה מעלה מיוחדת של "מורח ודאין (מריח ודן) " [סנהדרין צג:]. כלומר, המשיח יהיה מסוגל לשפוט על פי חוש הריח (בזכות יראת השמים שתהיה בו).
מה אפשר ללמוד על דמותו של המשיח לאור תכונה זו? המהר"ל מסביר את הדברים באופן הבא: "ותדע, כי הראייה והשמיעה – האדם רואה ושומע אף שהדבר אינו הגון ואינו ראוי הוא נראה ונשמע, ואין חלוק בין אם רואה דבר הגון או שרואה דבר שאינו הגון, וכן בשמיעה. אבל הריח כאשר מריח דבר רע אין מקבל אותו . ולכך אמר 'דמורח ודאין', כמו שאין מקבל חוש הריח דבר שהוא רע, וכך כאשר ישפוט מלך המשיח לא יקבל דבר רע" [חידושי אגדות ג, עמוד קצ]. חוש הריח הוא מיוחד בכך שהוא באופן טבעי ולא מודע נמנע מלהריח ריח לא נעים, בשונה מחוש השמיעה והראייה. מדברים אלו רואים שתכונת הצדק והמשפט תהיה מרכזית ומשמעותית בדמותו של המשיח. מבחינת המשיח – השקר, כמו הרשע, הם דבר בלתי נסבל ממש, כמו ריח רע עבורנו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il