משיחי שקר ותוצאותיהם
וּמִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ שֶׁתֵּדָעֵהוּ, כִּי בִּתְחִלַּת מַלְכוּת יִשְׁמָעֵאל עָמַד אִישׁ בְּעֵבֶר הַנָּהָר, וְאָמַר שֶׁהוּא מָשִׁיחַ, וְיָצָא בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל, וְהָיָה מוֹפְתוֹ שֶׁלָּן מְצֹרָע וְהִשְׁכִּים בָּרִיא. וְלֹא נִשְׁלַם דְּבָרוֹ, וְשָׁבוּ, וְנִשְׁאֲרוּ יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו בְּאֶרֶץ אִסְפָּהָאן בְּגָלוּת גְּדוֹלָה, וְאֵרְעוּ לָהֶם בַּעֲבוּרוֹ רָעוֹת. וְכֵן עָמַד אִישׁ בַּמַּעֲרָב, בְּפָאס, הַיּוֹם מ"ד שָׁנָה, וְאָמַר שֶׁהוּא מְבַשֵּׂר שֶׁהַמָּשִׁיחַ יָבוֹא בַּשָּׁנָה הַהִיא. וְלֹא נֶאֱמַן דְּבָרוֹ, וְעָבְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוּרוֹ רָעוֹת. סִפֵּר לִי אִישׁ שֶׁרָאָן כֻּלָּן. וְקֹדֶם זֶה כְּעֶשֶׂר שָׁנִים עָמַד אֶחָד בְּאַנְדָּלוּס, בִּמְדִינַת קָרְטֹבָּה, וְהִתְפָּאֵר לֵאמֹר שֶׁהוּא מָשִׁיחַ, וְכִמְעַט הָיְתָה כְּלָיָה עַל שׁוֹנְאֵיהֶם* שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוּרוֹ. וּלְפָנָיו בִּכְמוֹ שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה עָמַד אֶחָד בְּאֶרֶץ צָרְפַת, וְהִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר שֶׁהוּא מָשִׁיחַ, וְעָשָׂה אוֹתוֹת לְפִי מַה שֶּׁאָמַר, וַהֲרָגוּהוּ הַצָּרְפַתִּים, וְהָרְגוּ עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִיִּשְׂרָאֵל.

כשמתקרב המשיח מתרבים המתנשאים
וְאֵלּוּ הֵם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כְּבָר קָדַם יִעוּד הַנְּבִיאִים בָּהֶם, וְהוֹדִיעוּנוּ בְּמַה שֶּׁסִּפַּרְתִּי לָכֶם, אֲשֶׁר בִּקְרֹב בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ הָאֲמִתִּי יִרְבּוּ הַמִּתְנַשְּׂאִים וְהַמַּכְנִיסִים סָפֵק בְּלִבּוֹת בְּנֵי אָדָם, וְלֹא תִּתְאַמֵּת טַעֲנָתָם, וְיֹאבְדוּ הֵם וְיֹאבְדוּ עִמָּהֶם רַבִּים. וְכַאֲשֶׁר הוֹדִיעַ שְׁלֹמֹה ע"ה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁזֹּאת הָאֻמָּה בְּהִשָּׁקְעָהּ בַּגָּלוּת תִּשְׁתַּדֵּל לְהִתְעוֹרֵר בְּזוּלַת עִתָּהּ* הָרְאוּיָה לָהּ, וְיָמוּתוּ בַּעֲבוּר זֶה, וְיַשִּׂיגוּם צָרוֹת - הִזְהִיר מִמֶּנּוּ, וְהִשְׁבִּיעַ עָלָיו עַל צַד הַמָּשָׁל, וְאָמַר: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם" וְגוֹ' (שיר השירים ב, ז). וְאַתֶּם, אַחֵינוּ וַאֲהוּבֵינוּ, שִׁמְרוּ הַשְׁבָּעָתוֹ, וְלֹא תָּעִירוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶחְפַּץ.
___________________________________

איגרת תימן (40)

בשביל הנשמה

add_alert

38 - איגרת תימן חלק כ"ו

39 - איגרת תימן חלק כ"ז

40 - איגרת תימן חלק כ"ח

טען עוד

שׁוֹנְאֵיהֶם – בלשון סגי נהור. בְּזוּלַת עִתָּהּ – שלא בזמנה.


ביאורים
לאחר שהבהיר הרמב"ם את עמדתו הנחרצת ביחס למתחזה ואת הסכנה הטמונה בו לכלל יהודי תימן, הוא מסביר כי מקרה זה אינו חריג, אלא הוא חלק מתופעה נרחבת . האמונה במשיח טבועה בצורה חזקה מאוד בכל הקהילות של עם ישראל, וככל שמתרבות הצרות כך גדלה הציפיה והאנשים עשויים לתלות תקוות רבות בכל פתח קלוש של אפשרות לגאולה. מציאות זו מהווה קרקע פוריה לצמיחת עשבים שוטים – מתחזים שקריים רבים. מנסיוננו, מסביר הרמב"ם, אנו רואים כי זו תופעה שחוזרת על עצמה. אנשים טוענים שוב ושוב להיותם הגואל המובטח, והתופעה גורמת נזק רב לקהילות השונות. רק בסמיכות לתקופתו של הרמב"ם אירעו ארבעה מקרים כאלו, שאותם הוא מונה בפניהם. ולא זו בלבד שהתופעה נרחבת, היא גם נכתבה מראש על ידי נביאינו, והוזהרנו עליה. מכאן ההכרח הגדול לחשוד בכל הטוען להיות המשיח, לבדוק אותו היטב, ולא להיות מופתעים אם נאלצים להכריע עליו כדובר שקר, שאז, לטובתו ולטובת הקהילה, יש לנהוג כנגדו בנחישות. יחד עם ציפייתנו להיגאל, ואמונתנו כי בכל יום אפשרי בהחלט שהמשיח יבוא, עלינו גם לקבל בהכנעה את גזרות ה', וכל עוד הגאולה מתמהמהת – נסבול את צרות הגלות באמונה ובענווה. כפי הנמשל של דברי שלמה: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם... אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" [שיר השירים ב, ז], שאין לנו להתקומם נגד גזרת הגלות, ולדחוק את הקץ לפני זמנו ולפני שמהשמים יאפשרו לנו להיגאל, כי בכך רק נפגע בעצמנו. נצדיק עלינו את הדין, ונדע כי כל קושי שעובר עלינו מכין אותנו ומרומם אותנו יותר ויותר לקראת הגאולה העתידה.

הרחבות
עליה לארץ ישראל בזמן הגלות
וְאַתֶּם, אַחֵינוּ וַאֲהוּבֵינוּ, שִׁמְרוּ הַשְׁבָּעָתוֹ, וְלֹא תָּעִירוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶחְפַּץ. הרמב"ם מזהיר לא לעורר את הגאולה עד שתוכל להיות ממשית, ולא לנסות להביאה בדרכים חסרות סיכוי (על פי הערת הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם עמ' קסז).
רבי יואל טייטלבום, האדמו"ר מסאטמר, למד מדברי הרמב"ם שאין לעלות לארץ בזמן הגלות. דבריו מתבססים על דברי ר' זירא בגמרא [כתובות קיא.]. ר' זירא סובר שישנן שלוש שבועות, וביניהן "שלא יעלו ישראל בחומה" [ויואל משה, מאמר שלושת שבועות, א, ל].
אמנם רוב חכמי ישראל חלקו על הבנה זו. הרב שלמה אבינר הביא שלוש עשרה סיבות מדוע לא קיבלו את דברי ר' יואל טייטלבום [קונטרס שלא יעלו בחומה]. הסבר אחד כתב רבי אברהם בורנשטיין : "ניחא שהרמב"ם וכל הפוסקים לא הביאו דין החמש שבועות (– לפי צורת מניין מסויימת ישנן חמש שבועות לא לעלות לארץ) שנשבעו ישראל דזה אין עסק בהלכה " [שו"ת אבני נזר, יורה דעה תנד, נ]. דהיינו, האיסור שרבי זירא דיבר עליו הוא דברי אגדה, ולא פסיקה הלכתית שיש לנהוג לפיה. כך מדויק גם בדברי הרמב"ם כאן, שכתב " השביע האומה על דרך משל ".
כמו כן, מדברי הרמב"ם מבואר שהמשיח יגיע אחרי שעם ישראל יהיו כבר בארץ. כך עולה ממה שהרמב"ם כותב בדבריו לעיל (ראה יום כב טבת) שהמשיח יתגלה קודם כל בארץ ישראל. וכך עולה מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים שהופעת המשיח היא תהליך הדרגתי המופיע לאחר שעם ישראל כבר בארצו [הלכות מלכים ומלחמותיהם יא, ד].

להצלחת משפחת שמאי הי"ו