בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

נעה בת בת אל מזל

שכל של תורה וחיים של תורה

קומת השכל וקומת הרגש

משה רבנו רואה בצערם של ישראל ,ענוה בשלושה כתרים , מבחן מנהיגי ישראל בצאן , הכרעת עמרם וטענת מרים,חוגגים את תחילת גאולתם של ישראל , בתי, היכן נבואתך? , הרוצה לראות 'בארה של מרים' , ההליכה במדבר דומה לפגישות שבין איש לאישה , קומת השכל וקומת הרגש , מרים מייסדת את 'יסוד הרגש הישראלי' , איך אפשר לכבות התרגשות של יהודי?! , במעלות הר הכרמל , לחיות ולהרגיש ולא רק לדעת

undefined

הרב שמעון כהן

טבת תשע"ו
14 דק' קריאה
משה רבנו רואה בצערם של ישראל
פרשת שמות פותחת חומש חדש ומפגישה אותנו עם דמותו של משה רבנו, מושיעם של ישראל, "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" 1 . עם צאתו לאוויר העולם משה רבנו מתחיל להאיר, אך עוד מצפה לו מסלול מכשולים מאתגר עד שיזכה לגאול את ישראל, "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא... וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" 2 . ואז קורה דבר מפתיע, רבם של ישראל נלקח אל בית המלכות וגדל בארמון פרעה, עמוק עמוק בתוך טומאת מצרים. טומאת מצרים מקיפה אותו מכל עבר, אך אין בכוחה לחדור ולפגוע בנקודת הקודש שממלאת את אישיותו.
"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" 3 .
משה רבנו יוצא אל 'אחיו' על אף שגדל בבית פרעה. במשך שנים הוא היה מנותק לגמרי ממה שקורה בחוץ והיה שקוע בעומק הטומאה של מצרים, בית פרעה זה בית שכולו מלא בעבודה זרה, ופרעה בעצמו הוא העבודה זרה, "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" 4 , הוא עשה מעצמו אלוה, ויחד אתו באותו בית גדל משה רבנו.
למרות הכול, כשמשה רבנו יוצא משערי הארמון הוא רואה את אחיו ואת הסבל שהם סובלים. בכל התרבות המצרית לא נמצאה שום 'אגודה לזכויות האזרח' שתקום ותזעק את זעקת המעונים, אף אחד לא ראה את סבלם, עד שבא משה. חז"ל אומרים 5 :
"מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: ראה משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומיישב להם סבלותיהם ועושה כאילו מסייע לפרעה".
משה רבנו יוצא מארמון המלוכה ומגלה עולם חדש. בין כותלי הארמון הוא התרגל לחיי שפע מלאי תפארת והדר, והנה הוא יוצא החוצה ומגלה שהעולם לא עשוי רק מכסף וזהב, יש אנשים בעולם שלא שפר גורלם והם נאלצים לכרוע תחת הנטל ולעבוד בעבודת פרך. טבעי היה שיחוש ריחוק וסלידה מעם העבדים שבחצר הארמון, הלוא המרחק המנטלי והתרבותי שביניהם הוא תהומי, והנה משה רבנו מגשר על הפער התהומי הזה וחש חיבור פנימי עמוק לעם העבדים שנגלה לעיניו. הוא כואב את כאבם ורואה בהם אחים, ומתבטא כלפיהם בביטוי חריף ביותר: 'מי ייתן מותי עליכם'. משה רבנו לא מסתפק בזה, לא מדובר באיזה פרץ רגעי של התרגשות שפרץ ממנו באותם רגעים, אלא בתחושה פנימית עמוקה, תחושה של 'אחווה' שממלאת את ליבו, לכן הוא קם ומטה שכם, "והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם". מבחינה כלכלית, אין שום היגיון בשינוי סדרי המין האנושי, אבל השיקול של פרעה הוא לא שיקול כלכלי, טיב העבודה כלל לא מעסיק אותו, מה שחשוב בעיניו כעת זה טשטוש הזהות הישראלית.
"אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך, הדא הוא דכתיב: 'וירא ה' כי סר לראות', ראה הקדוש ברוך הוא במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך 'ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה'".
בדרך כלל אדם מעדיף להיות שקוע בעסקיו, וכשיש לו פנאי הוא מוצא דרך למלא אותו בדברים שהוא שמח לעשות אותם, הוא יוצא "לבלות". אבל משה רבנו, הנקודה הפנימית שמובילה אותו, היא תשועת ישראל, ולכן הוא יוצא לראות בצערם של ישראל. בדרך כלל אדם לא מזדהה עם החלש, הוא מעדיף להזדהות עם החלקים החזקים של החברה, והוא מחפש חברה שהמעמד שלה גבוה יותר. משה רבנו מלמד אותנו לראות דברים שהחברה לא תמיד מצליחה לראות.
דברים ברוח זו יש במדרש נוסף 6 :
"רבי נחמיה אומר: ראה כתפותיהם שהיו יורדות דם מן המשאות והיה עושה להם רטיה על גבי המכה. אמר לו הקב"ה: חייך שאין צער ומכה עולה בידך, הדא הוא דכתיב: 'ומשה בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס ליחו'".

ענוה בשלושה כתרים
משה רבנו מפתח רגישות מופלאה לכל מה שסובב אותו, רגישות שמקורה במידת הענוה, כמבואר במדרש 7 :
"גדולה היא הענוה, שבה נתגדל משה רבינו, שנאמר: 'והאיש משה ענו מאד מכל האדם'. מה תלמוד לומר 'מכל האדם'. אלו בני אדם עשויין שלוש כיתות. מהן בגדולת שמים, ומהן בגדולת המלכות, ומהן הדיוטות, ומשה רבינו ראה עצמו בשלושתן, ובשלושתן היה ענו".
משה רבנו זכה לשלושה כתרים, היתה לו 'גדלות שמים' - גדלות רוחנית שאין שווה לה בכל הדורות כולם, היתה לו 'גדלות של מלכות' - הוא גדל בבית מלכות ומלך על ישראל 8 , והוא היה גם 'הדיוט'. בשלושת כתריו תמיד נהג באותה צניעות וענוה. ממשיך המדרש:
"בתחילה היה בגדולת המלכות, שהיה כבן בתו של פרעה, ולא הניח ענוותנותו, שנאמר: 'ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא', מהוא 'וירא בסבלותם'? מלמד שהיה נושא עמהן בסבלותם. אמר, כדי שלא אוציא עצמי מצער הציבור. דבר אחר: 'וירא בסבלתם', ראה שהיו מטעינין את הזקן כבחור, את האישה כאיש, את הקטן כגדול, ועמד והשווה אותן, לפיכך זכה שתינתן פרשת ערכין על ידו, להבחין בין האישה לאיש, בין הזקן לבחור, בין הקטן לגדול.
אף כשהיה במדין, בורח כהדיוט, לא הניח ענוותנותו. ראה בנות יתרו מצטערות, ולא נתגאה מלעמוד ולדלות להן, והוא היה בנפשו כבן בתו שלמלך".
משה רבנו מקשיב למציאות הסובבת אותו, וכשהוא מזהה צער אנושי, הוא מטה שכם ורץ לסייע. וב"מדרש החפץ" מובא 9 :
"ויקם משה ויושען, שהיה לו לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזלו אף על פי שהוא גר בורח".
דרכו של עולם היא, שכשאדם נמצא במנוסה, הוא מסתתר, הוא עושה כל שיש ביכולתו כדי לא למשוך תשומת לב, אבל משה רבנו, גם בשעה שהוא נמצא במנוסה, כיון שנגלתה לעיניו עוולה, הוא לא יכול לעמוד מנגד ולהישאר אדיש, הוא לא מסוגל לראות מציאות מעוותת של חוסר צדק ולעמוד מן הצד.

מבחן מנהיגי ישראל בצאן
תכונה זו של רגישות לזולת, היא תכונה של גדול ומנהיג בישראל, ולכן בדברי חז"ל 10 על מעמד הסנה היא תופסת מקום מרכזי, וזו לשונם:
"ולמי בוחן? לצדיק, שנאמר: 'ה' צדיק יבחן' (תהלים יא, ה), [ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן].
בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר: 'ויקחהו ממכלאות צאן' (תהלים עח, ע), מהו 'ממכלאות צאן'? כמו 'ויכלא הגשם' (בראשית ח, ב), היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן, איש לפי כוחו יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב: 'מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו' (תהלים עח, עא).
ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו ע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי 'ומשה היה רועה'".
היכולת לזהות את כאבו של האחר ולתת לו מענה הוא הבסיס, ועל גבי זה צריך לבנות תכונה נוספת של מנהיגות שמאפיינת את רועי הצאן המסוגלים לקבל לידיהם עדר של כבשים שמורכב מפרטים רבים ולהוביל אותו ממקום למקום כיחידה אחת.
משה רבנו גדל בבית פרעה, בית שלא ידע מהי רגישות לזולת. השם 'פרעה' הוא מלשון 'עורף' 11 , כי התכונה המרכזית באישיותו של פרעה היתה הפניית עורף, הוא לא ספר אף אחד ולא ראה אף אחד ממטר, והנה משה רבנו, שגדל על ברכי החינוך המצרי המלכותי, הצליח לפתח בעצמו תכונה של רגישות מופלאה שמסוגלת לראות את הזולת ולשים לב לצרכיו הפרטיים.

הכרעת עמרם וטענת מרים
נחזור כעת לפסוקים המספרים על לידתו של משה. נאמר:
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" 12 .
בהמשך 13 יתברר שה'איש מבית לוי' הוא עמרם ו'בת לוי' היא יוכבד. חז"ל במסכת סוטה 14 מלמדים אותנו להיכן הלך עמרם ומה גרם לו ללכת, וזו לשונם:
"'וילך איש מבית לוי' - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו (מרים).
תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן".
עמרם היה 'גדול הדור', עמוד השדרה של העם, עליו היה להרים את העם ולרומם אותו, בבחינת 'עם - רם', והנה הוא מגיע למשבר, הוא סבור ש'לשווא אנו עמלין', כל בן שייוולד ממילא נגזר עליו למות, אז בשביל מה לעמול.
מסקנה זו מביאה את עמרם לקום ולעשות מעשה, "עמד וגירש את אשתו", וכשגדול הדור עושה מעשה כזה של ייאוש, כולם הולכים אחריו, ובאמת "עמדו כולן וגירשו את נשותיהן".
בנקודת הייאוש הזו קמה מרים בת השש 15 ופונה אל אביה בטרוניה 16 :
"אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: 'ותגזר אומר ויקם לך'!".
אבא, אומרת מרים לאביה, הגזירה שלך חמורה יותר מזו של פרעה! אמא שלה בגיל מאה ושלושים 17 וגם אבא שלה כנראה לא היה צעיר 18 , ובכל זאת היא פונה אל אביה ואומרת לו: 'אבא, גזרתך קשה משל פרעה', מה שאתה עושה, זה חמור יותר מהגזירה הנוראית של פרעה, פרעה אמר 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', ואתה אומר שגם בנות לא ייוולדו, ובכלל הייחוס הולך אחרי הבנות ולא אחרי הבנים, אם בנות תיוולדנה הגֵן היהודי ימשיך להתרבות. יתרה מזאת, פרעה גזר מיתה בעולם הזה על הזכרים הנולדים, אך אותם נולדים חלקם מובטח בעולם הבא, אבל גזירתו של עמרם לא נותנת הזדמנות לאותן נשמות להופיע בעולם, וממילא כיוון שלא נולדו נמנע מהן גם חלק עולם הזה וגם חלק עולם הבא. ולבסוף, גזירתו של פרעה הרשע, ספק מתקיימת ספק אינה מתקיימת, אבל גזירתו של עמרם, מכיוון שיצאה מפי צדיק, בוודאי סופה להתקיים. ואולי יש כאן עומק גדול יותר, ברגע שעמרם נותן מקום למחשבת פרעה, אז יש מקום לרשעות פרעה בעולם, אסור לנו לתת למחשבת פרעה להכתיב את סדר היום הרוחני שלנו, יש לנו הכוח לשנות את כיוון המחשבה לטובה.
עמרם יצר תנועה של ייאוש, וכעת באה מרים ומראה שהעולם יכול להמשיך להתקיים, וכוחות הטוב גדולים וחזקים יותר מכוחות הרשעה והטומאה.

חוגגים את תחילת גאולתם של ישראל
עמרם שומע את הדברים, ונראה כאילו הוא חיכה לרגע שיבוא מישהו בטרוניה, ולכן:
"עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".
העוצמה האדירה שמרים משדרת יורדת עד השיטין ומעמידה את אביה, גדול הדור, מול האמת האלקית. והגמרא ממשיכה:
"'ויקח' - ויחזור מיבעי ליה! אמר רב יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו: 'אם הבנים שמחה'".
עמרם לא מסתפק בטקס צנוע אלא עורך חתונה מכובדת, שכן ברגעים אלה אין חוגגים רק לכבודו של הבית החדש ששב ונבנה, אלא חוגגים את תחילת גאולתם של ישראל. מתוך נקודת הייאוש של עמרם מתגלה הנשמה הענקית, נשמתו של משה רבנו, גואלם ומושיעם של ישראל.


בתי, היכן נבואתך?
ממשיכה הגמרא 19 :
"'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן' וגו' - אחות אהרן ולא אחות משה? אמר רב עמרם אמר רב, ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב: מלמד, שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל; וכיון שנולד משה, נתמלא כל הבית כולה אור. עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך! וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתיך! והיינו דכתיב: 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו', לידע מה יהא בסוף נבואתה".
מרים לא היתה רק תלמידת חכם ולמדנית, היא היתה גם נביאה, "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן" 20 , ובתפקיד זה שימשה עוד לפני שמשה רבנו נולד. כששמע עמרם את נבואתה חזר ולקח את אשתו בפרסום גדול, כדי שכולם יראו וילמדו, ובאמת הוא מעורר בכך את העם כולו, כולם עומדים ועושים אותו דבר, וב"ה לאחר מספר חודשים נולד הבן המיוחל ומאיר את הבית, ומן הסתם נולדים באותם ימים עוד תינוקות רבים, הלוא כולם עמדו והחזירו את נשותיהם. עמרם רואה בעיניו כיצד נבואת בתו הולכת ומתממשת ברוך הוא וברוך שמו, תשועת ישראל קרובה לבוא, והנה לפתע הכול מתערער, מניחים את הילד על שפת היאור ומי יודע מה יעלה בגורלו, ובאותה שעה מושלכים תינוקותיהם של רבים רבים מישראל שהחזירו את נשותיהם, ואבל גדול פוקד את בית ישראל.
מרים עוקבת היטב אחרי הנעשה ומתבוננת על המציאות בעיניים אמוניות, היא ניצבת מרחוק, "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" 21 , וברור לה שגם אם יש התמודדויות בדרך, תשועת ישראל בוא תבוא. היא לא מתבלבלת, היא נשארת יציבה ומאמינה באמונה שלמה שבן זה עתיד להושיע את ישראל.

הרוצה לראות 'בארה של מרים'
דמותה של מרים דורשת התבוננות, והשקפת עולמה דורשת תלמוד. הגמרא במסכת שבת 22 אומרת:
"אמר רבי חייא: הרוצה לראות 'בארה של מרים', יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא 'בארה של מרים'".
רבי חייא מזמין אותנו לחוויה בלתי נשכחת, מי שרוצה לראות את 'בארה של מרים' מוזמן לעלות במעלות הכרמל ולצפות מראש ההר לכיוון הים.

ההליכה במדבר דומה לפגישות שבין איש לאישה
מרן הרב קוק בספרו "עין איה" 23 מלמדנו מהו העומק שחבוי בדברי רבי חייא, וזו לשונו:
"דור המדבר הוא הדור שכלל בקרבו את כוח הרוחני של ישראל לכל פרטיו עד סוף כל הדורות".
דור המדבר כולל בתוכו את כל היסודות הרוחניים שלנו כעם, ההליכה במדבר דומה לפגישות שבין איש לאישה לקראת נישואיהם, בפגישות אלה כל אחד מבני הזוג מציע את השקפת עולמו על הבית שהוא מבקש לבנות, בית של חסד, בית של הקשבה, בית של הידברות... הפגושים מדברים על כל היסודות שהם היו רוצים לראות בבית שלהם, "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" 24 , ואחר כך מכוח ההליכה ב'מדבר' נבנית הקומה הראשונה ומתחילים לבנות את הבית המשותף בתוך קרוואן על איזו גבעה, ולאט לאט בונים עוד ועוד קומות. בתקופת המדבר עם ישראל מניח את התשתית הרוחנית שלנו כעם, ותשתית זו מבוססת על יסודות התורה.

קומת השכל וקומת הרגש
במבנה גוף האדם, האבר העליון ביותר הוא הראש, והמוח נמצא בחלקו העליון של הראש. ממשיך הרב:
"יסוד החיים העליונים הנובעים מעומקה של תורה, הלא הנם צפונים בהים הגדול, ימא דאורייתא, היוצא מגאון השכל העליון, מקור החכמה והמדע ברוך הוא".
השכל הוא מקור החכמה והמדע, הוא שייך לידיעת ה' ולידיעת התורה.
"אמנם לשאוב ממנו להשביר צמאון כל לב, להיות חש ומרגיש כל אחד קישורו העצום בקדושתן של ישראל, על ידי קדושת ה' יתברך ותורתו הקדושה, זהו תלוי בכוח הרגש הטוב שבלב, הרגש הטהור, שאם [אמנם] מקומו בלב המוגבל אשר לאדם [ה]משתנה בשינויי המצבים, אבל הרגש העליון הטהור המקודש, שעל פיו נבנה קישורן של ישראל לצורם וגואלם לתורה הקדושה, זה הרגש הוא גדול ועצום עד אין סוף ואין תכלית".
אמנם השכל הוא מקור החכמה והמדע, אבל החכמה לבדה אינה מספיקה, במהלך ההיסטוריה פגשנו חכמים רבים שהתורה לא היתה נר לרגלם, ולפעמים גרוע מכך, "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" 25 . לצד החכמה צריך לפתח את העולם הרגשי ולהרגיש את החיים. אדם יכול להיות בעל שכל עצום, אבל אם אין לו חיבור אל החיים, אז לעוצמת השכל שלו אין כל משמעות.
"מקור הרגש הטהור וזכות הורשתו לנו מדור המדבר, שמהם ירשנו גם כן תורת אלקים חיים מורשה קהלת יעקב, היא זכותה של מרים".

מרים מייסדת את 'יסוד הרגש הישראלי'
מרים היא נקודת החיבור של השכל עם החיים. עמרם אביה היה גדול הדור, הוא היה חכם גדול, ובנה את קומת השכל של האומה, לכן בשעה שנדרש לשאלת הילודה, הקיש היקש שכלי ואמר: אם פרעה גוזר על הזכרים, אז כל עמלנו יהיה לריק ומוטב שנגרש את נשותינו. אבל מעבר לחשבון השכלי, יש קומה של רגש שמושתתת על יסודות האמונה. קומה זו שייכת למרים, ולכן מרים פונה לאביה בדחילו ורחימו ואומרת לו: אבא, מבחינה שכלית אתה צודק, אבל המשמעות של הכרעה כזו היא הרת אסון לאומה, עלינו לבטוח בצור ישראל וגואלו, ולהמשיך את הילודה בישראל בכל מחיר, וה' יעשה הטוב בעיניו.
"האשה עלולה היא ליתרון הרגש, ולפי גודל מעלתה האלקית היתה היא ראויה ליסד בישראל את יסוד הרגש הישראלי, שאמנם אינו כשאר כל הרגשות שמקורם הוא הסתערות הלב ממחזה של הווה שאין לו קיימא".
מרים מייסדת את 'יסוד הרגש הישראלי'. הרגש הוא מרכיב מהותי בחיים האנושיים, וכדי שנוכל להרגיש את החיים באופן הנכון, עלינו לבנות רגש טהור.
משה רבנו ביסודו שייך לקומת השכל, הוא עתיד לתת תורה לישראל, והדבר ששלמה המלך החכם מכל אדם אמר עליו "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" 26 , אצל משה רבנו זה היה קרוב, משה רבנו ידע בטיבה של פרה אדומה 27 , והיה חכם יותר מה'חכם מכל אדם'. אבל יחד עם זאת, אנו מוצאים באישיותו גם את מרכיב הרגש, "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" 28 . משה רבנו גדל בבית המלכות, ואף על פי כן כשהוא יוצא החוצה ורואה יהודי, הוא מרגיש כלפיו רגש של 'אחווה', הוא מרגיש שהוא אחיו בלב ובנפש. תכונה זו, יסודה בדמותה של מרים אחותו הגדולה, מרים הנביאה הטביעה את הרגש הטהור הזה בליבו של משה רבנו ובליבה של האומה לדורותיה.

איך אפשר לכבות התרגשות של יהודי?!
בספר "הליכות שלמה" על מועדי השנה 29 נאספו הלכות והליכות, חידושים והערות, של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, ושם בהערה מובא הסיפור הבא:
"אירע פעם בראש השנה, שסיפר אחד המסובים על שולחן רבנו, על תלמיד חכם פלוני שראה את אחד המתפללים מתרגש ביותר בעת ברכת התקיעות, ואמר לו: וכי בברכת אשר יצר וכדו' הנך גם כן מתעורר כל כך, ומאי אולמיה דהא מהאי, הלוא חיובם שווה, ולמה זה נרעשת בברכה זו דווקא?
ובשמוע זאת רבנו נזדעזע ואמר בסערת רוח, היאך מלאו ליבו של אותו תלמיד חכם לצנן התעוררותו של אדם בזמן נעלה כזה. ולא נתקררה דעתו זמן רב ממאורע זה".
יהודי מתרגש ממצוות תקיעת שופר, מצוה שמזדמנת רק יומיים בשנה, והנה מגיע תלמיד חכם וטוען כנגדו טענה שכלית הגיונית, מה ההבדל בין ברכת 'לשמוע קול שופר' לברכת 'אשר יצר', שתיהן ברכות שתיקנו חכמים. אבל הגאון רבי שלמה זלמן זצ"ל, כשהוא שומע את הטיעון ההגיוני הזה, הוא מזדעזע, הוא לא נרגע, איך אפשר לכבות כך את שלהבת ההתרגשות של יהודי שעובד את ה'?! כשהרגש הטבעי הוא טהור ונורמלי, הוא מהווה מרכיב חשוב בעבודת ה' ובחיים האנושיים בכלל.

במעלות הר הכרמל
בהמשך נוגע מרן הרב קוק בנקודה נוספת, ומבאר מה ראה רבי חייא להדריכנו לעלות דווקא במעלות הכרמל, וכה דבריו:
"בימי אליהו כשירדו ישראל עד תחתית המדרגה, מה פעל עליהם לשוב על ידי ראייתם את מופת הענייה באש לשוב לקבל עליהם עול מלכות שמים לענות 'ה' הוא האלקים', אחרי אשר כה ירדו פלאים והסבו ליבם אחורנית , לא התעלו עדיין בשכל עליון, ואור התורה אשר עזבו זה כמה לא האיר אליהם בפועל. אמנם כוח הרגש הישראלי הצפון בלב נתעורר, וזה אף על פי שאינו נראה לפום ריהטא, אף על פי שמובלע הוא בין המון הרגשות השונים, אמנם בצפיה פנימית הוא נראה".
בתקופת אחאב מלך ישראל עשו ישראל את הרע בעיני ה'. המצב היה כל כך קשה עד שאליהו הנביא גזר על ישראל שלוש שנות בצורת. בתום שלוש שנים אלה התקיים בהר הכרמל מעמד מיוחד במינו, במגמה לרומם את רוח העם ולחזקו בעבודת ה'. אליהו ציוה את אחאב לאסוף את כל ישראל אל הר הכרמל ובתוכם את ארבע מאות וחמשים נביאי הבעל וארבע מאות נביאי האשרה, הביא עמו פר לעולה וציוה גם את נביאי השקר להביא פר משלהם לעולה. לעין כל העלה אליהו את עולתו על המזבח ואש ירדה משמים להעיד שקרבנו מקובל ברצון, ואילו קרבן הבעל לא נתקבל. משראו כל ישראל את האש היורדת לקבל את קרבנו של אליהו, עמדו נפעמים ונרגשים, נפלו על פניהם ואמרו "ה' הוא האלקים, ה' הוא האלקים".
אותה אמונה שפיעמה בלב ישראל גם במצבים הקשים שבהם היו נתונים, התפרצה במלוא עוזה למראה האש שירדה מן השמים בראש הר הכרמל.
חוש הראיה ניזון מן הרגש, וככל שהרגש מפותח יותר כך חוש הראיה מחודד יותר. כשאין חסמים שחוסמים את הדרך בין הרגש לחוש הראות, אז קליטת המציאות צלולה יותר והאדם מסוגל לראות גם את שמחתו או כאבו של הזולת.
באישה נתנה בינה יתרה 30 , היא מסוגלת להתבונן התבוננות עמוקה יותר מזו של האיש, האינטואיציה שלה היא הרבה פעמים עמוקה יותר, ולכן דווקא מרים בונה את קומת הרגש בישראל.
"ואף על פי שלכאורה אין לו [לרגש] מעמד, וכשם שמתמלא רגש והתעוררות כן יוכל להתרוקן. אבל לא כן הוא מדת רגש של הקדושה הישראלית, המדביק את העם כולו לקונו ברוך הוא, הוא באמת קשור ודבוק בעומק ים החכמה".
לכן מי שרוצה לפגוש את 'בארה של מרים', נקרא לעלות במעלות הכרמל בעקבות אליהו הנביא, ולפגוש שם את נקודת הרגש הטהור של האומה שהתגלתה בתקופתו של אליהו הנביא.

לחיות ולהרגיש ולא רק לדעת
תכונת הרגש היא אחת מיסודות החינוך, אנו מבקשים מריבונו של עולם שנזכה לעבדו בכל ליבנו, איננו רוצים רק לדעת תורה אלא גם לחיות תורה ולהרגיש תורה. אנו מבקשים שעבודת ה' שלנו תהיה שלמה ותקיף את כל מרחב החיים שלנו.
חלק מתפקידנו כמחנכים הוא להעניק לילדינו חוויה של תורה ולא רק שכל של תורה. היחס לתורה צריך להיות משמח ומלבב, והחיבור לתורה צריך להיות מלא באושר. על גבי זה, יחד עם זה, ומתוך זה תיבנה גם קומת השכל. כשקיים אצל האדם רגש של קדושה, רגש של מפגש טהור ועדין עם אותיות התורה, אז הרגש הזה מלווה אותו עד זקנה ושיבה ומנתב את אורחות חייו.

מקורות עיקריים:
שמות רבה א, כז , מדרש מכתב יד. מובא בתורה שלמה שמות ב, יא אות צ ,משנת רבי אליעזר פרשה י עמ' 183 , תורה שלמה שמות ב, יז אות קמג ,שמות רבה ב, ב , סוטה יב ע"א-יג ע"א , שבת לה ע"ב , עין איה שבת ח"א פרק שני אות רצה , הליכות שלמה מועדי השנה עמ' כד הערה 11




^ 1.שמות ב, א-ב.
^ 2.שמות ב, ב-ד.
^ 3.שמות ב, יא.
^ 4.יחזקאל כט, ג.
^ 5.שמות רבה א, כז.
^ 6.מדרש מכתב יד. מובא בתורה שלמה שמות ב, יא אות צ.
^ 7.משנת רבי אליעזר פרשה י עמ' 183.
^ 8.ראה זבחים קב ע"א, שם מבואר שלמשה רבנו היה גדר של מלך.
^ 9.תורה שלמה שמות ב, יז אות קמג.
^ 10.שמות רבה ב, ב.
^ 11.ראה ליקוטי תורה להאר"י ז"ל פרשת וישב.
^ 12.שמות ב, א.
^ 13.שמות ו, כ.
^ 14.סוטה יב ע"א.
^ 15.פסיקתא רבתי מג ד"ה כי פקד ה'.
^ 16.ראה סוטה שם.
^ 17.ראה סוטה שם.
^ 18.לפי רשב"ם במסכת בבא בתרא (קכא ע"ב ד"ה עמרם ראה את יעקב) עמרם נולד בשבע עשרה השנים בהם ישב יעקב במצרים. לפי זה כשהוליד עמרם את משה היה לכל היותר בן מאה ושלוש עשרה שנים.
^ 19.סוטה יב ע"ב-יג ע"א.
^ 20.שמות טו, כ.
^ 21.שמות ב, ד.
^ 22.שבת לה ע"ב.
^ 23.עין איה שבת ח"א פרק שני אות רצה.
^ 24.ירמיה ב, ב.
^ 25.ירמיה ד, כב.
^ 26.קהלת ז, כג.
^ 27.ראה במדבר רבה יט, ו.
^ 28.שמות ב, יא.
^ 29.הליכות שלמה מועדי השנה עמ' כד הערה 11.
^ 30.ראה נידה מה ע"ב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il