בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שיעורים נוספים ברפואה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

מסירת נרדף בידי המלכות

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

טבת תשע"ו
5 דק' קריאה
תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, סוף פרק ח, דף מז/א
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו 'תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם'. אפילו כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל.
ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי [עיין להלן ציטט מהמקרא] ימסרו אותו ואל ייהרגו.
א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי.
עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזיל ליה ללוד גבי ר' יהושע בן לוי. אתון [=חיילי המלכות] ואקפון מדינתא. אמרו להן: אין לית אתון יהבון ליה לן, אנן מחרבין מדינתא. סלק גביה ריב"ל ופייסיה ויהביה לון.
והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי, ולא אתגלי. וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי. אמר ליה [אליהו] 'ולמסורות אני נגלה?' א"ל ולא משנה עשיתי? א"ל וזו משנת החסידים? [עכ"ל הירושלמי]
להלן מקור שהוזכר הנ"ל מהמקרא בענין שבע בן בכרי (שמואל-ב כ, טו-
ספר שמואל-ב (פרק כ, טו-כב):
(טו) וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה:
(טז) וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ:
(יז) וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי:
(יח) וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמוּ:
(יט) אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל? לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְדֹוָד?:
(כ) וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית:
(כא) לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה:
(כב) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלַם אֶל הַמֶּלֶךְ:
-
והנה במחלוקת הנ"ל בין ריש לקיש ור' יוחנן, למרות שבדרך כלל יש לפסוק כמו ר' יוחנן, כאן רמב"ם פסק כר' שמעון בן לקיש. זו לשונו (הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה ה):
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים 'תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו נטמא את כולכן'. יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים 'תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם', יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם. ואין מורין להם כן לכתחלה. ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל: [עכ"ל]. הרי שפסק כר' שמעון בן לקיש.

מפרשים רבים התלבטו כאן מדוע פסק רמב"ם כר' שמעון בן לקיש, עיין שמות ספריהם ב"ספר המפתח" בסוף מהד' פרנקל לרמב"ם, שם עמ' שסט, טור ג' הביאו 42 (!) אחרונים שדנו בזה. רובם אינם בהישג ידי, ובמקצתם שראיתי הולכים בדרך ארוכה ולא פשוטה.
ודומני שיש ללמוד כאן פשט פשוט. הרי יש להתפלא מדוע חז"ל נקטו דוגמא משבע בן בכרי? כאשר יש במקרא מעשה הקודם אליו הרבה, שבני ישראל מסרו את שמשון לידי הפלשתים (שופטים טו, ט-יג). ולכאורה גם הוא היה חייב מיתה, ע"פ שלטונות הפלשתים? (ספר שופטים פרק טו, פסוקים ט-יא):

(1) ספר שופטים פרק טו
(ט) וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי:
(י) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ לֶאֱסוֹר אֶת שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ:
(יא) וַיֵּרְדוּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם:
(יב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם:
(יג) וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע:
אלא ממה שחז"ל לא הזכירו המסירה של שמשון בידי הפלשתים יש לי ראיה לתמוך בדברי פרשנות שהמאירי (על סנהדרין עב ע"ב) הביא, למרות שבכל זאת בחר בפירוש אחר, יותר מרווח לפי דעת המאירי (ולכן הוא גם חולק על רמב"ם, וסבור לפסוק כמו ר' יוחנן!).

כותב המאירי: "ומכל מקום יש מפרשים שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו [אליהו] אלא מן הדין. וממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל. ומכאן פסקו [=כן פסק רמב"ם הנ"ל] כריש לקיש שאמר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי. ופירשו בו שיהא מחויב מיתה בדיני ישראל [=כלומר אם מדובר שמלכות הגוים תובעים למסור אליהם איש מסוים, אין למסור אותו בידיהם, אפילו אם ע"י כן יצילו חייהם של כל בני העיר]. והדברים ברורים כדעת ראשון [=שהביא המאירי לפני הציטט הנ"ל, שם פסק כר' יוחנן].

הויכוח הזה בין ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש נעוץ בכך מה עומק ענין לשונה של הברייתא "ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי". פירש "פני משה" ריש לקיש סבור "חייב מיתה" כמו שבע בן בכרי, שהיה מורד במלכות בית דוד, ור' יוחנן סבור כי די ב"ייחדוהו", בין חייב מיתה בין אינו חייב מיתה [ע"כ מהפני משה]. ונ"ל כי רמב"ם הכריע כריש לקיש מפני מעשה רב שהביא הגמרא "סלק גביה ר' יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון". יש לשאול, לפי ר' יוחנן לא היה חייב ריב"ל לפייס אותו, כי הרי מן הדין יש למסור אותו, בין חייב מיתה בין אינו חייב מיתה? אלא ודאי ריב"ל בקש מן עולא בר קושב שיעשה לפנים משורת הדין, ימסור את עצמו להריגה כדי להציל כל שאר בני העיר.

ומכאן ראיה לפסוק כריש לקיש. ועוד יש מכאן ראיה שכאשר הנידון נתבע ע"י מלכות הגוים, אין לנו להקל ולמסור אותו, אפילו הוא חייב מיתה. כי דין זה כמעט מפורש בברייתא "ייחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי". יש לשאול מפני מה לא הביאו ראיה ממעשה שמשון, שגם הוא נתבע ע"י המלכות? אלא בכוונה רבה ובדייקנות מצויינת ציינו כאן חז"ל כי אך ורק במחויב מיתה ע"פ דיני ישראל יש למסור אותו. וכן גם רמב"ם, בלשונו הזהב האריך והביא "אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי" ולא קיצר לומר "אם היה מחויב מיתה" ובלי להביא דוגמאות. ולכן נטש רמב"ם לשון הברייתא "ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו", אלא כתב "מחויב מיתה כשבע בן בכרי".

מניין לו לרמב"ם לשנות לשונם של חז"ל? אלא מגוף המעשה של ר' יהושע בן לוי, שהיה צריך לפייס את עולא בר קושב, ולא מסר אותו להדיא גם בלי לפייס אותו, מזה למד רמב"ם פשט במשנה. וכך מפורש ב"אנצקלופדיה תלמודית" כרך ט, ערך הלכה, עמ' רעא הערה 427, "במחלוקת של חכמים כשאנו רואים שתנא או אמורא עשה מעשה כדעת אחד מהם להקל, סומכים עליו ואומרים 'מעשה רב'.
וגדול כוחו של ר' יהושע בן לוי, כדברי "אנצקלופדיה תלמודית" (שם, עמ' שיא, הערות 29-30) "ר' יהושע בן לוי, כתבו הגאונים שהלכה כמותו בכל מקום, ואפילו נגד ר' יוחנן (הביאו שם כי כן גם כתבו התוספות בעירובין סה, ב ד"ה איקלעו, וכן כתב הר"ן על ע"ז נז, ב, וכן הרא"ש נדרים פ"ד סי' יא). ואע"פ שההמשך (הערה 37) הביאו דברי "יד מלאכי" שאפילו כאשר ריב"ל סבור כריש לקיש, נגד ר' יוחנן, יש לפסוק כר' יוחנן מפני הכלל של: ר"ל ור' יוחנן, הלכה כר' יוחנן. אבל הזכירו כי בשו"ת מהרי"ט יו"ד סי' ג' לא כתב כן.
ועוד כתב הצל"ח על ברכות (כז, א) כי גדול כחו של ר' יהושע בן לוי, שהוא אחרון מדור התנאים, ולא שייך לומר עליו תיובתא מברייתא.
-
בסיכום: ממעשה זה שהצטרך ר' יהושע בן לוי לפייס את הנרדף, סמך רמב"ם שהלכה אינה כר' יוחנן. וממה שהוסיף רמב"ם מלים "מחויב מיתה כשבע בן בכרי", ולא ציין למעשה של שמשון, יש להבין שהדין הזה לא נאמר במלכות גוים. וכמו שלכאורה הבין גם המאירי הנ"ל בדברי רמב"ם.
בביאור הגר"א ליו"ד סי' קנז ס"ק טז הציע שהרמב"ם פסק כך משום ריב"ל. וכתב החזון איש (על סנהדרין סי' כ"ה ד"ה ולדינא) "ולא נתפרש כונתו ז"ל". ושמא בדברינו הגענו לבאר דברי הגר"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il