בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה

עד שלא נבחרה ירושלים היה אפשר להקים את המשכן בכל מקום, וכשלא היה משכן הותרו הבמות בכל מקום, לאחר שנבחרה ירושלים נאסרו הבמות; וכך גם בעניין המלך, עד שלא נבחר דוד היו כולם כשרים למלכות, אבל משנבחר ניתן לו ולזרעו אחריו כתר מלכות, וכל השאר כנכרים אצל המלכות.

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ד
19 דק' קריאה
יעקב אבינו בברכתו לבניו קבע לכל אחד את תפקידו וייעודו בתוך האומה. את המלכות נתן לשבט יהודה, כפי שנאמר (בראשית פרק מט) "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים". שבט ומחוקק הם לשונות של שלטון, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין דף ה עמוד א):
"לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים",

ופירש רש"י:
"שבט - לשון שררה, ויש להן רשות להפקיר, דהפקר בית דין הפקר דכתיב (עזרא י): 'וכל אשר לא יבא וגו' ' ביבמות בהאשה רבה (פט,ב). מחוקק - שררה מועטת" 1 .

יחד עם זאת, אנו מוצאים שגם ליוסף נותן יעקב אבינו כתר מלכות, וכך הוא אומר לו (בראשית פרק מט) "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו", מהו "נזיר אחיו"? מפרש רשב"ם " נזיר אחיו - מלך על אחיו ", וכן מפרש ספורנו " מוכתר בנזר מלכות ".

איך זה מתיישב עם ההבטחה "לא יסור שבט מיהודה"? נראה לומר, שהכוונה היא שיוסף וזרעו יהיה להם "מלכות שעה". יוסף היה מלך לשעה במצרים, חז"ל המשילו אותו לשועל שעמדה לו השעה בחכמתו, ובאותה שעה גם הארי משתחוה לו, ובלשונם " תעלא בעידניה סגיד ליה " (רש"י בראשית פרק מז פסוק לא). וכן יהושע היה כמלך לשעה שלא העמיד יורשים למלכותו, וכן שאול המלך הראשון בישראל לא נמשכה מלכותו. לעומתם הובטחה המלכות לדוד עד עולם, שלא תסור המלכות מזרעו. וכך אמרו חז"ל על בניה של לאה (ילקוט שמעוני תורה פרשת ויצא רמז קכה) " ועיני לאה רכות, מאי רכות? ... אלא שמתנותיה ארוכות כהונה לויה ומלכות ".

בהשקפה ראשונה קשה להבין מדוע זכה יהודה למלכות עולם יותר מיוסף, לכאורה יוסף הוכיח את עצמו יותר מיהודה, בכך שעמד בניסיונות קשים במצרים, " תוקפו של יוסף " נתגלה באופן מיוחד בעמידה בניסיון עם אשת פוטיפר, וכל הליכותיו היו בסימן של יושר וצדק, עד שמצא חן בעיני כל רואיו, והם העידו עליו כי ה' עמו, (בראשית פרק לט) "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ".

התורה מתארת את יופיו של יוסף (בראשית פרק לט) "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה", ובכך היה דומה לאביו, " שהיה זיו איקונין שלו דומה לו " (רש"י בראשית פרק לז פסוק ג), ברור שהדמיון הזה ליעקב אבינו הוא עדות על יופי רוחני, על יופיו של יעקב אמרו חז"ל (בבא מציעא דף פד עמוד א) " שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון ", שהיה יציר כפיו של הקב"ה, והיה בשלמות היצירה לפני שחטא. וכן אמרו חז"ל שדמות דיוקנו של יעקב חקוקה למעלה בכסא הכבוד, וכך נראה דמות האדם שבה, (חולין דף צא עמוד ב) " תנא: עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה ". וזה מעיד עד כך שיעקב הגיע לשלימות האפשרית עד שדמה לדמות שעלתה במחשבה לפניו למעלה, ומלאכי השרת העולים ויורדים בסולם יעקב ראו כן תמהו שאפשרי לבן תמותה להגיע לדרגה עליונה כזאת.

היופי משמעו שקיפות של הפנימיות כלפי חוץ, שהנשמה הטהורה והמידות הטובות נכרות כלפי חוץ והן מקרינות יופי, בניגוד לכעור שמשמעו עכירות הגוף שמעכב מלראות את הפנימיות הטובה 2 , והנשמה והטוהר אינם ניכרים עליו. יוסף היה יפה תואר ויפה מראה במובן זה, שכל המידות הטובות נשקפו בו והקרינו יופי, ולכן זכה להיקרא יוסף הצדיק, ואם כן לכאורה הוא מתאים למלכות ועליו נאה לומר " מלך ביופיו תחזנה עיניך".

לעומתו יהודה לכאורה ניכשל בחטא כמה פעמים, הוא ניכשל בחטא מכירת יוסף, שהיה חטא חמור ביותר, בחינת "גונב איש ומכרו", ואל תנסה להצדיקו בכך שהציל את יוסף מהריגה, על זה אמרו חז"ל (סנהדרין דף ו עמוד ב) " ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה - הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה' ". וכן יהודה ניכשל במעשה תמר, ולאחר כל זאת זכה למלכות, והתמיהה עולה ומתגדלת מפני מה זכה למלכות?

חז"ל עמדו על כך במדרש תהלים (מזמור עו):
"דבר אחר, נודע ביהודה. מפני מה זכה למלכות? שאלה זו שאלו התלמידים לר' טרפון בצילה של שובך ביבנה, מפני מה זכה יהודה למלכות, אמר להם מפני שהודה במעשה תמר" 3 .

בודאי שהודאתו בחטא מלמדת על יכולת ליטול אחריות על עצמו, ויש בכך יסוד של כושר מנהיגות, אבל נראה שיש כאן רעיון עמוק יותר, התכונה החשובה ביותר למלך היא מסירות נפש, ולהרגיש כעבד לעם שעליו הוא מולך, כפי שכתב הרמב"ם (מלכים פרק ב הלכה ו):
"כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חלל בקרבי, ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו, ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו', לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'".

וכפי שהתורה מדגישה (דברים פרק יז):
"וְהייתה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וגו' ",

ועיקר האזהרה למלך שלא ירום לבבו, כי בכך יאבד את זכותו להיות מלך.

וכך מבארים את ההלכה " מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ", מפני שכבודו אינו שלו אלא של העם ולכן הוא אינו יכול למחול עליו. ולעומת זאת " תלמיד חכם שמחל על כבודו כבודו מחול ", מפני שאחר שלמד תורה ועמל בה היא הופכת לחלק ממנו, כפי שאמרו חז"ל (קידושין דף לב עמוד ב) " תורה דיליה היא, דכתיב: ובתורתו יהגה יומם ולילה ", ועל כבוד שלו הוא יכול למחול. גילו לנו חז"ל את עומק הרעיון של נתינת הכבוד, לפי השקפה שטחית הכבוד שייך למלך עצמו, והתורה היא אלוקית ואינה חלק מהתלמיד חכם הלומדה, אולם ההפך הוא הנכון, כבוד המלך אינו שלו, "ולית ליה מגרמיה כלום", כל הכבוד שייך לעם שהוא מיצגו, לעומת זאת התלמיד חכם שהשיג את תורתו בזכות עמלו וסגולותיו הטובות התאחד עם התורה והיא שלו ממש, חלק מהויתו, והכבוד שאנו נותנים הוא לו עצמו.

רעיון זה משתלב יפה עם שבע ספירות הקבלה לפיהם מידת המלכות השביעית היא כמו כלי קבלה שהיא עצמה "דלית לה מגרמא כלום" (= שאין לה משל עצמה כלום), ולכן זה שיהודה הודה "צדקה ממני" והיה מוכן להקריב את כל יוקרתו ותפקידו בין אחיו כמלך עליהם, מראה שאינו מחזיק טובה לעצמו כלל, ובטול עצמי כזה מתאים למלך, שצריך להיות כל כולו מסור לעם שהמליכו, ואם אין די בזה, סיימו חכמי המדרש הנ"ל ואמרו ששבט יהודה זכה למלכות בגלל מסירות נפשם בזמן קריעת ים סוף. בכל אופן למדנו שמסירות נפש וביטול עצמי הם מסגולות המלכות.

אמרו חז"ל (סוטה דף י עמוד ב):
"ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני - היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקדש שם שמים בסתר - זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב: (תהלים פא) עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא - זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה".

בפשטות הכוונה היא, שמעשה שיוסף התנסה בו עם אשת פוטיפר היה בצנעא, לעומת מעשהו של יהודה שהודה היה בפרהסיא, אבל נראה שחז"ל ציינו כאן תכונה עמוקה יותר בשני הבנים הללו שירשו מאמותיהן רחל ולאה, שהיו מצוינות במידות אלו, לאה הייתה מצוינת בכוחה להודות, שהיא תכונה של ביטול עצמי (בראשית רבה (וילנא) פרשה עא), וז"ל:
"לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה (בראשית לח) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני, דוד אמר (תהלים קלו) הודו לה' כי טוב, דניאל אמר (דניאל ב) לך אלהא אבהתי מהודא ומשבח אנה",

ולעומתה רחל הייתה מיוחדת בשתיקתה ובצניעותה, וז"ל:
"רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין, בנימין ישפה יש פה יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד, שאול (שמואל א',י) ואת דבר המלוכה לא הגיד לו, אסתר (אסתר ב) אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה".

וכך מבואר במהר"ל (חידושי אגדות סוטה):
"ויש לך לדעת, כי יוסף ויהודה כל אחד היה מקדש שמו לפי מידתו. כי יוסף ברכתו בסתר, כאשר אמר 'וידגו לרוב בקרב הארץ', מה דגים בסתר אף זרעו בסתר. ולכן זכה שאין העין שולט בזרעו. ולכך היה מקדש שמו בסתר. ויהודה ברכתו בגלוי, כי ממנו המלכות, שהוא גלוי מפורסם ברבים ולכן היה קדוש שמו ברבים, כי לפי ברכת כל אחד ואחד היה דביקות כל אחד ואחד בו יתברך".

וכן מבואר ב"שפת אמת" (ויחי שנת תרנ"ו, ועוד), שהאחים לא הכירו את צדקתו של יוסף, והארה שלו הייתה באתכסיא, ויהודה שכתוב בו "יהודה אתה יודוך אחיך" הארה שלו הייתה באתגליא, ולכן נאמר על יוסף שקדש שם שמים בצנעא, ויהודה קדש שם שמים בפרהסיא.

ולכאורה לפי דברינו לעיל, דווקא על יוסף ראו את היופי והצדיקות יותר מאשר על יהודה? אלא נראה לבאר, שאצל יוסף נתגלתה יותר היכולת האישית שלו, וממילא גילוי השכינה שבו הוא באיתכסיא, כי כמה שאישיותו תהיה מושלמת הרי היא מוגבלת בתוך האני שלו, מה שאין כן יהודה שביטל את עצמו לגמרי, לכן למרות שהוא עצמו כביכול ניכשל כמה פעמים בחטא, דווקא בו מתגלה השכינה באיתגליא באופן בלתי מוגבל. ולכן זכה יהודה שכל שם הוי"ה ב"ה יהיה בו, ומוסיף השפת אמת שבשם יהודה יש האות דל"ת המרמזת על דלות, והיינו שבגלל שפלותו זכה שכל שם שמים יהיה טבוע בו. ולכן נאמר בו "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", היינו, אפילו בשעה שהוא כורע ונופל הרי הוא ארי שיכול להתרומם מנפילותיו.

לפי זה אפשר להסביר מדוע משיח בן דוד נקרא "בר נפלי" (= בן הנופל) כפי שמובא בגמ' (סנהדרין דף צו עמוד ב):
"אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי ? - אמר ליה: מאן בר נפלי? - אמר ליה: משיח. - משיח בר נפלי קרית ליה? - אמר ליה: אין, דכתיב (עמוס ט') ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת".

משום שיחודו של דוד וזרעו בכח התשובה לקום מכל הנפילות ולהתעלות מהן.

המהר"ל מבאר את הביטוי " סכת דויד הנפלת ", שזה יחודה של הסוכה שגם אם נפלה ונבנתה מחדש שמה עליה, בניגוד לבית שנפל ונבנה מחדש שאין שמו עליו, והוא כפנים חדשות באו לכאן. נראה לבאר זאת, מפני שהסוכה אינה בית של קבע והעיקר הוא התוכן הפנימי שלה, ולכן הוא נשאר קיים גם לאחר נפילתה. מידה זו מתגלה בדוד שמרגיש בטל לה' כלשונו "לבי חלל בקרבי", והוא "הגבר הוקם על" שקם ועולה מכל נפילותיו 4 .

לפי זה ניתן להסביר מדוע "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד!" (יומא דף כה עמוד א), מפני שבעזרה צריך להרגיש את יראת השכינה במקום, ולכן אסור לשבת בעזרה, אבל מלכי בית דוד יש להם את היכולת להרגיש בטול גמור לקב"ה, כך שגם בישיבתם בעזרה לא ירגישו שמץ גאוה, ויראת ה' עליהם.

מצאנו הבחנה בין קדושת חלקו של יוסף במשכן שילה, לבין קדושת חלקו של יהודה במקדש שבירושלים. וכך אומרת המשנה (מגילה דף ט עמוד ב) " אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה ". וזאת בגלל הברכה שנתנה ליוסף "בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור", שקדושתו נמשכת למלוא רוחב מראה העין, ואפילו "עלי שור" (= שור היא החומה) מעבר לחומה, משום שהוא קדש את עיניו ולא זנן בעבירה. ונראה שעומק הרעיון כאן הוא שקדושת חלקו של יוסף היא לפי כוח מעשיו, ולעומתו קדושת חלקו של יהודה הוא בסגולתו הנבחרת משמים, וזה "לפנים מן החומה" ששם בחר ה' "אוה למושב לו".

הזכרנו לעיל, שיהודה קדש את השם בפרהסיא במה שהודה בפרהסיא ולכן זכה שכל שם הוי"ה יהיה בתוך שמו. וכן יהודה זכה למלכות בזכות שהודה. נראה להוסיף ולומר, שהעובדה שההודיה הייתה בפרהסיא הייתה לה השפעה על הרבים ועשתה רושם רב, ובגלל זה נחשבת למעשה מנהיגותי של מלך.

במיוחד הזכירו חז"ל את ראובן שהושפע מההודיה של יהודה והודה גם הוא בחטאו. וז"ל: (סוטה דף ז עמוד ב):
"אלא ראובן מנלן דאודי? דא"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב: (דברים לג) 'יחי ראובן ואל ימות - וזאת ליהודה'? כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבש"ע, מי גרם לראובן שהודה ? יהודה, וזאת ליהודה? מיד 'שמע ה' קול יהודה!'".

לכאורה קשה להבין כיצד אפשר לתלות את תשובת ראובן בתשובת יהודה, הלוא ראובן לא חטא במכירת יוסף, וכל חטאו היה שבלבל יצועי אביו, ועל זה הוא חזר בתשובה לפני שיהודה הודה 5 ? ועוד הרי חז"ל אמרו שראובן פתח בתשובה תחילה 6 משמע לפני יהודה?

שפתי חכמים במקום מתרץ, שלאחר שיהודה הודה בפרהסיא גם ראובן הודה בפרהסיא. ונראה להעמיק בדבר, מצאנו שפעמים עדיף להצניע את החטא ופעמים לגלותו, וכך אמרו חכמינו (יומא דף פו עמוד ב):
"אמר רב יהודה: רב רמי, כתיב (תהלים לב) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וכתיב (משלי כח) מכסה פשעיו לא יצליח! ... רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן: כאן - בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן - בעבירות שבין אדם למקום".

באור הדבר, חטא שבין אדם למקום עדיף לכסות כדי לא לגרום לחלול השם בפרהסיא, אבל חטא שבין אדם לחברו עדיף לגלות, כדי שחברו יתפייס עמו, ושורש החטא יתבטל. והנה שורש החטא של ראובן שבלבל יצועי אביו היה בקנאה שקנא ביוסף, לכן קנא על כך שאביו העדיף את אהל שפחת רחל על אהל לאה אמו, וראה בכך דחיה מצד אביו, שאינו מכיר בבכורתו. ובתחילה ראובן חזר בתשובה בסתר, צא ולמד מזה שלא גילה לאחיו מדוע הוא רוצה להשליך את יוסף בבור, כדי להצילו מידם. ולכן התוצאות של החטא לא תוקנו, ולבסוף האחים מכרו את יוסף. ולכן היה חשוב שיודה על חטאו בפרהסיא וילמדו ממנו האחים שלא לקנא ביוסף, ויעשו שלום ביניהם. דבר זה למד ראובן מיהודה, שהודה על חטאו בפרהסיא, ובכך הציל את תמר ואת הילדים שבבטנה, ובתשובתו אפשר את לידת המלכות בישראל, ולגילוי אורו של משיח. וממנו למד ראובן להודות בפרהסיא ולהחזיר את השלום בין האחים. ועליו אמרה אמו "ראו מה בין בני לבן חמי" שלא קנא ביוסף על נטילת הבכורה ממנו.

מלך אשר יבחר ה'
ויש לעיין בדבר הברכה שברך יעקב אבינו את יהודה "לא יסור שבט מיהודה", האם זו הבטחה או ציווי שמחייב את בניו אחריו, וכן יש לעיין, האם קיום הדבר הוא משום קיום צוואת יעקב אבינו, או שיש בזה קיום מצווה ככל מצוות התורה?

הרמב"ן מתחיל ואומר שברכת יעקב היא הבטחה, וז"ל:
"לא יסור שבט מיהודה - אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום עניין בעבור שימלוך עליהם יהודה:
אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים".

היינו, שכל זמן שתהיה מלכות בישראל, לא תסור המלכות משבט יהודה, אולם אם כן קשה כיצד נבחר שאול למלך? ועל כך עונה הרמב"ן:
"...אבל מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר. וזהו שנאמר (שם ב יג ה) כי ה' אלוקי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו, וכו' ".

כלומר, המציאות הזאת הזה שמלכות לא תסור משבט יהודה תתחיל מזמן דוד המלך, והוא זכה בכתר מלכות עד סוף כל הדורות.

הרמב"ן ממשיך ומקשה:
"ומה שאמר הכתוב (שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלוקיך אשר צוך כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה".

רצונו לישב כיצד אומר הנביא לשאול, שאם היה הולך בדרכי ה' הייתה מלכותו נמשכת עד עולם, ומתרץ על כך הרמב"ן כמה תירוצים: א. שירבעם לא מלך על כל ישראל, ויתרה מזאת אפשר שמלך רק על השבטים שמבניה של רחל, וממילא אין לו גדר של מלך שהוא על כל ישראל. ב. שאף אם היה ממשיך למלוך לעולם, היה משמש כמשנה למלכות דוד (כדעת הראב"ד שיובא להלן). ג. נראה שהרמב"ן חוזר בו לסוף, וקובע שהמלכים משאר שבטים היו מלכים רק לשעה (כפי דעת הרמב"ם). ואסור להם להמשיך ולמלוך בן אחר בן. וז"ל:
"ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה, והם היו סומכים על דבר אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים (מ"א יא לט). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע (ח ד) הם המליכו ולא ממני.
וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום".

מדבריו משמע שההיתר להמליך מלך משבט אחר כאשר לא נמצא מלך מתאים משבט יהודה, הוא רק לצורך שעה, ומלכותו אינה עוברת בירושה. והחשמונאים שעברו על כך והיו מולכים זה אחר זה "עברו על צוואת הזקן".

כמה קשיים יש בהבנת דבריו:
א. מלשונו " עברו על צוואת הזקן ", נראה לכאורה, שברכת יעקב לא הייתה הבטחה כפי שמשמע מתחילת דבריו, אלא צוואה שעליהם לקיימה, ואסור לעבור עליה?

ב. יחד עם זאת נראה בפשטות מדבריו של הרמב"ן, שהציווי הזה של "לא יסור" אינו מן התורה אלא צוואת יעקב 7 , וא"כ מדוע נענשו החשמונאים, שהרמב"ן העיד עליהם שהיו חסידי עליון, עונש גדול כל כך, כאילו עברו על עיקר מעיקרי התורה?

ג. ואם נפרש שהרמב"ן התכוון ש"לא יסור" הוא גם הבטחה וגם ציווי, קשה הרי בזמן החשמונאים לא התקיימה ההבטחה הזאת?

ד. לפי תירוצו כאן צריך להבין, איך הנביא הבטיח לשאול שאם היה הולך בדרכי ה' הייתה מלכותו נמשכת?
נראה לומר, שיעקב אבינו קבע בברכתו מי מבניו ראוי למלכות, והוא זה שמלכותו תצלח בידו ותמשך מלכותו, ולכן יש בברכתו "לא יסור שבט מיהודה", גם הבטחה וגם ציווי, הבטחה שלא תמשך מלכות משבט אחר מפני שהיא לא תצלח, כפי שראינו שמלכות שאול ומלכות ירובעם לא הצליחה, וכן מלכות בית חשמונאי נכשלה ועברה מן העולם, ומכאן נובע גם הציווי למנות מלך מזרעו של דוד, מפני שצריך לבחור במלך אשר יבחר ה', וכך ראה יעקב אבינו ברוח קודשו, שיהודה ראוי למלכות ובו בחר ה'. ממילא כל מי שעובר על כך עובר על צוואת יעקב. וכאשר החשמונאים לקחו מלכות לעצמם "עברו על צוואת הזקן", והוכיח סופן על תחילתן שנכשלו בהנהגת המלכות והתדרדרו לחטא, ינאי המלך נעשה צדוקי, והורדוס הרג חכמי ישראל, והורקנוס ואריסטובלוס כבר היו מושפעים מתרבות יוון, ומלחמת אחים חתמה את תקופת הפאר של החשמונאים. נמצא, שעונשם הכבד לא היה בגלל החטא, אלא פועל יוצא של בחירה בלתי מוצלחת של מלך אשר לא בחר ה', ו"אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו".) "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ

והנה בסיום דבריו קובע הרמב"ן הבחנה בין מלך מבית דוד למלך משאר שבטים, וז"ל:
"לפיכך אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה אין מושחים אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו".

האם יש בהגדרה זו, שהם כשופטים ושוטרים ואין להם הוד מלכות, משמעות הלכתית, ואם כן מה היא?

נעיין בדברי הרמב"ם בעניין זה. מצד אחד קובע הרמב"ם שאפשר למנות מלך משבט אחר, ודינו כדין מלך לכל דבר, וז"ל (הלכות מלכים פרק א ה"ח):
"נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך, שהרי אחיה השילוני העמיד ירבעם ואמר לו והיה אם שמוע תשמע את כל אשר אצוך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד וגו', ואמר לו אחיה ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים".

מצד שני קבע הרמב"ם שמלך משאר שבטים לא תמשך מלכותו, וז"ל (שם הלכה ט):
"מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו, שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים".

האם זו הבטחה שתפסק מלכותו, או שיש כאן הגדרה הלכתית?

נראה שיש כאן הגדרה הלכתית, וכך מוכח מהמשך דברי הרמב"ם "אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון, ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד, ואין מושחין אלא זרע דוד. כשמושחין מלכי בית דוד אין מושחין אותן אלא על המעין". כל ההבדלים המוזכרים כאן, בין מלכי בית דוד למלכים משאר ישראל הם בקשר להמשך המלכות לדורות הבאים, המשיחה בשמן המשחה מלמדת על כך שהם מלכים בעצם, ולכן מלכותם עוברת בירושה, ולכן מושחים אותם על המעין ללמד על כך שמלכותם תמשך.

וכן נראה להוכיח מהשגת הראב"ד, שיש כאן הגדרה הלכתית, וז"ל:
"אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות וכו'. א"א זה סותר מה שאמר למעלה ולא המלכות בלבד וכו', א"ו כן הוא אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא הייתה מלכות פוסקת מזרעו אבל הייתה שניה למלכות בית דוד כגון, קיסר ופלג קיסר".

לדברי הראב"ד הרמב"ם סותר דבריו במה שאמר שלא רק המלכות עוברת בירושה אלא כל "משימות" שיש בהן שררה עוברות בירושה, ואם כן גם שררה שיש למלך משבט אחר צריכה לעבור בירושה, משמע שהבין ברמב"ם שיש כאן הגדרה הלכתית, שמלכות משבט אחר אינה עוברת בירושה. ואפשר לבאר זאת מפני שבאמת הוא אינו מלך אלא כמו שכתב הרמב"ן "כמו שופטים ושוטרים יהיו ", וכן מדויק ברמב"ם "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו, אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך ", היינו, שהוא מנהיג את העם כפי שמלך מנהיג וכל מצוות המלכות נוהגות בו, אבל אין בו עיקר מלכות, ולכן הוא לא מוריש זאת לבניו. והראב"ד משיג עליו, כיון שסוף כל סוף הוא מתפקד כשופט ושוטר זו שררה שעוברת בירושה.

ונראה לישב את הרמב"ם, שיש לחלק בין שאר משימות ושררות שאין מניעה לבחור באנשים משבט אחר, ולכן אותן המינוים עוברים בירושה, אבל מלכות על כלל ישראל, ניתנה רק לדוד ולזרעו, שרק בהם בחר ה', וכל מי שהנביא המליכו משבט אחר אין לו שם מלך בעצם אלא רק נוהג מנהגי מלכות, ולכן מלכותו אינה עוברת בירושה.

חידוש גדול בעניין מינוי מלך משאר שבטים נמצא בספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה שסב), וז"ל:
"והמצוה השס"ב היא שהזהירנו שלא למנות מלך עלינו איש שלא יהיה מזרע ישראל אע"פ שהיה גר צדק. והוא אמרו (שופטי' יז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. ולשון סיפרי לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות לא תעשה. וכן שאר המנויים אינו מותר שנמנה עלינו בעניין מן העניינים לא מנוי תורה ולא מנוי מלכות איש שיהיה מקהל גרים עד שתהיה אמו מישראל, לאמרו (שם, מ"ע קעג) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך. אמרו (יבמו' מה: וש"נ) כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך.
אמנם המלכות לבד כבר ידעת מכתובי ספרי הנבואה שזכה בה דוד. ובביאור אמרו (קה"ר רפ"ז וכעי"ז יומא עב ב) כתר מלכות זכה בו דוד. וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אין מלך למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד. וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לעניין מלכות נכרי קרינן ביה כמו שכל מי שהוא מזולת זרע אהרן לעניין עבודה זר קרינן ביה. וזה מבואר אין ספק בו".

מדיוק דבריו נראה, שהאסור האמור בתורה " לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא ", שהיה בהתחלה אמור רק על מי שהוא מקהל גרים, שאינו "מקרב אחיך", לאחר שנבחר דוד זכה בכתר מלכות לו ולזרעו אחריו, ולכן מאז והלאה כל מי שאינו מזרעו הוא נכרי אצל המלכות! כמו ישראל שהוא זר לעניין עבודה. משמע שיש כאן אסור דאורייתא אם מלך אדם שלא מזרע דוד. ונראה שלמד זאת ממה שאמרה התורה (דברים פרק יז) "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא", כלומר, המלך צריך להיות אשר יבחר ה', ואם אינו כזה הרי הוא כאיש נכרי אצל המלכות. ולכן אומר הרמב"ם " אין מלך למי שיאמין תורת משה רבינו ע"ה אדון כל הנביאים אלא מזרע דוד ומזרע שלמה לבד ", ולכאורה אם זה דאורייתא מה צריך הרמב"ם לומר שהדבר ברור למי שמאמין? אלא שצריך אמונה "בצוואת הזקן" (כלשון הרמב"ן) שרק מזרע דוד ה' בוחר למלך, וממילא מי שאינו מזרעו נכרי הוא אצל המלכות, מלכותו לא תצלח בידו וסופה להפסק. ומכוח זה מחדש הרמב"ם שעובר גם על אסור דאורייתא של "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא".

והנה הרמב"ם בראשית דבריו כתב שאיסור הנ"ל הוא במינוי מלך מקהל גרים, וצריך לומר שזה היה עד שנבחר דוד, ולאחריו כל מי שאינו מזרעו נכרי הוא אצל המלכות, וחל עליו האיסור "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי".

היכן מצאנו דוגמא לכך שאיסור של תורה משתנה לאחר דורות? נראה להביא דוגמא לכך מבחירת מקום המקדש, ויש הקבלה בין הדברים, בשניהם נאמר "אשר יבחר ה'", במלך נאמר "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ" ובמקדש נאמר (דברים פרק יב) "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהקיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם", וכך אמרו חז"ל בעניין המקדש, וז"ל (זבחים דף קיב עמוד ב):
"עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום. באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה, אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן, והיא הייתה מנוחה; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. באו לנוב וגבעון הותרו הבמות; קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל. באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן היתר, והיא הייתה נחלה".

למדנו מכאן, שעד שלא נבחרה ירושלים היה אפשר להקים את המשכן בכל מקום, וכשלא היה משכן הותרו הבמות בכל מקום, אבל לאחר שנבחרה ירושלים נאסרו הבמות עולמית. וכך גם בעניין המלך, עד שלא נבחר דוד היו כולם כשרים למלכות, אבל משנבחר דוד ניתן לו ולזרעו אחריו כתר מלכות, וכל השאר כנכרים אצל המלכות.


^ 1 ועיין בתוספות שם ד"ה "דהכא שבט והתם מחוקק - משמע דשבט עדיף. והא דאמר בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נא. ושם) אבל מבבל לא"י כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו? ואומר רבינו תם: דה"מ במילתא דאיסור והיתר דבני א"י חכימי טפי, דאוירא דא"י מחכים, כדאמר הכא דאיקרו מחוקק שמלמדין תורה ברבים. אבל לעניין הפקעת ממון ליפטר, דהפקר בית דין הפקר, עדיפי בני בבל דאיקרו שבט, שרודין את העם במקל. והיינו טעמא, משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות כדאמר בירושלמי".
^ 2 כמו מים עכורים. עיין רש"י (בראשית פרק לד פסוק ל) "עכרתם - לשון מים עכורים, אין דעתי צלולה עכשיו. ואגדה צלולה הייתה החבית ועכרתם אותה".
^ 3 אמנם במדרש שם המשיכו להקשות מדוע דייה בהודיה כדי שיזכה למלכות, וז"ל המדרש שם "אמרו לו דיי להודייה [שתכפר] על הביאה, אמר להם מפני שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז כו), אמרו לו דיי להצלה שתכפר על המכירה, אמר להם על ידי שאמר: ישב נא עבדך תחת הנער (שם בראשית מד לג), אמרו לו בעיא ערבא דמקיים ערבותיה, אמר להם: אם כן באיזה זכות זכה, אמרו לו בזכות שקפץ לתוך גלי הים, שהיו כל השבטים עומדים ולא ירדו אחד לים, אלא זה אומר אני ארד תחילה, [וזה אומר אני ארד תחילה], וקידש יהודה שמו של הקב"ה וירד לים, שנאמר ויהודה עוד רד עם אל (הושע יב א), הוא השלים להקב"ה וקידש שמו של הקב"ה וירד, ובזכות כך זכה למלוכה, שנאמר הייתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב) , לפי שהייתה יהודה לקדשו, לפיכך ישראל ממשלותיו (שם תהלים קי"ד) , הוי נודע ביהודה אלהים, לפיכך בישראל גדול שמו של יהודה". הרי לנו, שבהצטרף כל מה שעשה יהודה וזרעו שמסרו נפשם הוכיחו שהם שראוים למלכות.
^ 4 מצאנו שדוד חשש מנפילה ולכן השמיט את אות הנו"ן באשרי, וסמך לו את הפסוק המתחיל בסמ"ך "סומך ה' לכל הנופלים".
וכן מובא במדרש, שאדם הראשון ראה את נפש דוד שעתידה להיולד כ"נפל" שאין לו חיים ונתן לו משנותיו שבעים שנה. הרי לנו שדוד במהותו הוא כנפל "בר נפלי" וכן הראו לנו חז"ל איך הרגיש דוד שלית ליה מגרמיה כלום וכל חייו מושאלים לו מאדה"ר.
^ 5 עיין רש"י (בראשית פרק לז פסוק כט) "וישב ראובן - ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו. דבר אחר עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו".
^ 6 בראשית רבה פרשה פד "וישב ראובן וישב ראובן אל הבור וגו' ואיכן היה, ר' אליעזר א' עסוק היה בשקו ובתעניתו וכיון שניפנה הלך והציץ לאותו הבור הה"ד וישב ראובן וגו', ר' יהושע א' כל טרחות הבית הייתה מושלכת עליו כיון שנפנה הלך והציץ [לאותו הבור] הה"ד וישב ראובן אל הבור וגו', אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, אי זה הוא זה הושע שובה ישראל עד ה' אלקיך (הושע יד ב)" .
^ 7 ולסוף מוצא הרמב"ן גם אסור דאורייתא אם המלך הוא כהן "ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il