בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה
עלון מס' 198

הנוכרי אשר בקרבנו במשנת הראי"ה

undefined

הרב יעקב פילבר

שבט תשע"ו
4 דק' קריאה
טו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, הוא החג המציין את הקשר של העם היהודי לארצו במצוות התלויות בארץ והקשורות לישוב אדמות ארץ ישראל. על הקשר הזה נאמר: "ארץ ישראל נקנית ביסורין", ואחת הבעיות המלוות אותנו במאבק להאחזותנו באדמות ארץ ישראל היא יחסנו לאוכלוסייה הערבית. ואכן ישנם בתוכנו אנשים קצרי רוח המבקשים לעשות קיצורי דרך בפתרון בעיית האיבה הערבית, ומשתמשים ללא ביסוס בשמו ובמשנתו של הראי"ה כאילו עמדתו הנחרצת על זכות ישראל על ארצו ויעודי התחיה היהודית בה, יש בהם להפקיע כל זכות משאינם בני ברית, ולשחרר אותנו מכל מגבלה בבואנו לממש את זכותנו על ארץ ישראל – אך מהי באמת עמדתו להתייחסות שלנו לנכרים החיים אתנו?
בתקופות שונות בחייו התייחס הראי"ה ליחסנו אל הנוכרי: האחת בגלות ליטא - בספרו "עין איה", השנייה בארץ ישראל - בתקופה העותומנית ואח"כ בתקופת המנדט הבריטי. עוד בשבתו בגולה הוא מתיחס לפסוק "גר ותושב וחי עמך" (עין איה" ביכורים פ"ג מ"ג). ומה בא ללמדנו צמד המילים "גר" "ותושב" שהתורה קוראת בהם לבני הניכר הגרים אתנו בארצנו. לדבריו ההקפדה היחידה שלנו על הנוכרי היא הסרתו מדרך רעה ומזיקה ולהיותו איש ישר כחובת בני נח – מלבד זאת יש לנוכרי הזה אומה וארץ אבות אשר יש לו געגועים וחיבה אליהם, ובגלל זה הוא "גר" בארצנו, על אף זאת עלינו להכירו גם בתור "תושב" לעניין "קירוב הדעת וחופש וזכויות הראויות לאדם", ובהיותו תושב אל ייקחך לבך להכחיד ממנו את רגשותיו הטבעיות לעמו ולארצו עד שיהיה רק תושב, כי אם "גר ותושב וחי עמך". באותה תקופה הוא כותב (שם ברכות ח ב) על האחריות של כלל הציבור בחובת הזהירות בהתנהגותנו עם הנוכרים. הדברים נכתבו בעקבות המסופר בגמרא שרב פפא בא לגבות חוב מנכרית, נטלה הנכרית את בנה המת והניחתו במיטתה ואמרה לרב פפא: שב עד שאביא לך מעותיך. אמר לה: איני יושב עד שתגביהי את המטה, הגביהה את המיטה ומצאו שם תינוק מת. מכאן אמרו חכמים: אסור ליישב על מיטת נכרית. ומסביר שם הראי"ה שאילו הייתה מצליחה העלילה, לא היה הקצף על רב פפא לבדו אלא על הציבור היהודי כולו. על כן קבעו חכמים דבר זה זיכרון לדורות למען ידע כל איש מישראל לשום על לבו כמה גדולה היא החובה על כל אחד ואחד שלא לגרום בהתנהגותו נזק לכלל. ומפני שנאת בני ניכר ועלילותיהם עלינו להרחיק עצמנו גם מן הדומה לכיעור ביחסינו עם הגויים, ועלינו לדון בקל וחומר שלא יעלה על הלב לעשות עוול ממש לאינם בני ברית, כי לבד האיסור שיש בזה, הוא חובל בזה את נפש הכלל שנאשמים באשמת היחיד.
בשבתו ביפו (בתקופת השלטון התורכי – תרע"ב) הראי"ה מגיב לסיפור "יהודה נוטר הפרדס" שנכתב בעתון "העברי" על שומרים בגליל האורבים לערבים הבאים לעקור עצי פרדס וכשמתגלים הערבים קורא יהודה, נוטר הפרדס, לאחיו השומרים: "בשם עמֵנו, ובשם ארצנו, על האויב! ... זכרו את עינוי היהודים מן החורבן עד היום - קרא אחד הגלילים. הכו, הכו אחים אל תחמלו – קרא עוד פעם יהודה". על התיאור הזה מגיב הראי"ה במכתב לרב מאיר בר אילן עורך ‘העברי’: "רחימאי, חוב קדוש אני מוצא להעיר לב כבודו על הסגנון של הציור שמתואר שם המצב הנפשי של האיבה לערבים, והתעוררות השומרים העברים בדברים המלאים רוח רבולוציוני מה שהוא לא לפי שאיפתנו ואינו נאות למצב כלל. וכאן מסביר הראי"ה את דבריו: "הקריאות ‘על האויב’ כשהן באות באורגן (בעיתון) עברי לעומת הערבים אין קץ כמה ארס יכולות הן לחולל, וכמה חומר נכון הוא ביד שונאינו הרבים הסוקרים כל הגה היוצא ממנו, לחטט על ידו למען מצׂא עלילות פוליטיות על כלל ישראל... וחוץ מהאויבים החיצוניים יש לנו בעוונותינו הרבים מחנה שלם של שונאים פנימיים היודעים לעשות מדברים כאלה מטעמים להשטין? ...אל תיתן מקום בעיתונך הנעלה לדברים כמו אלה שתועלתם היא אפס ונזקם גדול לאין חקר".
נכון שהדברים נכתבו בימי השלטון התורכי שכל חשד במהפכנות היה בו לא רק גירוש מהארץ אלא סכנת נפשות ממש. ואעפ"כ יש באגרת הזו (אגרות הראי"ה שצ"ח עיין שם האיגרת במלואה) כמה מרכיבים קבועים: א. הסתייגות מצד השקפת היהדות למצב נפשי של איבה לערבים. ב. אסור להתנהג ואפילו להתבטא בצורה בלתי אחראית תוך התעלמות מהשלכות שליליות של אומות העולם. ג. יש לקחת בחשבון את הסכנה מהאויבים הפנימיים המשרתים את אויבי ישראל (שהיו כבר אז) ד. יש להימנע מדברים שתועלתם אפסית אך נזקם גדול. ה. יש לתת פרסום למצבים הנאים של דרכי השלום והאחוה שאנו פוגשים בין טובי הישוב ובין יושבי הארץ הערבים - כמובן המעולים שבהם. עם זאת היה הראי"ה ער ומודע למצב הביטחוני ובאגרת לוועד העיר יפו (ר"ח אדר ב תרעג) הוא כותב: "כעת בא אלי אדם בר סמכא והגיד לי בברור שנודע לו שהערבים מתכוננים פה לעשות פרעות ביהודים – אדרוש לקרוא מיד אסיפת הוועד שלא לאחר אפילו שעה אחת, וגם אני בלי נדר אבוא לאסיפה, להתייעץ אם צריכים לעשות איזה דבר, ומה לעשות שם".
מבלי להיכנס לשאלה האם ההסתה והעוינות הערבית גברו מאז פטירתו של הראי"ה והקמתה של מדינת ישראל, ואם הנחותיו עדיין תואמות את מציאות ימינו, אין בכל כתביו דברים הפוכים או אחרים ממה שהבאנו, ואנו יכולים ללמוד מדבריו עקרונות איך להתייחס לזרים החיים בקרבנו. ואחד מהם הוא שכל מעשה או דעה המתנכלת ללא הבחנה לאוכלוסייה הערבית, לא רק שאין לה כל מקור במשנת הראי"ה אלא שהיא היפך דעתו. ובמיוחד כיום שזכינו להקמתה של מדינת ישראל בוודאי שהטיפול בסכסוך הערבי ישראלי אינו בידיהם של יחידים אלא מסור כולו לשיקול דעתה של הממלכה וצבאה שהם נציגי הציבור, ולכן יחידים המתנהגים אחרת מביאים במעשיהם נזק לכלל כולו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il