לאדמו"ר הזקן חשוב מאוד להגדיר לך היטב את המשימה: אל תחיה באשליות. אל תציב לעצמך רף שגדול עליך. תדע שמדרגת הבינוני היא מידת כל אדם, והיא הפסגה שאליה ראוי לחתור. מעתה, אל תקדיש את האנרגיה שלך לרדיפה אחרי חלומות רחוקים שלא בידיך להגשימם, אלא תפנה את כל העוצמות שעומדות לרשותך – בגוף ובנפש – ליעדים שבאפשרותך להשיגם.
היעדים הללו מתומצתים במשפט אחד: "סור מרע ועשה טוב בפועל ממש" – במעשה, בדיבור ובמחשבה. המוטיבציה שמאחוריהם היא פשוטה וחדה: אינני צדיק, אך אני מוכן לעשות הכול כדי שלא אהיה רשע! כל עוון, כל סטייה מן היעדים הנזכרים, משמעותה פירוד מאלוהים. לא. והכוח, מניין? לא מסגולה מיוחדת או ממדרגה עליונה, אלא ממה שיש לכל ישראל – אהבה מסותרת, טבעית.
במבט ראשון נראה לנו שאם זה הכול, זה לא הרבה. מהי אהבה מסותרת שכל אחד נולד אתה, לעומת האהבה הבוערת של הצדיקים? אבל זו טעות. אהבה מסותרת היא הכור הגרעיני שיש בכל נפש אלוהית. היא הכוח שגורם ליהודים חסרי כל רקע של לימוד או קיום מצוות למסור את הנפש על קידוש ה'. בהמשך הספר (בעיקר בפרק כ"ה) אדמו"ר הזקן עוד יראה לנו איך לרתום את העוצמה הנוראה הזו לטובת עמידה בניסיונות יומיומיים. בפרק הזה הוא רומז לכך בקצרה בלבד.
מאידך, חשוב לאדמו"ר הזקן גם שלא נוותר על שום חלום. הנפש האלוהית נכספת להגיע רחוק ככל שתוכל, אנחנו באמת רוצים להיות צדיקים. לכן, מצד אחד הוא מבהיר לנו שצדיק גמור אינו מודל לחיקוי עבור רוב ככל בני האדם, ושנוכחותו בעולם היא יותר מתנה וזכות מאשר אתגר מעשי; ומצד שני הוא תובע מאתנו לייחד זמן קבוע שבו נעסוק בחלום בלבד. זמן שבו נחיה את הרצוי, מבלי להיות מוגבלים בכבלי המצוי. זמן שבו נשתדל להפוך את הרע למציאות מאוסה בעינינו, ואת גדולת ה' ואהבתו למציאות קרובה ומענגת עבורנו.
שתי שבועות הושבעה נשמתנו בטרם ירדה לעולם־הזה: "תהי צדיק ואל תהי רשע". רוב הזמן אנחנו מתאמצים לקיים את השבועה השנייה, אך לא נמשוך את ידינו גם מהראשונה. נכון, אין בנו הכוח לדאוג לקיומה, אך יש בנו היכולת והרצון לעשות ככל יכולתנו; ומה שלא נוכל – ה' גדול.