בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת הדף היומי
לחץ להקדשת שיעור זה

לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם

undefined

הרב עקיבא כהנא

שבט תשע"ו
4 דק' קריאה
המשניות שבפרק רביעי עוסקות הרבה בדינים שנתקנו 'מפני תיקון העולם', אחת המשניות (מה עמוד א) עוסקת במצוות פדיון שבויים, מצוות פדיון שבוים היא אחת המצוות הגדולות בתורה, אך המשנה כתבה שאין לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם 'מפני תיקון העולם'.
המשנה עסקה כמובן במקרים שבהם כנופיות של שודדים או אנשי השלטון היו חוטפים אנשים על מנת לקבל בצע כסף. במקרה זה המשנה קובעת כי אין לשלם לחוטפים סכום גדול מהסכום שאותו שווה האדם למכירה בשוק העבדים.
הגמרא מסבירה מהו תיקון העולם בשני אופנים: א. שלא יישבו אנשים נוספים על מנת להגדיל את רווחיהם. ב. אין להפיל על הציבור סכום גדול כל כך, שהציבור לא יוכל לעמוד בו.
הגמרא מציינת שנפקא מינה בין שני הפירושים יהיה אם האדם משלם בעצמו עבור פדיית השבויים הקרובים לו. לדעה הראשונה עדיין אסור לפדות כיון שיש בכך קלקלה לציבור, ולדעה השנייה אין איסור לפדות, כיון שסכום הכסף איננו מגיע מהציבור אלא מאדם פרטי.
הדין הוא שהבעל חייב לפדות את אשתו אם היא נשבתה. בברייתא בכתובות (דף נב) הובאה מחלוקת תנאים האם לאדם מותר לפדות את אשתו בסכום העולה על שוויה להימכר בשוק כשפחה, ולדעת תנא קמא הבעל צריך לפדות עד פי עשרה מדמי האישה. תוספות שם (נב ע"א ד"ה והיו מבקשין) כתבו שאין להוכיח מהדין שם לכאן, וזאת מכיוון שגם לדעה האוסרת לפדות אדם אחר שנשבה עבור סכום גבוה, אם מדובר על האדם עצמו שנשבה ויש לו ממון רב, מותר לפדות את עצמו גם בממון רב, וזאת מכיוון ש'כל אשר לאיש יתן בעד נפשו', וכיון שאשתו כגופו, כלל זה חל גם לגבי אשתו, ולכן הדין הוא שלכל הדעות מותר לפדות את אשתו יותר מכדי דמיה.
אמנם ר"ן (על הרי"ף דף יט עמוד א ד"ה כנגד) ביאר שאין לומר שדין הברייתא שם תלוי בשתי הלישנות במסכת גיטין, כי לפי הדעה שאין פודים בגלל חשש שיבואו לשבות אנשים נוספים וודאי אסור לפדות, אך גם לפי הדעה שהחשש הוא משום 'דוחקא דציבורא', מותר אמנם לאדם פרטי לפדות את קרובו במחיר יקר, אך במקרה שהתקנה מחייבת את הבעל לפדות את אשתו, אם נחייב אותו לפדות את אשתו יותר מהשווי שלה, הרי שבסופו של דבר יצא מזה דוחק ציבור. זאת כנראה משום שאם הבעל חייב לפדות ולא יהיה לו כסף הוא יפנה לציבור על מנת לגייס את סכום הכסף.
ים של שלמה (ד, סו) כתב שבימיו נהגו לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם מכמה סיבות: א. מענים אותם. ב. יש חשש מיתה (כמו דברי התוספות נח, א ד"ה כל ממון), ורדב"ז (שו"ת א, מ) כתב גם שבזמנו נהגו לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, גם מטעם שמענים אותם. וגם משום שאולי יש שם תלמיד חכם, וגם כי כנופיות השודדים אינם רוצות בדווקא יהודים, אלא שובות גם גוים, אלא שעל זה הוא כותב שאפשר לדחות את כל הטעמים, אבל בסופו של דבר בגלל שאנשים עושים כך בשמחה, יש להניח להם לעשות כך. כנסת יחזקאל (הובא בפתחי תשובה יורה דעה רנב, ד) כתב שחשש ההריגה שהעלו הוא סברא הפוכה לפי הטעם שהחשש הוא שהגויים ישבו עוד אנשים, שהרי החשש הוא חמור יותר כי יש חשש גדול יותר שיאיימו על השבויים במיתה על מנת שיפדו אותם במחיר גדול יותר.
הדין ש'אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם' יושם הלכה למעשה על ידי המהר"ם מרוטנברג, שכשניסה לברוח מגרמניה לארץ ישראל, תפסו אותו השלטונות, ואסרו אותו במגדל, ודרשו על מנת לפדותו סכום גבוה מאוד. המהר"ם התנגד לשחרורו גם בסכום גדול מאוד. וים של שלמה (שם) תמה על כך שהרי כתבו התוספות (נח, א ד"ה כל ממון ונפסק להלכה בשולחן ערוך יורה דעה רנב, ד) שאדם שהוא מופלג בחכמה מותר לפדותו גם יותר על דמיו. וקל וחומר שזמן רב מתוך כלאו לא ניתן לו לעסוק בתורה? על שאלה זו הוא משיב שכנראה חשש המהר"ם שבמקומות אחרים יאסרו גם את גדולי הדור וידרשו כופר מהנתינים היהודים, ולכן לא הסכים שיפדו אותו.
בימינו, בדרך כלל השאלה נשאלת לגבי מקרה שבו האויבים שובים אנשים מעם ישראל ודורשים עליהם דרישות מופרזות. היו שלמדו שהמדינה חייבת לחיילים כמו שהבעל חייב לפדות את אשתו, ולכן יש לחייב את המדינה להיענות לדרישות אם הם לא פוגעים במדינה, גם אם הם מופרזות ביחס לשבוי. כך גם כתב הרב ישראלי. גם הרב גורן (תורת המדינה 424-436) דן בסוגיה זו והעלה שאסור לשחרר מחבלים תמורת בני ערובה, אבל כותב שבנוגע לחיילי צהל אולי מותר, ובדומה לסברת הרב ישראלי.
אך הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ז, נג) כתב שסוגיה זו אינה קשורה כלל לסוגיה שעומדת בימינו, כיון שהיא מדברת בצדדים הכספיים של השאלה, ואילו כיום השאלה נידונה בעיקר מצידה הערכי. לצורך כך הוא כותב שיש צורך בחכמי האומה שיחדשו לנו דינים מדעתם. כך גם כתב הרב ישראל רוזן (תחומין ל) שיש להפעיל שיקול דעת ביטחוני באופן זה, וההלכה עסקה רק בעניינים כספיים, ולכן מובאת בהלכות מתנות עניים ברמב"ם ובשולחן ערוך.
סיכום: המשנה כתבה שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם, ונאמרו לכך שתי סיבות בגמרא: או שהטעם הוא כדי שלא ישבו אנשים נוספים, או שהטעם הוא משום שלא להביא את הציבור לעניות. הנפקא מינה היא כאשר המימון בא מאדם פרטי. יש שלמדו מסוגיה זו דינים לגבי הענות לדרישת אויבים שחטפו יהודים, אך יש כאלו ששללו את הקשר בין הדיון בגמרא שהוא בעיקר בשבי עבור כופר כספי, לבין חטיפת יהודים בימינו שהפכה לכלי פוליטי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il