העולם שלנו הוא סובייקטיבי. יש בו כמה וכמה רבדים של מציאות, ואפשר לנוע ביניהם – לעלות וגם לרדת. רובנו חיים בעולם העשייה הגשמי. זו ברירת המחדל שלנו. אבל ישנם עולמות עליונים יותר: עולם היצירה, עולם הבריאה, עולם האצילות (מלמטה למעלה). ככל שהעולם עליון יותר, כך הנוכחות של אלוהים בתוכו מוחשית יותר. מה שבעולם העשייה הגשמי נראה כמו תפוח, מריח כמו תפוח ויש לו טעם של תפוח, מקבל משמעות אחרת לגמרי בעולם האצילות. שם הוא נתפס מצד המהות האלוהית שלו, שמבטאת אותו הרבה יותר מכל הרשמים החיצוניים הנ"ל.
נשאלת השאלה: כאשר אנו מקיימים מצוות – באיזה מידה אנחנו מצליחים בכלל לגעת באלוהות שבתוכן? הרי אנו בשר ודם, מעשינו בשר ודם, תפיסתנו בשרית־גשמית. מה גורם למעשה הגשמי הזה להיטען משמעות אלוהית, לעלות לממד עליון יותר של משמעות וקיום? והתשובה: הכוונה. "מצווה בלא כוונה – כגוף בלא נשמה". ליתר פירוט, הזוהר הקדוש מדבר על שתי כנפיים שנושאות כל מצווה, כל אות של תורה, ומעלות אותה אל המקום שבו היא מתגלה בכל היופי האלוהי שבה. הכנפיים הן אהבה ויראה, שני הרגשות היסודיים ביותר המתגלים בלב.
כאן מתחברים הדברים אל המסר הכללי של התניא בכל הפרקים האחרונים – תפקידו של המוח להאיר את אור המודעות האלוהית אל הלב, למלא את החלל הימני ולשים את הנפש הבהמית במעצר בית בחלל השמאלי. אז, כשהאדם מקיים מצווה מתוך אותו רגש שבלב, למצווה יש כנפיים.
איך הרגש הרוחני נקשר אל המעשה הגשמי? על ידי חוליה ממוצעת, שמקשרת ביניהם – הלב – איבר גשמי שהוא מקום גילוי לרגש רוחני. לכן, אחת המשימות החשובות ביותר בחייו של הבינוני היא להכשיר את הלב שלו להתגלות אהבה ויראה כרגש חי, תוסס ובוער. זה דורש עמל פנימי לא פחות מכל סדנת ויפאסנה או מדיטציה אחרת, ובדרך כלל יותר, והאמת היא שלא כולם מצליחים בזה. למה? תנאי פתיחה, כישרון ונסיבות נוספות שאין כאן המקום להאריך בהן.
אז מה עושה מי שלא מצליח? עושה ככל יכולתו. זה הכלל: אנחנו תמיד צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים. עד הגבול האחרון. וזה תמיד מספיק. אם עשינו כל מה שיכולנו על פי הכוחות שניתנו לנו, ולא הגענו אל היעד, הקב"ה ימציא לנו דרך להגיע. ישלים לנו מה שחסר. גם כאן – מי שהאהבה והיראה שלו לא הופכות לרגש חי ובוער, אלא נשארות ברמת המחשבה, הרצון והתפילה, הקב"ה מצרף לו את המחשבה הטובה הזו למעשה ומביא את עבודתו אל המקום הראוי לה.