רבי עקיבא ורבי ישמעאל
משנתנו דנה בחזקות על נדל"ן וכותבת שחזקת הבתים וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתם שלוש שנים מיום ליום, ואילו שדה הבעל שאינה עושה פירות תדיר אינה זקוקה לשלוש שנים תמימות. לדעת רבי ישמעאל שלושה חודשים בראשונה ושלושה באחרונה ושנים עשר באמצע ולדעת רבי עקיבא חודש בראשונה ובאחרונה ושנים עשר באמצע. ומוסיף רבי ישמעאל שכל זה בשדה תבואה אולם בשדה האילן מספיק שיטפל בשלושה מינים שונים והשלים פעולתם כדי שייחשב הדבר כעין שלוש שנים. הגמרא בדף לו ע"ב מסבירה שנחלקו אם צריך דווקא 'פירא רבא' או שמספיק גם 'פירא זוטא'. רשב"ם (שם ד"ה פירא) מסביר שנחלקו אם צריך פירות שדרכם לגדול במשך שלושה חודשים או שמספיק גם פירות שדרכם בחודש. התוס' (כח ע"א ד"ה שלשה) הקשו שהגמרא אומרת שבאספסתא שדרכה לגדול בחודש גם רבי ישמעאל מודה שמספיק חודש, ולכן מסביר ר"י את מחלוקתם שלדעת כולם אין צורך שגם יזרע התבואה וגם יקצרה אלא מועיל אף אם עושה רק אחת מהפעולות כגון שבעל השדה הקודם כבר זרע והמחזיק כעת רק קצר, אלא שלרבי ישמעאל צריך שיחזיק בשדה (כגון על ידי שמגדרה) שלושה חודשים במהלך גידולם ורבי עקיבא מסתפק בחודש.
הולכי אושא
הולכי אושא ביארו שהמקור לחזקת שלוש שנים הוא מחזקת שור המועד, והקשתה הגמרא אם כן מדוע החזקה אינה לאחר ארבע שנים כמו ששור מועד משלם נזק שלם רק בפעם הרביעית, ותירצה שגם בשור נעשה מועד כבר לאחר שלוש פעמים אלא שלא שייך תשלום עד שינגח ולכן רק בפעם הרביעית באה מועדותו לידי ביטוי מעשי.
התוס' (ד"ה עד נגיחה) מסבירים שהמקשן סבר שגם חזקת שור וגם חזקת קרקעות אינן בנויות על הוכחות וסברות אלא זהו דין שלאחר מספר פעמים משתנה הדין ("מילתא בלא טעמא" כהגדרת התוס'). לכן המקשן מקשה ששינוי הדין בשור מחצי נזק לנזק שלם נעשה בפעם הרביעית ולא בשלישית וכך צריך ללמוד גם לחזקת קרקעות. לפי התרצן החזקות אינן בנויות על התוצאה הדינית אלא על הסיבה לדין – כמו שבשור הוחזק נגחן שלוש פעמים כך כאן הוחזק שתקן בשלוש שנים. לכן המספר המשמעותי הוא שלוש פעמים ולא ארבע, כי הסיבה שהוא נגחן היא לאחר שלוש פעמים ואין משמעות לכך שהתוצאה הדינית מתקיימת בפועל רק בפעם הרביעית.
רש"י על המשנה (ד"ה שדה) מבאר שלרבי ישמעאל שמונה עשר חודשים מהווים חזקת שלוש שנים "שאין לך אדם הרואה את חברו שזורע את שדהו לאכול פרי העשוי לשנה ושותק". ודבריו טעונים ביאור, מדוע כתב שאינו שותק בפרי העשוי לשנה, הרי חזקה נעשית רק בשלוש שנים או לפחות בשמונה עשר חודש, ולפי דבריו לכאורה מספיק שנה. היה אפשר לומר שאין כוונתו למשך הזמן אלא לסוג הפרי, שבפרי שדרכו לגדול בזמן מועט כן שותק ודווקא בסוג פרי הגדל במשך שנה אינו שותק, אך דווקא בדבריו כאן בא להסביר את דברי רבי ישמעאל שמספיק אפילו שמונה עשר חודש, ואף אם נאמר שלא סבר כרשב"ם שמדובר בפירות הגדלים במשך שלושה חודשים אלא כתוס' שמדובר בתבואה רגילה אלא שבעל הבית זרעה והוא רק שמר עליה שלושה חודשים וקצרה, מכל מקום הגמרא בהמשך כותבת בפירוש שניתן להחזיק גם בגידול שלוש עונות של אספסתא שכל אחת מהן אורכת חודש בלבד.
אפשר לומר שדברי רש"י מוסבים על השנה השלישית, וכוונתו שמעבר לשנתיים אין צורך בעוד שנה שלימה משום שכשיטת התוס' די שיזרע פרי העשוי לשנה אף אם לא יקצור.
החתם סופר (ד"ה שדה) הבינו באופן אחר ודייק מדבריו שאכן אינו עשוי לשתוק אפילו שנה אחת ומכל מקום צריך שלוש שנים כדי שיהא מוחזק לשתוק על הקפדה. צריך לבאר דבריו שאף שאינו עשוי לשתוק אין משתיקתו הוכחה גמורה ורק כשיש חזקה ששותק ואינו מקפיד יש כאן הוכחה מספיקה. צריך להסביר שאין הכוונה ממש לשנה אלא לפרי העשוי לשנה, כלומר, שנה חקלאית (אם בגידול מסויים רגילים לגדל רק שלושה חודשים ולהוביר את האדמה בשאר השנה נחשבים שלושת החודשים הללו כשנה חקלאית). עדיין לפי שני ההסברים צריך עיון מאספסתא.
בדעת חכמים מסביר החתם סופר, שאינו מקפיד עד סוף שלוש שנים ובכל זאת זוהי חזקה משום שאינם לומדים משור המועד. בהמשך נעמוד על דעת חכמים ומכל מקום לענייננו צריך לומר שהשתיקה במשך שלוש שנים לדעת חכמים נחשבת להוכחה מספיקה ואינה מקבילה לשתיקת שנה אחת לדעת רבי ישמעאל, שהרי אין זו הוכחה מספיקה, אלא מקבילה למקרה שיש חזקה של שתיקה על ידי שתיקת שלוש שנים. כיוון שכך צריך להבין במה נחלקו. ונראה שלדעת חכמים אנו אומדים מעצמנו ששלוש שנים זהו פרק זמן המוכיח באופן מספיק, אך אין זה קשור לכלל שבכל מקום חזקה הינה שלוש פעמים כנלמד משור המועד אלא באופן מקרי כאן משך הזמן המוכיח הוא שלוש שנים, אך לדעת רבי ישמעאל למדנו שיעור זמן זה מדיני חזקה שנאמרו בשור המועד.
נראה שהבנת התוס' בהולכי אושא היא דרך שלישית, אולי אמצעית בין הסבר החתם סופר בדעת הולכי אושא לבין הסברו בדעת חכמים. להבנה זו שתיקה במשך שנה אחת אינה הוכחה כלל ולאחר שלוש שנים אנו מניחים מכח דיני חזקה שימשיך לשתוק גם בהמשך, והואיל ומניחים שישתוק לעולם ממילא יש מכך הוכחה שהמחזיק הוא הבעלים.
הרמב"ן (ד"ה משור המועד) ביאר את יסוד החזקה והלימוד משור המועד לפי הולכי אושא באופן אחר. הדימוי הוא שכמו שבשור המועד כיוון שנגח שלוש פעמים יצא מחזקת תמות כך בחזקת קרקעות יצאה השדה מחזקתו של המוכר ועברה לחזקת היושב בה, ומכיוון שכך נטל הראיה מוטל מעתה על המרא קמא שכבר אינו מוחזק בה. על פי זה, כדברי הרמב"ן, מובנת היטב סברת המקשן בהמשך שמקשה מדוע חזקה שאין עימה טענה אינה טובה, שהרי כעת הוא המוחזק. הגמרא משיבה שבכל זאת הואיל וידוע שהמערער היה הבעלים לפניו צריך המחזיק הנוכחי לטעון כיצד עברה הבעלות אליו. התוס' לשיטתם אכן התקשו (ד"ה אלא) מהי סברת המקשן כאן ונדחקו לבארו שחזקה ללא טענה תועיל משום שנתלה במחילה ובתירוץ נוסף העמידו דבריו באוקימתא.
לכאורה נפקא מינה בין השיטות מה הדין כאשר יש מיגו נגד המוחזק. אם נאמר שזוהי מוחזקות יש לדון במיגו זה על פי המחלוקת אם אומרים מיגו להוציא, אך אם זוהי חזקה וראיה יש לדון בכך על פי הספק בגמרא ודברי הראשונים בדף ה ע"ב לגבי מיגו במקום חזקה. עוד נפקא מינה מכך אם התובע יכול לחייב את המוחזק בשבועת היסת. אם הוא רק מוחזק ניתן אך אם נחשב שיש לטובתו ראיה אי אפשר 1 .
כדברי הרמב"ן משמע גם מרש"י על המשך הגמרא, בדברי התרצן מדוע צריך טענה. רש"י (כח ע"ב ד"ה טעמא) מבאר ששלוש השנים מוציאות את השדה מחזקת המרא קמא ומעמידות ברשות המחזיק. אך צריך עיון כיצד מתיישבים דבריו עם ביאורו במשנה ששם ביאר שבעל השדה לא עשוי לשתוק.
והנה הגמרא בדף לו ע"ב אומרת שגם לרבי עקיבא וגם לרבי ישמעאל ניר לא הוי חזקה. מעט לפני כן היא מנמקת את שיטת הסוברים שלא הוי חזקה, שלא אכפת לבעל הבית ואינו מוחה משום שאדרבה שמח בכך שחברו חורש עבורו את השדה, ולכן חזקה אינה אלא בדבר שהמחזיק גם לוקח לעצמו דברים מהקרקע כגון פירות או עצים, שבכך ודאי מקפיד בעל הבית. מוכח מדברי הגמרא שגם לתנאי המשנה החזקה נובעת מההוכחה שבשתיקת המרא קמא, ואם כן גם לשיטת הרמב"ן ורש"י שעל הגמרא מוכרחים לומר שהחזקה קשורה בכך.
אפשר לתרץ שהגמרא בתחילה לא אמרה זאת בדעת רבי עקיבא ורבי ישמעאל, אלא בדעת שיטות אחרות הסבורות שניר לא הוי חזקה, אלא שאחר כך כאשר עסקה בשאלת פסיקת ההלכה הביאה שגם רבי עקיבא ורבי ישמעאל סוברים שלא הוי חזקה, אולם אין הכרח שהנימוק המובא למעלה הוא גם נימוקם.
עוד אפשר לבאר שגם מוחזקות בנויה במובן מסויים על ראיה. הארכנו בנושא זה בסוגיית 'יסודות המוחזקות' בהקדמה למסכת בבא מציעא, וכן למעלה בסוגיית 'אין אדם פורע תוך זמנו' הבאנו את דברי הש"ך (עח סוף ס"ק טו) מהם עולה יסוד חשוב בדיני החזקות, שלא תמיד המוחזק הוא מי שהכסף בידו אלא כל המשנה ידו על התחתונה והוא נחשב המוציא. המוחזק הוא מי שתפיסת העולם הפשוטה היא שהוא הבעלים. למחזיק במטלטלין יש גם הוכחה שהחפץ שלו – מצד חזקה מה שתחת יד אדם שלו, או מצד דברי הגמרא בשבועות מו ע"ב "אחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזקינן" – וגם מוחזקות המועילה במקום ספק מצד "שב ואל תעשה" אפילו כשאין לו את המימד של הוכחה. אולם גם המימד השני של המוחזקות קיים רק בגלל שבדרך כלל יש את המימד של הראיה משום שהיא גורמת לכך שתפיסת העולם באופן פשוט תהיה שהאוחז בחפץ הוא הבעלים. נחזור לסוגייתנו. יש לומר בשיטת הרמב"ן ורש"י שהשתיקה אינה מהווה ראיה גמורה אולם היא כן גורמת למחזיק להיחשב מוחזק, ולכן בניר שאין בעיני העולם שום משמעות לשתיקה גם אין ההחזקה נחשבת לחזקה.
לאור זאת ניתן ליישב את הסתירה בדברי רש"י, שבגמרא ביאר שמועיל מטעם מוחזקות ואילו במשנה ביאר שמועיל משום שיש הוכחה משתיקתו, ויש ליישב שאין כוונתו להוכחה גמורה אלא שלפיכך יש לראות זאת כמוחזקות. כפי שהובא למעלה, החתם סופר כן הבינו כפשט דבריו שהכוונה להוכחה.
שיטת חכמים
הגמרא אומרת שחכמים חולקים על רבי ישמעאל ורבי עקיבא הסוברים שבשדה אילן מספיק שיטפל בשלושה מינים, ובדף לו ע"ב מובאת מחלוקת בין רב לשמואל מה בדיוק סוברים חכמים, ובמחלוקתם נדון בהמשך. מכל מקום כאן הגמרא מבארת שלשיטת חכמים שלא מספיק שלוש אכילות אלא צריך דווקא שלוש שנים לא ניתן לומר שהמקור הוא משור המועד, ולפיכך מבררת מהו המקור לחזקה לשיטתם. רבא משיב בתחילה שעד שלוש שנים עשוי אדם למחול ולשתוק אך שלוש כבר אינו שותק. אביי מקשה שלפי זה הדין צריך להיות שונה באנשים הידועים כקפדנים שמוחים לאלתר ואי אפשר לומר שאכן אצלם הדין יהיה שונה משום שאם כן נתת דבריך לשיעורים 2 . מכח קושיא זו חוזר רבא ומסביר את החזקה באופן אחר, שעד שלוש שנים אדם נזהר בשטרו אך שלוש שנים לא. הראשונים מתקשים מה בכך שאינו נזהר, מדוע בזכות זה ירוויח ותהיה השדה שלו ללא שום הוכחה.
הרמב"ן (מב ע"א ד"ה הא דתניא) מבאר שאדם עשוי למחות לאלתר ולכן מיד כשלא מחה כבר ישנה מכך הוכחה לטובת המחזיק אלא שכנגד הוכחה זו יש רעותא שאין למחזיק שטר על כך, ולאחר שלוש שנים כבר לא קיימת רעותא זו משום שלא רגילים להיזהר בשמירת השטר לאחר תקופה זו. מטעם זה דוחה הרמב"ן שיטת ' יש מפרשים ' שלקטן אין חזקת שלוש שנים הואיל ואינו בר שמירת שטרות ולכן גם לא מוחים בו, ודוחה שהטעם של שמירת שטרות אינו עומד לבדו אלא עיקר הטעם הוא שהשתיקה מהווה ראיה וטעם זה רק גורם ליצירת רעותא ולעיכוב החזקה עד שלוש שנים. וכותב שלפי זה לכאורה אדרבה לקטן צריכה להיות חזקה לאלתר הואיל ואין לו רעותא, אלא שמכל מקום לא אומרים כך משום שאם כן מי שאין לו דעת ירוויח ולא מצינו בכל מקום אלא שמפסיד. דבריו טעונים ביאור, מה בכך שירוויח הלא סוף סוף יש לו ראיה ואכן ראוי שירוויח. הריטב"א ביאר זאת שלא פלוג רבנן, ויתכן שזו גם כוונת הרמב"ן, אך גם בכך לא תם הדוחק, כיצד מכח לא פלוג נעשוק אדם שיש הוכחה גמורה לטובתו.
בדף לה ע"ב ביאר הרמב"ן (ד"ה והני מילי) שהוכחה זו אינה גמורה כמו אנן סהדי אלא זוהי רק חזקה ולפיכך כשיש מנגד מיגו המיגו עדיף. בפשטות משמע שאין זו הוכחה כמו אנן סהדי אך בכל זאת היא מספיקה כדי להוציא ממון. אולם הרב משה כהן שליט"א ביאר שהוכחה זו מועילה מצד שהיא מחשיבה אותו כמוחזק (כעין דברי הש"ך בסימן עח ס"ק טו לגבי חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, והש"ך עצמו דימה זאת לחזקת שלוש שנים שבנויה על ראיה שלא מיחה בו ובכל זאת נפסק בתחילת סימן קמ שניתן להשביע את המחזיק היסת), והוכיח זאת מכך שהיה פשוט לרמב"ן בצורה נחרצת שמיגו עדיף. לפי זה יש יותר מקום להבין את דבריו שלגבי קטן לא פלוג, כי אין כאן הוכחה גמורה לטובתו אלא רק נחשב המוחזק.
בשיעורי רבי שמואל (כח ע"א ס"ק ב) התקשה בשיטת הרמב"ן מדוע המחזיק צריך להביא ראיה על כך שהיה בקרקע שלוש שנים הרי אם ההוכחה מהשתיקה היא לאלתר מספיק שלאחר שלוש שנים יביא ראיה שישב בה מעט זמן ואם כן גם יש ראיה לטובתו וגם אין רעותא כנגדו כי עברו מאז שלוש שנים.
נראה ליישב 3 על פי דברי הרמב"ן בדף לו ע"ב (ד"ה מאי בינייהו דקל): "כך הוא הטעם לחזקה, שכיון שהחזיק אדם בבית או בשדה שלש שנים כדרך שאדם מחזיק בשלו ורואה שאין אדם מערער עליו שוב אינו נזהר בשטרו". מבואר בדבריו שהסיבה שאחר שלוש שנים אדם אינו נזהר בשטרו היא משום שעד אז חושש שיערערו עליו. עוד מבואר שדווקא כשמחזיק במשך זמן זה כדרך שאדם מחזיק שוב אינו חושש שיערערו. כיצד הדברים מתיישבים עם שיטתו שאדם שלא מוחה מיד כבר מוכח מכך שמודה, הרי לפי זה גם לא צריך הקונה להרגיש צורך להחזיק יותר שמא יערערו בעתיד שכן רגילים לערער מיד? התשובה לכך היא שאכן ההוכחה היא מיידית אך בכל זאת דרך הקונה להיות זהיר יותר ולהמשיך לשמור על שטרו עד שיהיה סמוך ובטוח שאין כל חשש שהמערער יבוא. הלוקח סמוך ובטוח רק אם החזיק בפועל במשך כל שלוש השנים.
הרשב"א (כט ע"א ד"ה אלא) מבאר שההוכחה היא מכך שלא תבעו עד לאחר שלוש שנים, כי מכך שחיכה עד זמן שידוע שכבר לא נזהרים בשמירת השטרות נראה שהוא מערים. משמע שחולק על הרמב"ן ולדעתו אין הוכחה לאלתר משתיקת המרא קמא, ויתירה מזו, משמע שאפילו שתיקת שלוש שנים אינה מהווה ראיה מצד עצמה, וסבר שאין זו הוכחה גמורה משום שעשויים לפעמים לשתוק, אלא ההוכחה היא מכך שהמתין עד לאחר שלוש שנים ופתאום הגיע לאחריהם שאז נראה כמערים. לכאורה לפי דבריו היה צריך להיות שאם עברו שלוש שנים והמרא קמא עדיין לא בא למחות ומת לא תעלה החזקה כי אין רגליים לכך שהמרא קמא מערים, והשתיקה לבדה אפילו במשך שלוש שנים אינה הוכחה, אולם באמת לא קשה שהרי אם מת נדון מה היה קורה אילו היה חי, וממה-נפשך, אם לעולם לא היה מגיע למחות ודאי מוכח שכבר אינו הבעלים ואם היה מגיע לאחר שלוש השנים היה נראה כמערים.
עוד הוסיף הרשב"א, שהמציאות שאנשים שומרים על שטרותיהם שלוש שנים אינה מציאות סתמית הנובעת מצד עצמה אלא היא תלויה ונובעת מכך שבדרך כלל עד שלוש שנים אנשים מערערים, ומכיוון שלא ערערו עד אז המחזיק סמוך ובטוח שלא יערערו עוד ושוב אינו מקפיד להיזהר ולשמור שטרותיו.
החתם סופר (כט ע"א ד"ה דא"ל) הולך בדרך דומה לרמב"ן אולם בשונה מדבריו שרבא חזר בו מכך ששתיקה מהווה הוכחה רק לאחר שלוש שנים וכעת סבור שהיא מהווה הוכחה לאלתר, מבאר החתם סופר שהגמרא לא חזרה בה מכך ועדיין סוברת שבדרך כלל ההוכחה היא רק לאחר שלוש שנים, אלא שכנגד הטענה שיש כאלו שידוע שהם מקפידים לאלתר הוסיפה שעד שלוש שנים יש למחזיק רעותא מכך שאין שטר בידו ולכן גם כנגד המקפידים לא תהווה שתיקתם כנגד החזקתו חזקה לאלתר.
לגבי המציאות שאנשים שומרים על שטרותיהם שלוש שנים, סובר החתם סופר שמציאות זו הינה מטבע העולם ואינה נובעת מדין כלשהו, שלא כדברי הרשב"א הנזכרים שמציאות זו נובעת מכך שבדרך כלל עד שלוש שנים אנשים מערערים. על פי זה הוא מסביר כיצד אנו אומרים מצד אחד שמחאה ביום האחרון של שלוש השנים מועילה למרות שהמחאה לא מגיעה למחזיק באותו היום ומצד שני מחזיק אינו צריך לשמור השטר מעט ימים מעבר לשלוש שנים שמא ערער המרא קמא ביום האחרון. לדברי הרשב"א ששמירת השטר עד יום זה נובעת מחשש שמא יערער לכאורה היה צריך לשמור מעט ימים נוספים לוודא שלא היה ערעור ביום האחרון.
הקצות (קמ ס"ק ב) חולק וסובר שיסוד החזקה הוא תקנת חז"ל. השתיקה לבדה אינה מהווה ראיה מספיקה אך הואיל ואין דרך הקונים לשמור על השטרות יותר משלוש שנים חשו חכמים שיבואו המוכרים לאחר שלוש שנים ויערערו עליהם שלא כדין ולפיכך תיקנו שלאחר שלוש שנים תהיה להם חזקה וכך לא יפסידו בהעדר שטרותיהם. וכחלק מתקנה זו תיקנו שהמרא קמא יוכל ולמחות תוך שלוש שנים וכך לא יוכלו אנשים להחזיק בשדותיהם שלא כדין, ומעתה אם לא מחו הרי שהפסידו את עצמם. הקצות מדייק כשיטתו מדברי הנימוקי יוסף (יד ע"א) שביאר שהואיל ואנשים סבורים שלאחר שלוש שנים לא יערערו עוד אינם נזהרים בשטרותיהם ולפיכך תיקנו חכמים שלוש שנים. וכן דייק מ הרמב"ם (טוען ונטען יא, ב) שנימק: "מעמידין אותה ביד ראובן... מפני שאומרים לו לשמעון אם אמת אתה טוען שלא מכרת ולא נתת למה היה זה משתמש שנה אחר שנה בקרקעך... ולא מחית בו... הואיל ולא מחית אתה הפסדת על עצמך". לפי הסבר הרמב"ן אנו אומרים למרא קמא "הואיל ולא מחית מוכח שמכרת לו", אך מדברי הרמב"ם "הפסדת על עצמך" משמע שאין זו ראיה אלא יש כאן תקנה שעליו למחות, ואם לא – יפסיד, וכיוון שלא מחה הפסיד עצמו 4 .
נראה להביא הוכחה לשיטת הקצות מהגמרא בדף לז ע"ב, שאף נפסקה בשולחן ערוך (קמא, כ). שם מבואר שלמרות שהקונה בסתם אילן אחד או שניים מחברו לא קנה קרקע, בכל זאת אם החזיק שלוש שנים נאמן לטעון שגם הקרקע שלו, ולפיכך המוכר אילן אחד צריך למחות בקונה מידי פעם כדי שלא יחזיק בקרקע. כאן מצד המציאות אין סיבה שהמוכר ימחה בקונה שנכנס לקרקע ומטפל באילן שהרי מכר לו את האילן, ועל כרחך שרק משום שתיקנו שיחזיק בקרקע צריך המוכר למחות כדי לא להפסיד.
המנחת אשר (סימן י) מקשה על הקצות שהרי גם הרמב"ן עצמו (לה ע"ב ד"ה הנ"מ) התבטא ביחס לחזקת שלוש שנים שהיא תקנת חז"ל, ומאידך הנימוקי יוסף בדף מב הביא את דברי הרמב"ן ומשמע שסובר כמותו. ומביא ראשונים נוספים שמצד אחד כתבו כרמב"ן ומצד שני כתבו שזו תקנת חז"ל. לפיכך מבאר המנחת אשר שגם לשיטת הרמב"ן ודאי שזוהי תקנת חז"ל. כדברי הרמב"ן מצד אחד יש ראיה לאלתר משתיקתו ומאידך יש ראיה הפוכה מאי החזקת השטר, ומעיקר הדין היה לכל בית דין ובית דין לקבוע על פי אומדן בעלי הדין מה הדין בכל מקרה לגופו בהתאם לרמת הקפדנות של המרא קמא ורמת ה'פזרנות' של המחזיק שטוען שאיבד השטר. אמנם חכמים רצו לקבוע פסיקה אחידה ותיקנו תקנה קבועה ומוחלטת שבכל המקרים הגבול יעבור לאחר שלוש שנים. ומוסיף שמוכרחים לומר כן שהרי ברור שמצד המציאות ללא תקנת חז"ל לא שייך לקבוע באופן מוחלט שבדיוק לאחר שלוש שנים אנשים לא שומרים על שטרותיהם, רגע לפני שומרים ורגע אחרי לא, אלא ודאי שיש כאן תקנה קבועה.
הגמרא שואלת על מסקנתו של רבא מדוע לפי זה מועילה מחאה שלא בפניו ומתרצת שיכול המוחה לומר לו שחברך חברא אית ליה ודרך מחאה שעוברת מפה לפה עד שמגיע גם למחזיק. לפי הסבר הקצות קושיית הגמרא מובנת מאוד: לפי הסברו הראשון של רבא שהחזקה מבוססת על ההוכחה מהשתיקה הדין שמחאה מועילה שלא בפניו מובן כי סוף סוף אם מחה אין הוכחה משתיקתו שמכר את השדה, אך לפי מסקנת רבא שזוהי תקנת חכמים כדי שלא יפסיד הלוקח מכך שאין דרכו לשמור על השטר דין זה קשה כי אם כן יש לתקן שימחה דווקא בפניו כדי שידע להיזהר ולהמשיך לשמור על השטר ומה התועלת במחאה שלא בפניו. אך לפי הסבר הרמב"ן לכאורה לא מובנת הקושיא, הרי גם למסקנת רבא החזקה מועילה רק משום שיש גם הוכחה משתיקתו ואם כן גם מחאה שלא בפניו צריכה להועיל כי אז אין הוכחה. התורת חיים הלך בדרכו של הרמב"ן ומתרץ שהקושיא היא מדוע מחאה בשנה השנייה והשלישית מועילה שלא בפניו הרי משתיקתו בשנה הראשונה כבר יש הוכחה שמכר אלא שכנגד זה יש רעותא מכך שאין שטר ביד המחזיק, ואם כן כעת על מחאה להועיל רק אם נעשית בפניו כדי שידע לשמור על השטר שנים נוספות (כאשר מוחה בפניו נמשכת הרעותא גם לאחר שלוש שנים כי היה לו להחזיק בשטר שנים נוספות).
מחלוקת רב ושמואל בשיטת חכמים
בדף לו ע"ב אומרים רב ושמואל שמשנתנו אינה להלכה משום שחכמים חולקים ולדעתם גם בשדה האילן לא מועיל שיטפל בשלושה מינים. רב אומר שצריך שלוש שנים מיום ליום ושמואל אומר שצריך לטפל שלוש פעמים בכל מין – "עד שיגדור שלוש גדירות ויבצור ג' בצירות וימסוק ג' מסיקות". שיטות רבות נאמרו בפירוש דעת שמואל שהלכה כמותו בממונות.
הרשב"ם בפירושו הראשון מסביר שמספיק שהסתיימו שלוש גדירות למרות שטרם נסתיימו השנים מיום ליום. בפירושו השני מביא הסברו של רבנו חננאל שאף לשמואל צריך שלוש שנים מיום ליום ובא להחמיר ולומר שבזן דקלים בו התמרים נושרים מעצמם בלי שצריך לגדור אותם לא מתקיימת החזקה כי צריך שהוא בפועל יגדור אותם. וכן מביא רבנו יונה (כח ע"א ד"ה ולענין פסק) בשם רבנו האי , וגם הרשב"ם וגם רבנו יונה מסכימים עם פירוש זה. הפירוש השלישי שמביא הוא שמדובר בדקל העושה פעמיים בשנה וסבור שמואל שבכך מספיקה שנה וחצי לחזקה.
לשיטת רב המחלוקת בין חכמים לתנאים שבמשנה ברורה. לפי חכמים החזקה מתבססת על משך זמן – שלוש שנים, ואילו לתנאים שבמשנה היא מתבססת על מספר פעולות חשובות. כך גם לפי ההסבר של רבנו חננאל.
לפי ההסבר הראשון ניתן לומר שלפי חכמים שני המדדים משפיעים על החזקה וגורמים לה להיות חזקה – מדד אחד הוא משך הזמן ומדד שני הוא חשיבות הפעולות. מצד אחד צריך שלוש אכילות חשובות אך מצד שני אם כל האכילות הללו נעשות במקביל זה לא מספיק אלא צריך שלוש אכילות של שלוש שנים, כי גם למשך הזמן יש חשיבות.
אך לפי ההסבר האחרון צריך להבין מהו שורש המחלוקת. למעשה המחלוקת היא שלדעת תנאֵי המשנה גם שלושה מינים שונים מהווים חזקה ואילו לפי חכמים רק שלוש פעולות עונה אחר עונה באותו המין, והרשב"א ורבנו יונה מסייגים עוד שלשיטתם אפילו עונה אחר עונה לא מועיל אלא דווקא בדקלים 5 משום שבדרך כלל בדקלים כל עונה נמשכת שנה ולכן גם בדקל זה יש להחשיב כל עונה כשנה. אולם צריך להבין מהו שורש המחלוקת, הרי לכאורה לפי כולם המדד הוא פעולות חשובות בלבד. לכאורה נראה מכך שאכן אין כאן מחלוקת עקרונית אלא רק כמותית, וכשם שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם מספיק פירא זוטא או שצריך פירא רבא כך נחלקו חכמים ומצריכים דווקא שלוש פעולות בכל אחד מהגידולים שבשדה.
אולם כעת נשוב לסוגייתנו ונראה שאין הדברים פשוטים. "אמר רבי יוחנן שמעתי מהולכי אושא מניין לחזקה שהיא שלוש שנים? משור המועד! מה שור המועד כיוון שנגח שלוש פעמים נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד, הכא נמי כיון דאכל תלת שנין נפק ליה מרשות מוכר וקיימא לה ברשות לוקח". בהמשך, הגמרא מקשה מדוע לפי זה לא מספיקים שלושה חודשים בלבד לצורך חזקה וכגון שזורע אספסתא שדי בחודש לכל גידול, ומשיבה שסברת הולכי אושא היא סברת תנאי המשנה ולשיטת רבי ישמעאל שאמר שבשדה אילן מספיק שיטפל בשלושה מינים שונים פעם אחת בכל מין אכן גם שלושה חודשים בהם יגדל שלוש פעמים שחת יהוו חזקה אך לחכמים החולקים שורש החזקה שונה.
הגמרא ממשיכה ודנה מהו המקור והשורש לפי שיטת חכמים. רבא ביאר ששתיקה של הבעלים שלוש שנים מהווה ראיה שהמחזיק קנה ממנו, אך פחות מכך אדם עשוי לשתוק ולכן אין עדיין ראיה. מקשה הגמרא שלפי זה היה צריך לחלק בין אנשים קפדנים שבהם מוכח מהר יותר לאנשים שאינם קפדנים ואם כן נתת דבריך לשיעורים. ומכח קושיא זו חוזר רבא ומסביר באופן אחר, שעד שלוש שנים אדם שומר על שטרותיו אך יותר מכך כבר אינו נזהר לשומרם.
עולה מהסוגיא שיש חילוק עקרוני ומהותי בין שיטת תנאי המשנה לחכמים, ואם כן חוזרת הקושיא על הפירוש השלישי ברשב"ם מה ההבדל המהותי בין טיפול בשלושה מינים שלא מספיק לטיפול במין אחד המוציא גידוליו בשנה וחצי. עוד קשה, שלפי הסבר רבא תקופת הזמן של שלוש שנים נקבעה כך משום שזהו הזמן בו רגילים לשמור על שטר, ולפי זה מה אכפת לי אם הדקל מוציא פירותיו בשלוש שנים או בשנה וחצי, בין כך ובין כך יש לקבוע שחזקה הינה שלוש שנים משום שעד אז אדם שומר על שטרו. קושיא זו נכונה גם על הפירוש הראשון, מדוע אם נגמרת גדירת התמרים באמצע השנה השלישית כבר מסתיימת החזקה. ואכן מכח קושיא זו הסיק רבנו יונה כפירוש השני.
הרמב"ן (לו ע"ב ד"ה מאי) והרשב"א (כט ע"א ד"ה אלא) מבארים שהמציאות שאנשים שומרים על שטרותיהם שלוש שנים אינה מציאות סתמית הנובעת מצד עצמה אלא היא תלויה ונובעת מכך שבדרך כלל עד שלוש שנים אנשים מערערים, ומכיוון שלא ערערו עד אז המחזיק סמוך ובטוח שלא יערערו עוד ושוב אינו מקפיד להיזהר ולשמור שטרותיו (שלא כשיטת החתם סופר. ראה למעלה). הרמב"ן אף מביא לכך הוכחה מהדין בדף כט ע"א "באתרא דמוברי באגי", ששם מבואר שיש חזקה גם במקום שרגילים לעבוד בשדה לסירוגין, שנה לגדל ושנה להוביר, ומבאר שם הרמב"ן, וכן ראשונים נוספים, שמכל מקום צריך להחזיק שש שנים ולא רק שלוש (צריך עיון כיצד החתם סופר יישב ראיה זו 6 ). על פי זה הם מבארים את שיטת שמואל ששלוש שנים אלו אינן בהכרח מיום ליום.
לפי הפירוש הראשון יש לומר שבמקרה שהסתיימה עבודת הקרקע של השנה השלישית, אף אם לא נסתיימה השנה, אדם כבר חש בטוח ומרגיש ששוב לא יבואו לערער ואינו נזהר בשטרו משום שנסתיימו שלוש 'שנות אכילה' 7 . ולפי הפירוש השלישי אפילו אם לא היו שלוש שנים כלל אלא שלוש עונות חשובות של דקל מספיק הדבר ואינו נזהר בשטרו. הרשב"א כתב בהסבר שמואל "כיון שאכל פירות הראויין לאכול אותן בין שלש שנים בוטח דלא ימחה עוד". נראה שנקט כפירוש השלישי, אולם משמע מדבריו שגם לפירוש זה מדובר דווקא בדקלים לפי שבשאר דקלים שלוש עונות נגדרות במשך שלוש שנים ולכן כל עונה נחשבת לעונה חשובה גם בדקלים אלו שמזרזים יבולם. וכן מפורש ברבנו יונה (ד"ה ולענין פסק) שהקשה לשיטה זו מה ההבדל מאספסתא ותירץ "דכיון דשאר דקלים אין עושים פעמים בשנה, זה שעושה פעמים בשנה הרי הוא עומד במקום ב' שנים", והטעם בדבריו נראה על פי דברי הרשב"א שאלו עונות חשובות ולכן דרך בני אדם למחות ומשלא מחו הרגיש המחזיק בטוח ולא נזהר בשטרו.
ההבנה שהסיבה לשמירת השטר שלוש שנים תלויה בחשש שמא חברו ימחה עד אז מובנת יותר לשיטת הרשב"א בשורש חזקת שלוש שנים, כפי שהובא למעלה, כי לדעתו בדרך כלל אנשים מוחים במשך שלוש שנים, ולכן מובן שלאחר מכן שוב אינו נזהר אך לשיטת הרמב"ן בשורש החזקה מיד כששותק יש ראיה (אלא שיש כנגד זה רעותא מכך שאין שטר בידו) ואם כן מדוע מיד לאחר מכן אינו חש בטוח וממשיך לשמור על השטר? ניתן ליישב על פי החתם סופר שהמציאות שלא נזהרים לאחר שלוש שנים היא מציאות העומדת בפני עצמה ואינה נובעת ממשך הזמן בו רגילים למחות, אך הרמב"ן בפירוש אינו סובר כמותו. וצריך לומר שאף ששתק ומיד בשתיקתו מוכח שמכר עדיין יתכן שיבוא לערער בבית דין בשנים הראשונות ולכן המחזיק חושש לכך ורגיל לשמור על שטרו עד שיעברו שלוש שנים 8 .
הרשב"ם (לו ע"ב ד"ה זו דברי) יישב את הסתירה מדף כט ע"א בדרך אחרת וכתב שאכן הסוגיא שם הולכת רק לפי שיטת רב ולא לשיטת שמואל, לפי שרב לא הולך לפי לקיטת שלוש פירות של שלוש שנים אלא מצריך שלוש שנים שלימות בכל דבר משום שאין אדם נזהר בשטרו יותר מכך.
הרעותא באי החזקת השטר
ראינו שהרמב"ן ביאר את מסקנת רבא שיש ראיה לאלתר משתיקתו אלא שכנגד יש למחזיק רעותא מכך שאין השטר בידו. מדבריו עולה כי רעותא זו מהווה הוכחה גמורה, שכן בלעדיה היה זוכה המחזיק בתורת ודאי כי היינו אומרים שהשתיקה מהווה ראיה גמורה, אלא שבגלל שיש ראיה הפוכה מאי החזקת השטר אנו משאירים בידי המרא קמא. ובנקודה זו יש מקום להסתפק בדעתו, אם מעדיפים את המרא קמא משום שהראיה מאי החזקת השטר גדולה יותר או שהראיות שקולות אלא שמספק יש להשאיר ביד המרא קמא.
לפי שיטת הקצות שאין ראיה גמורה מהשתיקה אלא הכל מבוסס על תקנת חכמים גם אין הכרח לומר שאי החזקת השטר מהווה ראיה גמורה. ואכן הקצות (קלה ס"ק ב) מקשה על שיטת הרמב"ן מדברי רבא בדף לו ע"א שבהחזקת עבד קטן יש חזקה לאלתר משום שאמא אינה שוכחת את בנה. וקשה, הרי במכירת עבדים רגילים לכתוב שטרות ואם כן כנגד הוכחה זו יש הוכחה הפוכה מאי החזקת השטר. בשלמא לשיטת הקצות יש לומר שאי החזקת השטר היא אמנם רעותא אך אינה ראיה גמורה ולכן כאשר יש ראיה גמורה לטובתו אין רעותא זו מבטלת אותה, אולם לשיטת הרמב"ן קשה. ומתרצו שמכל מקום כאשר יש ראיות חזקות לטובת המחזיק אין רעותא זו מבטלת אותם ומשאירים בידי המוחזק, וההוכחה מכך שאשה אינה שוכחת בנה נחשבת להוכחה חזקה. ומסייע ליסוד זה מדברי הגמרא בדף לה ע"ב שאם המרא קמא סייע בעצמו למחזיק והרים כלי עם פירות והניח על כתפיו של המחזיק הרי זו חזקה לאלתר.

---