מאמר חמישי חלק ט'

לא לִשְנות בחטא
371 וְכַאֲשֶׁר יִשְׁלְמוּ אֵלֶּה הָאַרְבָּעָה הֵם גִּדְרֵי הַתְּשׁוּבָה, וְאֵינֶנִּי יָרֵא עַל רֹב עַמֵּנוּ שֶׁיַּפִּילוּ* מִגִּדְרֵי הַתְּשׁוּבָה, כִּי אִם זֶה הַשַּׁעַר* הָרְבִיעִי, רוֹצֶה לוֹמַר הַהִשָּׁנוּת*, כִּי אֲנִי בּוֹטֵחַ כִּי בִּשְׁעַת הַצּוֹם וְהַתְּפִלָּה, יַעַזְבוּ וְיִתְחָרְטוּ וִיבַקְשׁוּ הַכַּפָּרָה, אַךְ אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהֵם מַסְכִּימִים* לִשְׁנוֹת. 372 וְאַחַר כֵּן אֹמַר מַה תִּהְיֶה הַתַּחְבּוּלָה לְהָסִיר הַמַּחְשָׁבָה לִשְׁנוֹת מֵהַלְּבָבוֹת, אֹמַר לְחַבֵּר דְּבָרִים בִּפְרִישׁוּת מִן הָעוֹלָם, וְיִזְכֹּר הָאָדָם עִנְיַן חֲלִישׁוּתוֹ וְעָנְיוֹ וִיגִיעָתוֹ וּמוֹתוֹ וְהִפָּרֵד חֲלָקָיו, וְהַתּוֹלֵעָה וְהָרִמָּה, וְהַחֶשְׁבּוֹן, וְהַיִּסּוּרִין, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, וּמַה שֶּׁהוּא מִתְחַבֵּר* לְמַה שֶּׁיֵּשׁ בָּזֶה, עַד שֶׁיִּמְאַס בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכַאֲשֶׁר יִמְאַס אוֹתוֹ כֻּלּוֹ יִכָּנְסוּ חֲטָאָיו בִּכְלָל הַמִּאוּסִים, וְיֵיטִיב אֶת דַּעְתּוֹ לְעָזְבָם. וְאֹמַר כִּי עַל כֵּן מָצָאתִי הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, נָהֲגוּ לוֹמַר בְּיוֹם הַכִּפּוּר כְּמוֹ אֵלֶּה הַחִבּוּרִים* אַתָּה מֵבִין שַׂרְעַפֵּי לִבִּי, וְאַל תָּבוֹא עִמָּנוּ בְּתוֹכָחוֹת, אָדוֹן כָּל פֹּעַל וְהַדּוֹמֶה לָהֶם.

השונה בחטא לאחר התשובה
373 וּלְאֵלֶּה הָאַרְבָּעָה סְמוּכִים שְׁלֹשָׁה, וְהֵם הַתּוֹסֶפֶת בַּתְּפִלָּה וּבַצֶּדֶק*, וּלְהָשִׁיב בְּנֵי אָדָם לְמוּטָב, אָמַר (משלי טז, ו) בִּתְפִלָּה וּצְדָקָה: בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן וּבְיִרְאַת ה' סוּר מֵרָע. וּבְהָשִׁיב בְּנֵי אָדָם לְמוּטָב (תהלים נא, טו): אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וגו'. 374 וַאֲבָאֵר עוֹד כִּי הָאָדָם כַּאֲשֶׁר יַסְכִּים בְּעֵת תְּשׁוּבָתוֹ בְּלֵב שָׁלֵם שֶׁלֹּא יִשְׁנֶה, תִּהְיֶה תְּשׁוּבָתוֹ מְקֻבֶּלֶת. וְאִם תְּשִׁיאֵהוּ הַתַּאֲוָה אַחַר כֵּן לִשְׁנוֹת, אֵין תְּשׁוּבָתוֹ נִפְסֶדֶת, אַךְ יִמָּחֲלוּ לוֹ הָעֲווֹנוֹת שֶׁהָיוּ קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה, וְיִכָּתֵב עָלָיו מַה שֶּׁיִּהְיֶה לְאַחֲרֶיהָ. וְכֵן אִם יִנְהַג הַמִּנְהָג הַזֶּה פְּעָמִים רַבּוֹת, שֶׁיָּשׁוּב וְאַחַר כֵּן יִשְׁנֶה לַחֵטְא, אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו כִּי אִם מַה שֶּׁאַחַר הַתְּשׁוּבָה, כְּשֶׁתִּהְיֶה בְּכָל פַּעַם דַּעְתּוֹ שְׁלֵמָה וְלִבּוֹ טוֹב שֶׁלֹּא יִשְׁנֶה. 375 וְזֶה אֲשֶׁר אַתָּה מוֹצֵא הַכָּתוּב אוֹמֵר (עמוס ב, ו): עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, אֵינֶנּוּ בְּקִבּוּל הַתְּשׁוּבָה*, אֲבָל* הוּא בִּדְחוֹת הָעֹנֶשׁ מֵהֶם אַחַר הַשְּׁלִיחוּת*, כְּאִלּוּ הָיָה שׁוֹלֵחַ אֶל עַם שֶׁיָּשׁוּבוּ, וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ, אָבִיא עֲלֵיהֶם הַחֶרֶב וְהָרָעָב, וְאִם יָשׁוּבוּ אַחַר הַשְּׁלִיחוּת הָרִאשׁוֹנָה אוֹ הַשֵּׁנִית אוֹ הַשְּׁלִישִׁית, לֹא יָבִיא עֲלֵיהֶם מַה שֶּׁאָמַר לְהָבִיא, וְאִם לֹא, יִגְזֹר עֲלֵיהֶם מַה שֶּׁאָמַר לְהָבִיא, וְאִם יִגְזֹר עֲלֵיהֶם מַה שֶּׁאָמַר, אֲפִלּוּ אִם יָשׁוּבוּ אַחַר כֵּן לֹא יוֹעִיל לָהֶם תְּשׁוּבָתָם בָּרְבִיעִית, לִדְחוֹת מֵהֶם הָעֹנֶשׁ הַהוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל הִיא מוֹעִילָה לָהֶם לְהִנָּצֵל בָּעוֹלָם הַבָּא.
___________________________
שֶׁיַּפִּילוּ − שיחסירו. הַשַּׁעַר − העניין. הַהִשָּׁנוּת − הקבלה לעתיד. מַסְכִּימִים − חושבים בשובם להמשיך לחטוא. שֶּׁהוּא מִתְחַבֵּר − מה שקשור לעניינים אלו. הַחִבּוּרִים − הפיוטים. וּבַצֶּדֶק − בחסד וצדקה. אֵינֶנּוּ בְּקִבּוּל הַתְּשׁוּבָה − הפסוק אינו עוסק בקבלת התשובה. אֲבָל − אלא. הַשְּׁלִיחוּת − הנביא שנשלח להזהירם.

ביאורים
371 רוב בני האדם עומדים בשלושת החלקים הראשונים של התשובה, עזיבה, חרטה ובקשת סליחה, הקושי העיקרי הוא בשלב הרביעי, ההחלטה שלא לחזור לחטוא. בשעת צום ותפילה, אנשים בוודאי עוזבים את החטא, מתחרטים ומבקשים כפרה, אך את ההחלטה שלא לשוב לחטא, רבים לא מקבלים באופן שלם.
372 מהי הדרך לחזק את האדם בקבלת ההחלטה שלא לחזור לחטא? נראה שהעצה היא לדבוק במידת הפרישות. האדם חוזר לחטוא בגלל שהוא דבק בתענוגות החיים. אם הוא יזכור את חלישות גופו, את עוניו ויגיעתו בעולם הזה ואת ייסוריו, ושסופו למות, וגופו יפסד וימאס, הרי שימאס בעולם הזה ותועבותיו, ולא יתאווה להם, וממילא לא ירצה לחזור לעבירה. מפני ששלב זה קשה ביותר בתהליך התשובה, כתבו חכמים פיוטים הנאמרים ביום הכיפורים: "אתה מבין שרעפי לב", "אל נא תבוא בתוכחות", "אדון כל פועל" ועוד, שענינם תחינה לה' שלא יכעס על האדם החוזר לחטוא.
373 לארבעת יסודות התשובה מצטרפים שלושה עניינים, הנוגעים לשלמותה של התשובה, והם: תוספת בתפילה, תוספת בצדקה והשבת בני אדם למוטב. על צדקה ותפילה נאמר (משלי טז, ו): "בחסד ואמת יכופר עוון, וביראת ה' סור מרע", "בחסד ואמת יכופר עוון" זוהי הצדקה, "וביראת ה' סור מרע", זו התפילה. על השבת אנשים בתשובה נאמר (תהילים נא, טו): "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". בזכות שלוש המצוות החשובות האלו, הקב"ה מוחל על העוונות. הראב"ע מקשר את הפסוק לנאמר בתחילת הפרק: "למנצח מזמור לדוד בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע... כי פשעי אני אדע וחטאי נגדי תמיד".
374 כאשר אדם שב בתשובה בלב שלם, אף אם אחר כך חוזר לסורו ולא עומד בפיתויי היצר, תשובתו מקובלת ואין זה פוסל את התשובה. מכוח התשובה נמחלות כל העבירות שעשה קודם ששב, ואין הקב"ה מחשיב עוד את העבירות שמחל עליהן. חטאי האדם, אם יכשל, נמנים רק מכן ולהבא. דבר זה נכון, גם אם עשה תשובה וחזר ונפל כמה וכמה פעמים, בכל פעם שחוזר בתשובה בכל ליבו, הקב"ה מוחל לו על כל החטאים שעשה קודם ששב.
375 לכאורה קשה על דברינו מהפסוק בעמוס (ב, ו): "על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו", ממנו משמע שה' קורא לאדם שלוש פעמים לחזור בתשובה, אם לא שב, נגזרת עליו הגזירה, וגם אם יחזור בתשובה, הקב"ה לא מקבל את תשובתו, "על ארבעה לא אשיבנו". אך אין זה נכון, דברי עמוס לא מדברים על קבלת עצם התשובה, אלא על הייסורים בגלל החטא בעולם הזה. אם ישראל עושים תשובה, אחר הקריאה הראשונה, ה' מוחל ואין הם נענשים, כך בפעם השנייה והשלישית, אבל אם חוטאים ברביעית, שוב אין בכוח התשובה למנוע את העונש בעולם הזה. ואף שה' מעניש אותם בעולם הזה, אין זה מבטל את התשובה, והיא מועילה לעולם הבא.