בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא בתרא דף ל ע"א

מפלניא זבנתיה דזבנה מינך; מיגו למפרע

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר ב תשע"ו
10 דק' קריאה
בסוגייתנו מסופר שהיושב בקרקע טען כנגד המערער שקנאה מפלוני שקנאה מהמערער. השיב לו המערער, הרי אתה מודה שהייתה שלי ושלא קנית ממני, אם כן אינך בעל דברים שלי, וקיבל רבא את טענת המערער. סיפור דומה מובא בדף מא ע"ב לגבי אדם שגר בקשתא בעיליתא ארבע שנים וטען שקנה מפלוני שקנאה מהמערער, ופסק לו רבי חייא שאם יש לו עדים שהאדם שמכר לו ישב בה יום אחד יזכה ואם לאו יחזירה למערער, ורב הוסיף על פיו שגם אם יטען שראה בעצמו כיצד המערער מכרה למוכר יועיל משום שנאמן במיגו. הרשב"ם (ל ע"ב סוף ד"ה א"ל) כותב שאצלנו לא נאמר שאם יביא עדים שישב בה יום אחד יועיל משום שכאן מדובר שלא החזיק שלוש שנים וכשלא החזיק לא מועילים עדי יום אחד, ואילו התוס' (ל ע"א ד"ה לאו) חולקים וכותבים שדברי הרשב"ם נכונים דווקא במקרה שיש למערער עדים שהיה מרא קמא, אך במקרה אצלנו משמע שלא היו לו עדים ובכך מועילים עדי יום אחד אפילו כשלא החזיק שלוש שנים. נראה שלדעת הרשב"ם אפילו כשאין עדי מרא קמא לא תתקבל טענת המחזיק אלא אם החזיק שלוש שנים כי אחרת יש כנגדו חזקה "אחווי שטרך", וכמבואר ברשב"ם (ד"ה אמר רבא) במקרה שבהמשך הגמרא לגבי טענת "השני נח לי". הרמב"ן מנמקו באופן אחר, שהואיל והנאמנות נובעת מכח טענינן ללוקח מה שיכול היה המוכר לטעון, והמוכר נאמן לטעון שקנה רק בגלל מיגו שיכול לומר שהייתה שלו מעולם, כאן שהמחזיק מודה שהייתה של המרא קמא, בגלל הודאתו לא נאמן המוכר לומר שהייתה שלו מעולם (כשהנפקא מינה מכך היא לטובת המחזיק) וממילא אין לו מיגו. הרמב"ן כותב על כך שסברא זו צריכה לפנים ואינו מסכים עימה.

מיגו למפרע
התוס' מוסיפים שאף אם לא היו לו עדי יום אחד אלא היה טוען בתחילה שבפניו מכרה המערער למוכר או שהוא ראה את המוכר דר בה יום אחד היה מועיל, והיה נאמן במיגו שיכל לומר שהייתה מעולם שלו, אבל במקרה שלפנינו שלא טען כך בתחילה, כעת לאחר שאמרו לו שאין טענתו מתקבלת אם אין לו ראיה שהמוכר דר בה יום אחד, שוב אינו נאמן במיגו לומר שראהו דר שם או שקנאה בפניו משום שזהו מיגו למפרע ומיגו למפרע אינו טוב. דברי רב בדף מא ע"ב שנאמן במיגו לטעון שבפניו היה המכר כוונתם שטען כך מתחילה ולא רק לאחר שהודענו לו שטענתו תתקבל רק אם יוכיח שנמכרה בפניו או שהמוכר דר בה יום אחד. התוס' מוכיחים זאת מכך שלמעשה בסיפור שם רבי חייא אמר לו שיביא עדים שהמוכר דר בה יום אחד ולא הסתפק בלשאול אותו אם ראה שדר שם.
התוס' מוסיפים הוכחה לשיטתם מסנהדרין לא ע"א. שם מסופר על אשה שהפקידו שטר בידה והיא טענה שנפרע, ונפסק שאינה נאמנת במיגו שיכלה לשרוף את השטר הואיל וכעת בית דין כבר ראו את השטר. משמע שאינה נאמנת אלא אם גם כעת יכולה לשרוף ויש לה מיגו אך איננו אומרים מיגו שיכלה לשרוף לפני שהראתה לבית הדין. עוד מוכיחים זאת משבועות לח ע"ב. שם נאמר שהאומר מנה לי בידך ואמר לו הן ולמחרת כשתבעו השיב שכבר פרע פטור, והגמרא מתקשה לסוברים שהמלווה בעדים צריך לפורעו בעדים מדוע כאן שהודה בפני עדים לא נחשב כלווה בעדים. ולכאורה קושייתה אינה מובנת, שהרי כאן יש להאמינו במיגו שאתמול יכול היה לומר שכבר פרע, אלא על כרחנו שמיגו למפרע אינו מיגו טוב.
מקור נוסף לכך ישנו בכתובות פה ע"א – "מלוגא דשטרי". מסופר שאשה אחזה בתיק מלא שטרות בפקדון וכשמת המפקיד ובאו היורשים לתבוע אותה טענה שהתכוונה לתפוס את השטרות לעצמה כבר בחיי אביהם עבור חוב שיש לו ומכיוון שתפסה בחייו אין היתומים יכולים לטעון שמטלטלין של יתומים אינם משתעבדים לחוב אביהם. רב נחמן אמר לה שרק אם אביהם תבע את השטרות בחייו וסירבה לתת נחשבת אחיזתה בהם כתפיסה ולפיכך שאל אם יש לה עדים שתבע אותה וסירבה. התוס' שם (ד"ה אית) שואלים מדוע הזקיקה לעדים ולא הייתה נאמנת לומר שתבע אותה בחיים במיגו שיכלה לומר שכלל לא ניתנו לה בפיקדון אלא נמכרו לה. ועונה ר"י גם שם שמיגו למפרע אינו מיגו טוב.
בדף לא ע"א מסופר על אדם שטען שקנה מפלוני ואכל שנות חזקה והביא עדים על שלוש שנים שהחזיק, ובא המערער והביא שטר שקנאה מפלוני לפני ארבע שנים, ואז טען המחזיק שהחזיק שבע שנים והביא עדים על כך, ופסק רבא שנאמן ואינו נקרא חוזר וטוען הואיל ואפשר לתרץ דבריו הראשונים "שנות חזקה" שמשמעותם לאו דווקא שלוש אלא לפחות שלוש. הגמרא שם אומרת שמתקבלת טענתו דווקא בגלל שטען שבע שנים אך אם היה טוען שש שנים לא, שהרי אז נמצא שלאחר שנתיים נכתב שטר המכירה לטובת המערער ואין לך מחאה גדולה מזו. הריב"ם (תוס' ד"ה אבל) מקשה מדוע לא יהא נאמן שקנאה לפני המערער במיגו שיכול לומר שקנאה מהמערער, ור"י מתרץ שאין זה מיגו טוב משום שבתחילה בשעה שטען לא ידע שיבוא מערער שבידו שטר שקדם לשלוש השנים האחרונות.
לכאורה סברת ר"י היא כדברי התוס' בדף הקודם שמיגו למפרע אינו טוב, ומשמע שריב"ם חולק על יסוד זה. אך קשה מדוע התוס' לא הזכירו סוגיא זו כהוכחה נוספת לכך שמיגו למפרע אינו טוב אלא טרחו להביא לחמם ממרחק. לאחר העיון נראה שכאן הסברא פשוטה הרבה יותר. במקרים שהביא התוס' גם בשעת הטענה היו לו שתי אפשרויות והוא בחר בפחות טובה שביניהם משום שחשב שגם היא טובה, ועל כך חידשו התוס' שאם יתברר שהטענה שטען לבסוף אינה מספיקה הוא לא נאמן להוסיף ולהעיד על פרטים שיגרמו להשלים את הטענה ולעשותה מספקת, למרות שבשעה שטען לכאורה הוכיח לנו המיגו שאדם זה דובר אמת. אולם במקרה שלפנינו בשעת הטענה הייתה רק טענה אחת אפשרית, ואם כן כלל לא היה מיגו באותה שעה ולא הייתה שום הוכחה שאדם זה דובר אמת. מכל מקום מדברי ריב"ם שחולק אפילו כאן מוכח לכאורה שוודאי יחלוק גם שם ויכשיר מיגו למפרע.
הרא"ש לגבי קשתא בעיליתא (סימן לז) כותב שאם בתחילה אמר בסתם קניתי מפלוני שקנה ממך נאמן אחר כך להוסיף שהמכר היה בפניו משום שהוא מתרץ דיבורו ואין זה טוען וחוזר וטוען. מתרץ דיבורו פירושו שמבאר לנו כעת שכבר מראש כשאמר שקנה מפלוני שקנה מהמערער כוונתו הייתה שראה שפלוני קנה מהמערער. הדרישה (קמו ס"ק כ) מבאר שהרא"ש חולק וסובר שאומרים מיגו למפרע, ולכן כאשר יכול לתרץ דיבורו הראשון נאמן אך כשסותר לדיבורו הראשון אינו נאמן למרות המיגו משום שהריהו טוען וחוזר וטוען. לעומת זאת, הש"ך (ס"ק י) מבין שגם לדעת הרא"ש לא אומרים מיגו למפרע, וזה הטעם שאינו נאמן כאשר סותר לדיבורו הראשון 1 אלא שכאשר מתרץ דיבורו הראשון אין בעיה מצד מיגו למפרע. והוסיף הש"ך שאף התוס' מודים בכך וכלל אין מחלוקת, אלא שהבינו שסוגייתנו עוסקת במקרה שלא ניתן לומר שמתרץ דיבורו, כגון שבתחילה פירש שקנה מפלוני שאמר לו שקנה מהמערער ואם כן ודאי לא הייתה כוונתו שראה בעצמו את הקנייה מהמערער. התומים (כללי מיגו אות קט) מסביר כש"ך שגם לדעת הרא"ש לא אומרים מיגו למפרע חוץ ממקרה שיכול לתרץ דיבורו, אולם לדעתו התוס' חלוקים וסוברים שאף כשניתן לתרץ דבריו לא אומרים מיגו.
לגבי "מלוגא דשטרי" מקשה הרא"ש (פרק ט סי' ה) את קושיית התוס' מדוע לא הייתה נאמנת במיגו שיכלה לטעון לקוחים הם בידי ותירץ שלהלכה ששטרות אינם נקנים במסירה לא הייתה נאמנת בטענת לקוחים אלא הייתה צריכה להראות את שטר המכירה כראיה. מכך שהרא"ש לא תירץ שם כתוס' מדייק שם הקרבן נתנאל (אות ע) שלדעתו אומרים מיגו למפרע. התומים מתרץ על פי דבריו למעלה שגם כאן נחשב שמתרצת את דיבורה ולכן נאמנת לרא"ש, והתוס' חלקו לשיטתם שסברו שאף לתרץ דיבורה אינה נאמנת. אולם צריך עיון מהרא"ש בכתובות קט ע"ב, הכותב בפירוש שלא אומרים מיגו למפרע.
בכתובות קט ע"ב מסופר על אדם שהיו עדים שגזלו ממנו את השדה אך לאחר זמן כתב שטר מכר על שדה לידה וכשציין את מיצריה רשם את שמו של הגזלן כבעל השדה הסמוכה. לאחר מותו טען האפוטרופוס של יתומיו שמא חזר אביהם וקנאה ממנו וקיבלו טענתו משום שגם אביהם היה נאמן לטעון כך. רש"י (ד"ה נאמן) מסביר שאביהם היה נאמן משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי היו עדים שגזלה ממנו אלא שהוא אסר וכתב ששייכת לגזלן ולפיכך נאמן להתיר ולטעון שקנאה בחזרה. ואילו התוס' (ד"ה אם) התקשו מדוע היה נאמן הרי זה מיגו למפרע ולפיכך העמידו שהשטר לא היה מקויים ולכן נאמן במיגו דמזוייף. לכאורה מדברי רש"י מוכח שאומרים מיגו למפרע, וכן הבין הכנסת הגדולה (קיצור כללי מיגו אות קט). אולם התומים ביאר את רש"י כפי שביאר ברא"ש, שעקרונית מודים שלא אומרים אלא שסבורים שבמקום שיכול לתרץ דיבורו נאמן, וכך כאן אינו סותר לדבריו הקודמים שמכרו לגזלן אלא טוען שחזר וקנה ממנו. יש להעיר שכאן הדברים מחודשים יותר משום שאינו יכול להגיד שפירושו כעת כלול בדבריו הראשונים אלא הוא ודאי מוסיף פרט חדש אלא שהואיל ואינו סותר לדבריו הקודמים עדיין נאמן 2 . הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות קט) מתרץ דברי רש"י באופן אחר ומחלק בין מיגו שאינו נאמן למפרע להפה שאסר שנאמן אף למפרע.

טעמי השיטות
התוס' (בבא בתרא ל ע"א ד"ה לאו; כתובות פה ע"א ד"ה אית) מנמקים שאינו נאמן במיגו למפרע משום שבשעה שטען את טענתו חשב שהיא מספיק טובה ולא ידע באותה שעה שיצטרך להעיד על פרט נוסף, ולכן המיגו שהיה קיים אז לא יועיל לו לעכשיו שיהא נאמן על הפרט הנוסף הנזקק להשלמת טענתו. כמובן, אילו עדיין הייתה באפשרותו לטעון את הטענה הטובה שהחליט לא לטעון אז עדיין היה לו מיגו והיה נאמן, אך הואיל ומקודם כבר הודה שטענה זו אינה נכונה כבר אין לו מיגו.
התומים (כללי מיגו אות קט) ואחרונים נוספים מנמקים באופן אחר וכותבים שמיגו מוכיח את צדקתו באותה שעה אך אין מכאן הוכחה לנצח שהוא תמיד ישאר בצדקתו וידבר אך אמת, ולכן לאחר זמן שוב אינו נאמן להשלים את הפרטים הנוספים.
מדברי התוס' שלא השיב כך משמע שההוכחה שהוא דובר אמת עדיין קיימת, אך לפי זה צריך להבין את דבריו, מה בכך שלא ידע בתחילה שייאלץ להשלים פרטים אלו, הרי סוף סוף הוכח שהוא דובר אמת. ואולי כוונתם שמיגו מועיל משום שרואים שבחר לטעון את הטענה הנוכחית שהיא גרועה יותר ולא בחר בטענה הטובה, ומכך מוכח שהוא דובר אמת, אך כשלא ידע שטענתו הנוכחית לבדה אינה מספיקה יתכן שבגלל שחשב שהיא מספיקה העדיף לטעון אותה אך אילו ידע שייאלץ להשלמת פרטים נוספים אכן לא היה בוחר בה. אך עדיין הדברים אינם מובנים, כי סוף סוף גם ללא ההשלמה הטענה השנייה טובה יותר ובכל זאת לא בחר בה, ומדוע לא יוכח מכך שאדם זה דובר אמת, וצריך עיון.
ואכן יש אחרונים שהבינו שכוונת התוס' היא כהסבר התומים, ומסתבר שאף התומים הבין כך, שהרי הביא את טעמו בפשטות ולא ציין שבתוס' נאמר נימוק אחר, ואולי הבינו כך משום קושייתנו. אולם צריך עיון כיצד נכנס הסבר זה בלשונם, ואולי היה פשוט לתוס' שזוהי הסברא ובדבריהם באו להוסיף שלא נתרץ דיבורו ונאמר שהואיל וטענתו אינה מספיקה אם לא ראה בעצמו כיצד נקנה מהמרא קמא מסתמא כבר בתחילה כוונתו הייתה שראה בעצמו. על כך משיבים התוס' שאין זה נכון כי יתכן שלא העלה על דעתו שהוא זקוק לטעון כך ואם כן אין לנו לומר שמסתמא לכך התכוון. יש להוכיח כהבנת אחרונים אלו גם מהראיה שהביאו התוס' מסנהדרין. שם בטענתו הראשונה הודה שחייב, ואם כן לא שייך לומר שהחיסרון הוא בכך שלא ידע שיצטרך להשלים פרטים לטענתו, אולם אם הטעם הוא שיתכן שאז היה דובר אמת וכעת לא – יובן, כי גם שם אתמול כשהודה מוכח שדיבר אמת ואין מכך הוכחה שגם היום הוא דובר אמת.
הדרכי דוד (על התוס' כאן) אכן הבין שאין זה פשט התוס' 3 . הוא עומד שם על סברת התוס' ומסביר שכל מיגו מועיל דווקא כשהיה צריך לטעון בפני בית דין שאז אנו אומרים שאם היה משקר היה מדקדק לטעון את הטענה הכי טובה, אולם כאשר טוען מחוץ לבית דין עדיין אינו מוכרח לטעון ולכן גם אינו מדקדק וממילא אם בחר בטענה גרועה יותר אין מכך הוכחה שהוא דובר אמת. נראה מדבריו שהבין שמיגו למפרע עוסק דווקא במקרים שאת הטענה הראשונה טען מחוץ לבית הדין, כמו במקרה בסנהדרין שבתחילה השיב לו מחוץ לבית הדין שאכן חייב לו מנה, ולפי זה צריך לומר שהבין שגם בסוגייתנו מדובר שחוץ לבית דין אמר לו שקנה מפלוני שקנה מהמערער, אך אם היה טוען זאת בפני בית הדין אכן היה נאמן אחר כך להשלים ולומר שראה את המוכר דר בה יום אחד. על כל פנים גם לפי הסברו בתוס' אכן מובנת הוכחת התוס' מסנהדרין, שהרי גם שם טען בתחילה מחוץ לבית הדין.
מהו טעם הרא"ש ? לפי הסבר הדרישה שלדעתו אין שום חיסרון במיגו למפרע יש לומר שהמיגו לא מלמדנו רק על אותו הרגע אלא אנו תולים שאם בטענתו הראשונה דיבר אמת סביר להניח שלא נעשה בינתיים שקרן. כמובן לא נלמד על כך שאדם זה נאמן לעולם ושוב במשך כל חייו בכל פעם שיבוא לבית הדין נאמינו, אלא שביחס לטענה זו בה כבר ראינו שהוא דובר אמת איננו תולים שחזר בו וכעת החליט לשקר אלא עדיין הוא עומד בתומו.
לפי הש"ך ו התומים ברא"ש, שחילקו בין אם סותר דבריו הראשונים או מסבירם, צריך להתבונן מהי סברת החילוק, הלא אם נבין את הסברא במיגו למפרע כתומים, מדוע נאמן לתרץ דבריו הראשונים הרי כעת אין לי הוכחה שהוא נאמן, וכן אם נבין כפשט התוס' שמראש לא ידע שיזדקק להשלים פרטים אלו, מה אכפת לי אם ההשלמה היא בדרך שסותרת או מבארת, וכן להסבר הדרכי דוד אם טען מחוץ לבית הדין אין לי שום הוכחה של מיגו וגם לא יהא נאמן לתרץ דבריו. ואולי יש לומר שנאמנות זו לתרץ את דבריו כלל אינה נובעת מכח המיגו אלא מסדרי הדין הוא שיהא אדם נאמן לתרץ ולפרש את דבריו שהרי מצוי שבעל דין אינו חד ומדקדק בלשונו והוא יודע הכי טוב למה נתכוון ולכן נאמן לפרש את דבריו הראשונים ולאחר שאנו מקבלים את פירושו ומבינים שדבריו כעת היו כלולים בדבריו הראשונים, ממילא הוכחת המיגו שהייתה על דבריו הראשונים קיימת גם על הפירוש, וכן מדוקדק בלשון הרא"ש (סימן לז) "מתרץ דיבוריה הוי ולא טוען וחוזר וטוען".
כפי שראינו למעלה, מדברי התומים ברש"י עולה כי נאמן אף בדבר שהוא ודאי תוספת חדשה שאינה כלולה בדיבורו הראשון ודי לנו בכך שאינה סותרת דיבורו הראשון כדי לקבלם. שיטה זו נראית מאוד כדברי הדרישה שבאמת אין שום בעיה במיגו למפרע וגם הוא נחשב להוכחה טובה אלא שאם סותר דבריו הראשונים אינו נאמן מסיבה אחרת, שאין אדם טוען וחוזר וטוען (כאשר טענתו הראשונה מחייבת אותו). ולכאורה יש להוסיף על כך שוודאי לכל השיטות גם כח ההוכחה של המיגו אינו קיים במקרה שסותר דבריו הראשונים שהרי ממה-נפשך באחת מהפעמים ודאי משקר, אך קשה כי התומים כן מנמק שמיגו למפרע אינו מיגו טוב אלא שכשאינו סותר הוא כן טוב, וצריך עיון.
הקובץ שיעורים חילק בשיטת רש"י בכתובות בין הפה שאסר למיגו. הסברא לחלק היא שלשיטה זו מיגו בנוי על הוכחה והוכחה זו אינה קיימת במיגו למפרע כפי ההסברים השונים אולם לגבי הפה שאסר צריך לומר ששיטה זו סוברת שאינו בנוי על הוכחה אלא זהו דין שאם מקור האיסור שלנו מאדם מסויים אין לנו יכולת לאסור יותר ממה שהוא עצמו אוסר, ובדין זה יש מקום לומר שאין חילוק בין אם סייג את איסורו מיד או לאחר זמן. התוס' (אצלנו ושם) חלקו על רש"י בכתובות וכתבו שלא אומרים מיגו למפרע. מדבריהם מוכח שהבינו שאין דין נאמנות חדש של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" אלא גם בכך הנאמנות היא מטעם מיגו, ולפיכך גם בכך סבור הוא שלא מועיל למפרע.
שיטת הריב"ם קשה להבנה. כפי שנכתב למעלה, לדבריו נאמן אפילו במקרה שבתחילה לא היו לפניו שתי אפשרויות לטעון, למרות שבמקרה כזה לכאורה מעולם לא הייתה הוכחה של מיגו שהוא דובר אמת. ונראה שלדעתו המיגו כאן אינו מבוסס על ראיה אלא על כח הטענה, וצריך לומר שבמיגו המבוסס על כח הטענה מספיקה האפשרות שהייתה לו מצד האמת למרות שבפועל לא ידע מכך ולא יכול היה לטעון, וגם בכך יש חידוש גדול.




^ 1.צריך עיון מדוע נזקקים לטעם זה, הרי לכאורה כדברי הדרישה אפילו אם היה מיגו לא היה נאמן משום שהוא חוזר וטוען, וכפי שמוכח מהסיפור שהובא למעלה מדף לא ע"א, שאינו נאמן לחזור ולטעון אפילו כשמביא עדים על טענתו השנייה, כל שכן כשיש רק מיגו.
^ 2.לכאורה גם בדברי הרא"ש יש מקום להבין ולהסביר שדבריו האחרונים הם פירוש לראשונים דווקא במקרה שחוזר וטוען שמכרה לפלוני בפניו, אולם במקרה שחוזר וטוען שהמוכר דר בה יום אחד זוהי תוספת וקשה לראות זאת ככלול בדבריו הראשונים, וצריך עיון.
^ 3.בדרכי דוד הביא את הוכחת התוס' מסנהדרין כראיה לדבריו, להפך מדברינו, ולא זכיתי להבינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il