בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא בתרא לא ע"א

שתי כתות עדים המכחישות זו את זו

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר ב תשע"ו
6 דק' קריאה
נאמנות לעדויות אחרות; 'קם דינא' בחזקת כשרות
נחלקו האמוראים כאשר שתי כתות עדים מכחישות זו את זו, אם הואיל וכל אחת מהן ספק משקרת שוב לא יהיו עדים אלו נאמנים לשום עדות או שאדרבה מספק יש להאמינם. לדעת רב הונא נאמנים ולדעת רב חסדא לא. הרשב"ם מנמק את שיטת רב הונא שלא נחזיק אותה כפסולה מספק, כלומר מעמידים אותם בחזקת כשרותם. את שיטת רב חסדא מנמק שמעמידים ממון על חזקתו ולא מוציאים אותו מספק.
הקובץ שיעורים (אות קטז) מבאר את דברי הרשב"ם שלמרות שיש להם חזקת כשרות מכל מקום חזקת ממון היא חזקה יותר, ומכח חזקה קמייתא לא ניתן להוציא ממון. ר"י מיגש (שבועות מז ע"ב ד"ה אתמר) נימק באופן אחר, וכתב שכאן אין להעמידם מספק בחזקת כשרותם משום שיש כאן תרתי דסתרי, ואי אפשר להעמיד את שתי הכתות בחזקת כשרות הואיל ואחת מהן ודאי פסולה. הקובץ שיעורים מביא נפקא מינה ביניהם – במקרה שיש הכחשה בין שתי כתות עדים אם פלוני מסויים כשר או פסול. במקרה זה לפי הרשב"ם מכח חזקת כשרות לא ניתן לאדם זה להעיד כנגד מישהו אחר ולהוציא ממנו ממון ואילו לפי ר"י מיגש יש להכשירו מספק ולהעמידו בחזקת כשרות. (במקרה זה אין תרתי דסתרי כי התרתי דסתרי הוא להכשיר את שתי כתות העדים אך לגבי האדם שהעידו עליו אנו מכשירים אותו לבדו ולא פוסקים משהו שסותר זאת).
בשיעורי רבי שמואל וב מנחת אשר חלקו על ביאורו ברשב"ם, וביארו שכוונת הרשב"ם היא כהסבר ר"י מיגש, שאנו מתייחסים לעדים אלו כספק פסולים ולכן אין בכוחם להעיד נגד המוחזק הואיל ומספק לא ניתן להוציא ממון, אך אם יעידו לטובת המוחזק נקבל דבריהם משום שמספק לא נוציא ממנו ממון. וכן נפקא מינה ביניהם למקרה כמו ארבא שאין אף אחד מוחזק, שלפי הסבר המנחת אשר גם שם לא נקבל דבריהם אך לפי הקובץ שיעורים לכאורה נקבל דבריהם הואיל ולא מוציאים כאן ממוחזק. נראה שהקובץ שיעורים לא רצה לפרש כמותם משום שאילו הרשב"ם סבר כר"י מיגש היה לו לפרש.
הטעם שבשיעורי רבי שמואל ובמנחת אשר לא רצו לקבל את הסבר הקובץ שיעורים הוא משום שהיה פשוט להם, ואף הוכיחו זאת, שכאשר מכריעים על פי חזקה קמייתא שוב לא נותר ספק לפנינו אלא כבר הוכרע שהם כשרים ונאמנים וממילא אחר כך נאמנים גם להוציא ממוחזק ואין לשקול מה יותר חזק, חזקת כשרות או מוחזקות. סיוע לדבר מדברי הרמב"ם שסוקלים על החזקות. הקובץ שיעורים כנראה הבין שהואיל וההליכה אחר חזקה קמייתא אינה 'בירור' אלא רק 'הנהגה' יש להסתכל על כך כאילו הספק עדיין קיים לפנינו אלא שמנהיגים ללכת אחר החזקה קמייתא 1 , ולכן במקרה שהחזקה קמייתא מתנגשת עם משהו חזק יותר הרי שהדבר שכנגד גובר 2 .
התומים (לא ס"ק ג) הסתפק אם אחת מהכתות נאמנת להעיד כנגד אדם שהוא רשע ופסול לעדות, ואילו הנתיבות (ס"ק ג) תמה על ספקו וכתב שפשוט שנאמנים הואיל וכבר החזקנו אותם ככשרים, ומוכיח זאת בקל וחומר מכך שלהלכה נאמנים אפילו להוציא ממון כדעת רב הונא, ואם כך כל שכן שנאמנים לפסול לעדות. מהו באמת הצד להסתפק לפי התומים? נראה שהסתפק בסברת הקובץ שיעורים אם לאחר שהתורה הנהיגה ללכת אחר חזקת כשרות שוב קם דינא והוכרע לגמרי שהם נאמנים או שהואיל ומדובר רק בהנהגה הספק קיים לפנינו ובכל מקרה שחזקת הכשרות תתנגש עם דבר חזק הימנה היא לא תועיל. יש להדגיש ששם המחלוקת היא אליבא דרב הונא שהלכה כמותו, וזהו חידוש כבר יותר גדול, שהרי כהוכחת הנתיבות לשיטתו נאמנים אפילו להוציא ממון ואם כן מוכח שסבר שקם דינא. וצריך לומר שהתומים הבין לפי צד זה שחזקת כשרות אינה חלשה יותר ממוחזקות ממונית, ואולי סבר שחזקת כשרות אינה בנויה רק על חזקה קמייתא אלא על חזקת ראיה (כמו חזקה שבהמות בריאות ואינן טריפות, שזהו טבע), ולפיכך יש מקום להסתפק שמא נאמנים להוציא ממון אך לא נאמנים לבטל חזקת כשרות של אחר. נמצא שנחלקו בסברת רב הונא. לדעת התומים סברתו היא שחזקת כשרות חזקה יותר מחזקת ממון ואילו לדעת הנתיבות חזקת ממון חזקה יותר אלא כיוון שהספק על כשרותם כבר הוכרע שוב נאמנים אפילו להוציא ממון.

חזקת כשרות בתרתי דסתרי
כאמור, ר"י מיגש נימק שכאן לדעת רב חסדא לא הולכים אחר חזקת כשרות משום שיש כאן תרתי דסתרי, וכן ביארו בשיעורי רבי שמואל ובמנחת אשר גם בשיטת הרשב"ם.
בחידושי רבי שמעון שקאפ (כתובות סימן מ ד"ה אמנם נלענ"ד) הקשה מה החילוק משני שבילים שנפלה טומאה באחד מהם ובאו לפנינו שני אנשים שהלכו כל אחד בשביל אחר. שם ההלכה היא שאם באו כל אחד לחוד מכשירים את שניהם משום שספק טומאה ברשות הרבים לקולא, ואם באו יחד מטמאים את שניהם, אך דין זה הוא רק מדרבנן ואילו מהתורה שניהם טהורים. אם כן יש לשאול מדוע אצלנו מהתורה אנו אומרים שבתרתי דסתרי אין ללכת אחר החזקה.
ותירץ שבשני שבילים לכל אחד נולד ספק מחמת עצמו ואין דינו נוגע כלל לחברו ורק במקרה באו שניהם יחד לפנינו, אולם בהכחשה הספק נולד בין שניהם יחד מי מביניהם המשקר ולכן כאן לא שייך להכריע באופן של תרתי דסתרי. כלומר, כאן באופן מהותי הספק תלוי זה בזה, כי הכת האחת נפסלת רק בגלל שהכת השנייה דוברת אמת, בשונה משני שבילים שיכול להיות גם שבשני השבילים תהיה טומאה או שבשניהם לא תהיה, ואם כן הספק על כל אחד מהם אם הלך בשביל טמא אינו תלוי מהותית בספק של חברו, ורק באופן מקרי בסיפור שלפנינו הוא תלוי. בדעת רב הונא הוא מסביר שאמנם הספק נולד יחד ובשורש הספק דיניהם תלויים אך הואיל וכל כת באה להעיד בפני עצמה ספיקה נידון בפני עצמו. היה אפשר להסביר באופן אחר ולומר שהוא חולק עקרונית וסובר שאין בעיה ללכת אחר חזקה דמעיקרא גם כשיש תרתי דסתרי, אולם הגר"ש שקופ מסביר שלדעתו הואיל וכל ספק נידון כאן בפני עצמו אין זה נחשב תרתי דסתרי.

נאמנות לדברים נוספים שנאמרו בעדות זו
במקרה ששני עדים העידו שאדם ישב בקרקע שנות חזקה וגם שהייתה של אבותיו ובאו עדים והכחישו והעידו שאדם אחר ישב שם בשנות חזקה אלו, לדעת רב נחמן העדות על שנות החזקה נופלת לשני הצדדים ונותר עדותם שהייתה של אבותיו, ואילו לרבא נפסלת כל עדותם. רבנו יונה מנמק שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואילו ב תוס' בבבא קמא (עב ע"ב ד"ה רבא) משמע שהטעם הוא שהוחזקו שקרנים לאותו ממון. הגמרא רצתה לתלות מחלוקתם במחלוקת רב הונא ורב חסדא ודחתה שכולם יכולים לסבור כרב הונא שכל כת נאמנת לעדויות אחרות אך כאן שמדובר באותה עדות אינה נאמנת.
התוס' (ד"ה אמר) מקשים שדברי רבא כאן לכאורה סותרים לדבריו בבבא קמא עב ע"ב שעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל, ושם הובא מקרה שעדי גניבה וטביחה הוזמו רק על הטביחה, ופסק רבא שנאמנים על הגניבה משום שרק מכאן ולהבא הוא נפסל, וקשה הרי גם שם זו עדות אחת ומדוע אינם נפסלים לכל העדות. ומתרצים בתירוצם הראשון שהסוגיא כאן הולכת לפי ההסבר שם שטעם רבא שעד זומם נפסל מכאן ולהבא הוא שחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. לפי זה דווקא שם שמדובר בהזמה שייך חידוש זה אך בסוגייתנו העוסקת בהכחשה אכן כל העדות נפסלת.
הפני יהושע (על תוד"ה רבא בבבא קמא) מקשה שהרי החידוש בעד זומם הוא רק על כך שאנו אומרים שהראשונים בוודאי משקרים והמזימים בוודאי דוברי אמת, אך העובדה שהראשונים לכל הפחות ספק שקרנים אינה חידוש ולא גרע מעדות מוכחשת שאנו אומרים שהם ספק שקרנים ומטעם זה פוסלים את כל עדותם הנוכחית, ואם כן חוזרת השאלה מדוע שם לא פוסלים את כל עדותם הנוכחית.
בחידושי רבי שמעון שקאפ (כתובות סימן מ) תירץ על פי דבריו הנזכרים למעלה, שהסיבה שאיננו מעמידים אותם בחזקת כשרות היא שיש כאן תרתי דסתרי. לפי זה תירץ שאפשר לומר שרבא סבר כרב חסדא, שכאשר יש תרתי דסתרי בשורש הספק לא הולכים אחר חזקה דמעיקרא, וזו הסיבה שבעדות מוכחשת פוסלים גם את פרטי העדות שלא הוכחשו, ואם כן בהזמה שחידשה התורה להאמין למזימים נמצא שנותר לפנינו ספק רק על הכת המוזמת, שמשעת הזמה חודש שהיא פסולה אך עד אז היא ספק פסולה, וכשאר דיני ספיקות אנו מעמידים אותם על חזקתם, וכאן אין תרתי דסתרי המונע ממנו להעמידם על חזקתם שהרי לגבי הכת השנייה כלל אין ספק לפנינו. יש להקשות, שאמנם אין ספק לפנינו לגבי הכת השנייה אולם יש הכרעה שהיא נאמנת ואם כן יש מכך תרתי דסתרי לפסוק שגם השנייה נאמנת. ונראה ביאורו שלא אכפת לנו בכך כיוון שסוף סוף אנו מכריעים כעת רק בכת אחת, ואם כן דומה לשני שבילים שאף שבפועל יוצא תרתי דסתרי מכל מקום עושים כן משום שכל הכרעה עומדת בפני עצמה, וכך גם כאן שהתורה הכריעה לגבי הכת השנייה ממילא דומה למקרה שכל הכרעה עומדת בפני עצמה.




^ 1.ראה רא"ש בשיטה מקובצת בבבא מציעא ו ע"ב בסוגיית תקפו כהן. הגמרא שם אומרת שהתורה חייבה במעשר בהמה רק בעשירי ודאי ולא בעשירי ספק, וכתב הרא"ש שאפילו במקרה שיש לגבי הספק הכרעה של רוב עדיין מוגדר כספק ופטור, כלומר הכרעת רוב הינה הנהגה ולכן עדיין מתייחסים לכך כספק. ובתוס' שם שלא תירצו כך משמע שחולקים לגבי רוב. יתכן שסברו שגם בהנהגה מוגדר כוודאי או שסברו שרוב הינו בירור לא הנהגה.
^ 2.לפי זה צריך לומר שדברי הרמב"ם ש"סוקלים על החזקות" נאמרו דווקא בחזקות מבררות ולא בחזקה קמייתא, ואכן כך מבואר בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן סז).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il