בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום ירושלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

להוסיף אומץ

undefined

הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל

תשמ"ז
5 דק' קריאה
כבוד מרן הרב הראשי לישראל, כבוד נשיא מדינת ישראל, כבוד חברי ורעי ורבותי רבני ישראל, רבני ארץ ישראל ורבני תפוצות הגולה, תלמידים חביבים ואורחים חשובים, ה' עליכם וחיו..!

במעגל השנים, במערכת הדורות של כנסת ישראל, משובצים שני ימי מועד שהם קשורים האחד בשני, חג החירות וחג החרות. חג הפסח וחג השבועות. וקשר - גשר מקשר אותם על ידי ימי הספירה. מתוך ימי הספירה הללו בין פסח לשבועות בין חירות לחרות זכינו שישתבצו שני ימים שיש להם אותה משמעות, משמעות חיה בימינו, המחיה את המסורת הקדומה של זמן מתן תורה ויציאת מצרים. ה' באייר - יום עצמאות ישראל, יום זקיפת הקומה של העם היהודי גם בארץ וגם בגולה, ויום כ"ח באייר - יומה של ירושלים, שזהו יום המסמל את החרות, את הקדושה, את האיחוד של ישראל ותורתו, את האחוד של ישראל עם קדושתה של ארץ ישראל. שני הימים שהיו קשורים אחד בשני, שהם קשורים עדיין אחד בשני - חג העצרת וחג הפסח, הם קשורים ומתקשרים מחדש ע"י שני הימים הללו.

"ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כב, יג). "קוממיות", אומרים חז"ל (סנהדרין ק, א), "שתי קומות, כקומתו של אדם הראשון". שתי קומות זהו המהלך היהודי המובהק, זוהי הדרישה, זוהי התקווה וזהו הערך החשוב ביותר - שתהיה קוממיות, שתהיינה שתי קומות. קומה אחת - קומת המדינה, קומת העצמאות, קומת החירות של הגוף. קומה שניה - הקומה הרוחנית שנבנית על המציאות החומרית ועולה על גבה, מחיה אותה ונותנת לה תוקף, מהות וענין. אין אחד קיים בלי השני.
היינו קיימים גם בארצות הגולה אבל מרן הרב זצ"ל מדבר ומאריך על הענין הזה, שזה היה קיום בלתי נורמלי. זו מציאות של הקומה העליונה בלי הקומה התחתונה. זו היתה מציאות של קוממיות רוח מבלי קוממיות מדינית, וזה איננו קיום נורמלי, זה איננו סדר עולם. לא כך רצה הקב"ה שיראה עם ישראל בעולם, ולא כך רצה הקב"ה שיראה עם ישראל את עצמו. שתי קומות ביחד הן מהוות את שיעור הקומה של ישראל, בצורה כזאת ובאופן זה.
לפני עשרים שנה בכ"ח באייר. בכ"ח - בכח, ב"קול ד' בכח" (תהילים כט, ד), מתגלה החיבור מחדש. עשרים שנה, כמעט עשרים שנה, היינו מנותקים ממקור בית חיינו, היינו מנותקים מהכותל המערבי, היינו מנותקים מהמקום הקדוש ביותר של ירושלים. ראינו אותו מרחוק, ולא יכולנו למשש את אבניו הקרות, את האבנים הללו שכל כך מצליחות להזיל דמעות של כל יהודי באשר הוא. כאשר ראינו וכאשר חזינו באותה תקופה, בשעה שהצנחנים שזכו להיות ראשונים, הגיעו לכותל ונשקו את האבנים הקרות הללו ואמרו שהזילו דמעות מבלי לדעת משום מה, ומה משך אותם לשם, מה קסם להם באבנים הללו.
היתה חומה בלבה של ירושלים. היתה ירושלים מבותרת ומנותקת, ולפני עשרים שנה נפלה החומה הזאת, החומה הזאת אשר הפרידה בין ישראל לבין המקום הקדוש ביותר, נפלה החומה ואנחנו מקוים שחס וחלילה לא תקום עוד פעם, שחס וחלילה לא תקום חומה כזאת. אנחנו מקוים שתקום חומה. אבל לא חומה המחלקת את ירושלים, אלא "חומת אש מסביב לה, ולכבוד אהיה בתוכה" (עפ"י זכריה ב, ט).

הנביא אומר דברי הנבואה ודברי הנחמה: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי, אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם" (ישעיה מ, ט). "הרימי אל תיראי" - מה היה הפחד? מה היה צריך הנביא כל כך לעודד את העם באותה תקופה? כשהנביא ישעיהו חזה את חזון הגאולה השניה, שאמנם היו יכולים אולי לזכות והיתה זו ביאת הנצח, אבל לא זכינו ו"נחמו נחמו עמי" (פעמיים), באותה תקופה היה איזה שהוא חשש שיראו מלהגיד "הנה אלוקיכם". היה איזה פחד מסוים. הנביא היה צריך לעודד את הציבור ולומר לו "אל תיראי, אמרי לערי יהודה" - תכריזי בקול רם, אל תתבישי - "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים".
כי יש ציון ויש ירושלים. ציון - מסמלת את המלכות היהודית. ציון זה עיר דוד. ציון זה מקום המלכות. "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון". ציון זו מדינה, ציון זו ממשלה, ציון זה ממלכה ובתור ממלכה הרי הדגל קובע. המציאות הזאת שרואים אותה מרחוק, שמרגישים אותה, את קיומה. "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון". ירושלים - זוהי ירושלים של הקדושה, זוהי ירושלים שדיברנו על האחדות, שהמלכות משמשת רק יסוד לה, וירושלים היא הקומה העליונה, ירושלים לא מסתפקת בעליה ...(מילים לא מובנות בהקלטה)... אנחנו רואים כיום שהמדינה מציינת את קיומה של העצמאות בתופים, בדגלים, ברעש ובמצעדים שהיו בשנים קודמות. יום ירושלים יש לו אופי אחר, יותר שליו. אופי יותר פנימי. יש לו יותר ענין השקפתי מחשבתי. "הרימי בכח קולך" - כאן צריך לדבר, כאן צריך לעודד, כאן צריך להפיח את הרוח בעצמות היבשות.
"הרימי בכח קולך". "בכח" - באותו הכח אשר נתגלה ב"קול ד' בכח". כל אחד ואחד באותה תקופה הרגיש וידע כי לא כוחנו ולא עוצם ידינו עשו לנו את הדבר הזה. אנו בכלל לא ידענו שנגרר למלחמה עם ירדן, וכל זה היה ללא שום תכנון. זו היתה הפתעה, שאותו המלך הקטן, הוא מצא את שעת הכושר וראה ש"סבוני גם סבבוני". אז שהיה מצב כזה שאנו נלחמים מצד אחד אז גם הוא התעורר. אני זוכר את אותם הימים שהלכתי מ"היכל שלמה" הביתה ואת האוויר פילחו מידי פעם בפעם יריות מהעיר העתיקה, מהלגיון הירדני שמצא שעת הכושר באותו רגע להתנפל על הפנים, על המרכז, על מקום השלטון היהודי כי חשב שהנה הנה "ערו ערו עד היסוד בה", כאן יצליח לעשות את הדבר הזה, כאן יצליח להפיק זממו. זה היה באותה תקופה, ובלא רצון, ובקושי רב נגרמה לנו המלחמה הזאת והקב"ה היה בעזרנו. כי "קול ה' בכח". כי הכח הזה אשר היה לנו. "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים" - אנחנו גם היום צריכים להראות ולהדגיש את הכח האלוקי הזה אשר היה איתנו. לא מלחמה יזמנו, אין פנינו למלחמה אף פעם, ואין פנינו למלחמה גם היום.

אבל אנחנו איננו יכולים לוותר על מקום בית חיינו. זהו המקום שעליו חלמו חוזינו וחכמינו. זהו המקום שממנו התורה צריכה לצאת. אנו לא נוותר בשום פנים. וכל החישובים הללו של כל מי שלא יחשוב לא יצליחו, לא יקומו ולא יהיו מחשבות כאלה! ירושלים לעולם תשב וארץ ישראל תהיה בגבולותיה שהקב"ה הבטיח לנו. כך היה וכך יקום והקב"ה יהיה בעזרנו. זהו המסר שמוסר לנו יום ירושלים. זהו המסר שמוסר לנו היום הזה שמצטרף ליום העצמאות, שמפיח בו רוח ונשמה.
אנו נמצאים היום במצב כזה של דכדוך הנפש שצריך לומר משהו. "אל תיראי". מה כתוב לפני הפסוק הזה "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלוקנו יקום לעולם". ומשום מה רוח הנכאים היום הזה? משום מה הידים רפות? האם איננו רואים שהקב"ה מוביל אותנו בכל הדרכים עד שהגענו עד היום הזה? האם אכן אין יכולים להרגיש ולהבין את הדבר הזה? באותה תקופה ממש, תקופת כורש, בזמן שהנביא אמר וחזה את שיבת ציון, שדיבר על הנחמה הכפולה - "נחמו נחמו עמי", באותה תקופה היה רגע של התעוררות, שכורש נקרא בשם "משיח". היה נדמה כאילו אנחנו מקבלים את המדינה וכל אביזריה, ופתאום היו צרי ישראל שהלשינו ומסרו וטענו נגד ירושלים והגיע הצו הממלכתי לבטל את בניינו של ביהמ"ק, את בניינה של ירושלים. אז אומר הנביא "מי את תיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן" (ישעיה מ, ח). "יבש חציר כלה ציץ ודבר אלוקנו יקום לעולם" (ישעיה נא, יב). זהו הדבר שאנחנו צריכים לחזור גם כיום הזה. זהו המסר של יומה של ירושלים ויומה של העצמאות!

יש כאלה שרוצים לקפל את הדגל של מדינת ישראל, לצמצם את הגבולות, לחזור אחורה. והם אינם יודעים את החשבונות האמיתיים "שתחילת נפילה ניסה", כפי שחז"ל אמרו בעניינים האלה (סוטה מד, ב). אנחנו צריכים לעמוד בתוקף נצח ישראל. זה שהיה בכוחנו עד היום הוא ימשיך להיות בצורה כזאת.
"שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך" (תהילים קכב, ו) - עם השלום של ירושלים יהיה גם השלום של כנסת ישראל. הקב"ה ישפוט שלום עלינו ונזכה לראות באיחוד הלבבות כשם שנתאחדה ירושלים כמו שאמר כבוד הנשיא שליט"א.
והקב"ה יזכה אותנו להשיב לארץ ישראל השלמה את עם ישראל השלם במהרה בימינו אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il