מאמר שביעי חלק ט'

דברי חז"ל על תחיית המתים
- ז - 487 וְאַחַר כֵּן לֹא נִמְנַעְתִּי מֵחֲקוֹר בַּמּוֹצָא הָרְבִיעִי, אֲשֶׁר הוּא הַעְתָּקַת הַנְּבִיאִים וְקַבָּלַת הַחֲכָמִים. אָמַרְתִּי אוּלַי אֶמְצָא בּוֹ תְּשׁוּבָה* עַל תְּחִיַּת הַמֵּתִים, כִּי דִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מְלֵאִים מִזִּכְרָהּ וְסִפּוּרָהּ, וְרָאִיתִי לִזְכֹּר* מֵהֶם דְּבָרִים מְעַטִּים, תִּהְיֶה כְּמַזְכֶּרֶת לָזֶה בַּעֲבוּר מַה שֶּׁרַבּוּ, וּמִשְׁאֲלוֹת הַמְּלָכִים* לָהֶם עַל הָעִנְיָן הַזֶּה, וְהֵשִׁיב כָּל אֶחָד מֵהֶם כְּפִי דַעְתּוֹ, וּמַה שֶּׁשָּׁאֲלוּ אוֹתָם עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁבְּעַמֵּנוּ, וְהֵשִׁיבוּ אוֹתָם עַל דְּרָכִים רַבִּים. 488 אֲבָל אֹמַר, מִפְּנֵי שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (מלאכי ג, כג): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, וְאָמַר עוֹד (מיכה ה, ד): וַהֲקֵמֹנוּ עָלָיו שִׁבְעָה רֹעִים וּשְׁמֹנָה נְסִיכֵי אָדָם, שָׁאֲלוּ (סוכה נב, ב) עַל אֵלֶּה הַז' רוֹעִים מִי הֵם? וְאָמְרוּ קִבַּלְנוּ, דָּוִד בָּאֶמְצַע, שֵׁת וּמְתוּשֶׁלַח מִימִינוֹ, אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמֹשֶׁה מִשְּׂמֹאלוֹ. וְשָׁאֲלוּ אוֹתָם עוֹד עַל ח' נְסִיכִים מִי הֵם? וְאָמְרוּ קִבַּלְנוּ, יִשַׁי, שָׁאוּל וּשְׁמוּאֵל, עָמוֹס, צְפַנְיָה, חִזְקִיָּה, אֵלִיָּהוּ וּמָשִׁיחַ. וְהִנֵּה אָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ, שֶׁהַמֵּתִים יַעַמְדוּ בְּעֵת הַיְשׁוּעָה. 489 וְאָמְרוּ עוֹד קִבַּלְנוּ, כִּי מִי שֶׁיָּמוּת בְּז' שְׁנֵי גוֹג* לֹא יַעֲמֹד בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, כִּי הִיא נוֹהֶגֶת אֶצְלָם מִנְהַג הַקְּרִיאָה הַקּוֹדֶמֶת לַחֲתֻנָּה, שֶׁמִּי שֶׁאוֹכֵל בָּהּ אוֹכֵל בַּחֲתֻנָּה, וּמִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בָּהּ אֵינוֹ אוֹכֵל בַּחֲתֻנָּה, וְכֵן אָמְרוּ (ירושלמי שביעית פרק ד הלכה ח): אָמַר רַבִּי יוֹנָה הַמֵּת בְּשֶׁבַע שְׁנֵי גוֹג לֹא יִזְכֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְסִימָנִיךְ דְּעָבֵיד פְּרַטַגְמַיָּא אָכֵיל מַשְׁתִּיתָא*. 490 וְאָמְרוּ עוֹד: מִי שֶׁכָּפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים לֹא יִחְיֶה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר מַעֲשָׂיו טוֹבִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, מִי שֶׁכּוֹפֵר בְּדָבָר מוֹנְעִין אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מֵעִנְיַן הַשָּׁלִישׁ שֶׁל יְהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, מִפְּנֵי שֶׁהִכְחִישׁ דְּבַר אֱלִישָׁע* וּמַה שֶּׁבִּשְּׂרָם בּוֹ מֵהַשֹּׂבַע אַחַר הָרָעָב, הוֹדִיעוֹ שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ אֲבָל יִרְאֶה אוֹתוֹ בְּעֵינָיו וּמִשָּׁם לֹא יֹאכַל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סנהדרין צ, א): הוּא כָּפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב' ז, ב): וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וגו' וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וגו'. 491 וְאָמְרוּ עוֹד (כתובות קיא, ב): כִּי הַמֵּתִים יַעַמְדוּ בְּתַכְרִיכֵיהֶם, וְאָמְרוּ עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים לַעֲמֹד בִּלְבוּשֵׁיהֶם, וְאֵין הֲשָׁבַת בִּגְדֵיהֶם יוֹתֵר קָשָׁה* אֵצֶל הַשֵּׂכֶל מֵהֲשָׁבַת גּוּפוֹתֵיהֶם וְרוּחוֹתָם. וְכַאֲשֶׁר פָּשַׁט* בָּאֻמָּה הִפְלִיגוּ בְּתַכְרִיכֵיהֶם*, עַד שֶׁהֵבִיא זֶה הַדָּבָר לִידֵי רָעָה גְּדוֹלָה (מועד קטן כז, ב), שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא הָיְתָה יָדוֹ מַשֶּׂגֶת הִנִּיחַ מֵתוֹ וּבָרַח*, עַד שֶׁתִּקֵּן רַבַּן גַּמְלִיאֵל וְצִוָּה שֶׁיַּלְבִּישׁוּהוּ שְׁנֵי בִּגְדֵי פִשְׁתָּן* מְגֹהֲצִין, וְנָהֲגוּ כָּל הָעָם אַחֲרָיו:
___________________________
תְּשׁוּבָה – קושייה, דחייה. לִזְכֹּר – להזכיר. וּמִשְׁאֲלוֹת הַמְּלָכִים – תשובות שחז"ל ענו לשאלות של מלכי הגויים על תחיית המתים. בְּז' שְׁנֵי גוֹג וכו' – (ראה פירוש אור עציון). אָכֵיל מַשְׁתִּיתָא − (ראה פירוש אור עציון ). דְּבַר אֱלִישָׁע – אלישע ניבא שהרעב ייפסק, והשליש לא האמין לדבריו. קָשָׁה – תמוהה. פָּשַׁט – התפרסמה הידיעה שהמתים יקומו בלבושיהם. הִפְלִיגוּ בְּתַכְרִיכֵיהֶם – הגזימו להלביש למתים בגדים יקרים. וּבָרַח – מחמת הבושה. בִּגְדֵי פִשְׁתָּן – שהם בגדים פשוטים.


ביאורים
487 -ז- תחיית המתים על פי המסורת היהודית
אמרנו שיש לבחון את האמונה בתחיית המתים מארבע בחינות, הטבע, השכל, הכתוב והקבלה, ועתה נתבונן בבחינה הרביעית - מאמרי הנביאים ומסורת החכמים. נתבונן האם בדברי הנביאים והחכמים נאמרו דברים הסותרים אמונה זו. והנה חכמים כתבו הרבה על אמונה זו, ולא מצאנו בדבריהם, ובתשובות שהשיבו לשאלות מלכי האומות ועמי הארץ מעמנו, סתירה לאמונה זו, ולהלן נביא מקצת מדבריהם.
488 הנביא מלאכי אומר (ג, כג): "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא", ומיכה אומר (ה, ד): "והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם". אומרת הגמרא (סוכה נב, ב): "מאן נינהו שבעה רועים? – דוד באמצע, אדם שת ומתושלח מימינו, אברהם יעקב ומשה בשמאלו. ומאן נינהו שמנה נסיכי אדם – ישי, ושאול, ושמואל, עמוס, וצפניה, צדקיה, ומשיח, ואליהו." מהפסוקים ומהגמרא מוכח במפורש, שבעתיד תהיה תחיית המתים, ושהיא תהיה בעולם הזה בזמן הגאולה.
489 ועוד אמרו חז"ל, שמי שימות בשבע שנות גוג, לא יעמוד בתחיית המתים. חז"ל דימו זאת למנהג שרווח בתקופתם, לעשות שתי סעודות, אחת לפני החתונה ואחת בזמן החתונה, ומי שלא אכל בסעודה שלפני החתונה, היה זה סימן שלא יאכל גם בזמן החתונה. וכך גם כאן, אדם שמת בזמן גוג, הרי זה סימן שלא יזכה לראות את הישועה הבאה לאחר מלחמת גוג ומגוג. וכך נאמר בירושלמי (שביעית פרק ד הלכה ח): "אמר רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינא המת בשבע שני גוג אין לו חלק לעתיד לבוא סימנא דאכל פרוטגמיא אכיל משתותא".
490 ואמרו חכמים במסכת סנהדרין (צ, א), שמי שכופר בתחיית המתים לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, אף על פי ששאר מעשיו טובים, מפני שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה. הם למדו שהכופר בדבר לא זוכה לו מהמסופר בספר מלכים על השליש של יהורם בן אחאב מלך ישראל, שלא האמין לנבואת אלישע בעיצומו של המצור על שומרון, שלמחרת יהיה שפע רב של אוכֶל. לכן אלישע הודיע לו שהוא לא ייהנה מהאוכל, אלא יראה את הנס בלבד, כמו שנאמר (מלכים ב ז, א-ב): "ויאמר אלישע שמעו דבר ה', כה אמר ה' כעת מחר סאה סולת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שומרון, ויען השליש אשר למלך נשען על ידו את איש האלהים ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה כדבר הזה? ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל".
491 ועוד אמרו חכמים (כתובות קיא, ב), שהמתים יקומו לתחייה עם בגדיהם. אין לתמוה כיצד יתכן שיקומו בבגדיהם, כי עצם תחיית המתים שנעשו עפר ונפרדה נפשם מגופם היא חידוש גדול יותר. כאשר פשטה בימי התנאים האמונה שהמתים יקומו עם בגדיהם, היו קוברים את המתים בתכריכים יקרים, ומי שלא היה לו כסף לקנות תכריכים יקרים, היה מניח את מתו ולא מתעסק בקבורתו מרוב בושה, עד שציווה רבן גמליאל שילבישו אותו בבגדי פשתן מגוהצים, וכך נהג העם מאותו יום (מועד קטן כז, ב וכתובות ח, ב).