יא - מעמר
מלאכת 'מעמר' היא מלאכת איסוף התבואה הקצורה לעומרים או ערימות. וכן האוסף פירות שנקטפו לתוך ארגזים או לערימה, עובר על מלאכת 'מעמר'. וכן האוסף ענפים או קנים קצוצים, כדי שיוכל להבעיר בהם אש, עובר על מלאכת 'מעמר'.
כלל מלאכה זו שהיא נעשית בדבר שגדל מהקרקע ובמקום גידולו, שכן מלאכת איסוף היבול נעשית במקום הגידול. ויש מינים, כגון תאנים שרוצים לעשות מהם עיגול של דבלה, שמלאכת איסופם וקיבוצם נעשית בשני שלבים, ושניהם אסורים מהתורה, למרות שהשלב השני אינו נעשה בשדה. בשלב הראשון אוספים אותם בשדה, והאיסור משום מלאכת 'מעמר'. ובשלב השני מקבצים ומדביקים אותם כדי לעשות מהם עיגול דבלה, והעושה זאת, למרות שהוא בבית, עובר על איסור תורה של 'תולדת מעמר', מפני שכך דרך מלאכת עשיית הדבלות (שו"ע שמ, י; מ"ב לח; ועי' מנו"א ח"ב ה, ב).
נתפזרו פירות בחצר, אחד הנה ואחד הנה, אע"פ שנתפזרו שלא במקום גידולם ואין באסיפתם מלאכת 'מעמר', מכל מקום אסרו חכמים לאוספם משום 'עובדין דחול', שזה נראה כמעשה של חול. אבל מותר לאסוף מעט פירות ולאוכלם. ואם הפירות נפלו למקום אחד, אף שנתפזרו מעט, מותר לאוספם לסל. ואם נפלו לתוך חצץ ועפר, אפילו נפלו במקום אחד, אסור לאוספם לתוך הסל, מפני שזה דומה למלאכת 'בורר', אבל מותר ללקט אחד אחד ולאוכלו (שו"ע שלה, ה).
אם הפירות נתפזרו בבית - מותר לאוספם, כי אסיפתם בבית אינה דומה למלאכת 'מעמר' (מ"ב שמ, לז). 1
אף שמלאכת 'מעמר' מהתורה היא רק בדברים שצומחים מהקרקע, אסרו חכמים לקבץ מלח ממשרפות המלח, כיוון שהמלח דומה במידת מה לגידולי קרקע, והדבר נראה כמלאכת 'מעמר' (שו"ע שמ, ט). על פי זה הורו כמה אחרונים, שאסור לאסוף ביצים שהוטלו בערב שבת (אגלי טל ס"ו בשם או"ז, קצוה"ש. ובשבט הלוי ח"ד טל, מיקל). וביצים שהוטלו בשבת הם מוקצה, ואפילו אחת מהן אסור ליטול.
מיני צומח שנשתנו מבריאתם, אין בהם יותר איסור 'מעמר', לפיכך מותר לדבק יחד פירות שנתבשלו. וכן בגדים העשויים ממיני צומח, הואיל ונשתנו, אין באיסופם איסור 'מעמר' (ערוה"ש שמ, ג).

---

^ 1.. אמנם יש אוסרים גם בבית, כי הטרחה בבית כמו הטרחה בחצר (אז נדברו יד, יז; מנו"א ח"ב ה, ו). ומדברי מ"ב שמ, לז, משמע שבבית מותר. וכן התיר באור לציון ח"ב מג, ז, וטעמו מפני שהבית מצרפם כאילו הם יחד, ואין בזה גדר מעמר. ומ"מ גם למחמירים בבית, מותר לזרוק על חתנים שקדים והילדים אוספים אותם לשקיות, מפני שעושים זאת לשמחה ואין בזה צד של טרחה ומעשה חול (מנו"א ח"ב ה, ז).

יב- דש
מלאכת דישה היא המלאכה המפרקת את האוכל מתוך בית גידולו. ונקראה המלאכה על שם פירוק גרגירי התבואה מתוך השיבולים והמוץ. לאחר קצירת התבואה ואיסופה, היו מוליכים בהמות על גבי השיבולים, או חובטים בהם במקלות, כדי להפריד את גרעיני התבואה מהשיבולים ומהמוץ, וזוהי מלאכת הדישה. כדי לייעל את הדישה, נהגו לחבר לבהמה 'מורג חרוץ', שהוא קרש רחב שמחוברים אליו סכינים או אבנים, והבהמה היתה גוררת אותו על השיבולים.

מן התורה אין איסור למלול חיטים לחים ביד כדי להוציא מתוכם את הגרגירים, מפני שדרך מלאכת דישה בכלי או ברגליים, אבל לא בידיים. ואע"פ כן הדבר אסור מדברי חכמים, כיוון שהוא מפרק את גרגירי החיטה מן השיבולים. וכל זה בתנאי שהוא מולל את השיבולים בידו בלא שינוי, אבל אם ירצה לאכול חיטים לחות, רשאי לדעת רוב הפוסקים למלול את השיבולים בשינוי, היינו בראשי אצבעותיו ולא בכף ידו (שו"ע שיט, ו). 2

ולא רק בתבואה דישה אסורה, אלא כל העושה מלאכה שמפרידה את האוכל מבית גידולו עובר באיסור דישה. לפיכך אסור להוציא קטניות, כדוגמת אפונה או שעועית, מתוך תרמיליהן. ואם עשה זאת כדרך שמפרקים את הקטניות בכמויות תעשייתיות, עובר באיסור תורה. ואם עושה זאת בידו, עובר באיסור חכמים. וכאמור, לדעת רוב הפוסקים מותר להוציאם בידו בתוספת שינוי. ואם התרמילים ירוקים וראויים לאכילה, מותר להוציא את הקטניות בלא שינוי, מפני שמלאכת דש שייכת רק כאשר הקליפה אינה ראויה לאכילה (מ"ב שיט, כא).

נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין תמרים שנותרו מחוברים למכבדות שלהם. מצד קוצר אין בעיה, שהרי הענף עצמו תלוש. השאלה האם יש כאן איסור דש. יש אומרים שהואיל ורגילים להוציא את התמרים מאשכולותיהם בשדה, הרי פירוקם נחשב כמלאכת דש. ויש אומרים שמלאכת דש שייכת רק כאשר מוציאם דבר מתוך דבר, וכאן אין התמרים בלועים בתוך אשכולותיהם. וכדי לצאת מהספק, יטול תמר ויאכלהו, ורק אח"כ יתלוש תמר נוסף ויאכלהו, שבאופן זה אין הוא נוטלם כדרך מלאכה אלא כדרך אכילה. 3

יג - פיצוח אגוזים שקדים ובוטנים
מותר לפצח אגוזים בשבת, ולמרות שהוא מפרק את האוכל מתוך הקליפה, אין בזה איסור דש. מפני שמלאכת דש היא מלאכה שנעשית בשדה או במפעל, כדוגמת הוצאת גרגירי התבואה מן השיבולים לקראת מכירתם או הבאתם לטחינה, וכן הוצאת האפונים השעועית מתוך תרמיליהם לקראת שיווקם לרבים. אבל פרי שאין רגילים להוציאו מקליפתו בגמר תהליך איסופו אלא בשעת אכילתו, אין בו מלאכת דש. לפיכך אגוזים שרגילים לפצחם לקראת האוכל, אין בפיצוחם איסור דש.

לשקדים ישנן שתי קליפות, החיצונית ירוקה, והפנימית קשה, ורגילים להסיר את הקליפה הירוקה לפני שמשווקים את השקדים, וכך אנו רגילים לראות את השקדים בקליפתם הקשה בלבד. לפיכך, אם השקדים נותרו בקליפתם הירוקה, אסור להסירה מפני איסור דש (רמ"א שיט, ו, מ"ב כד). אבל מותר לשבור בבת אחת את הקליפה הקשה עם הירוקה, שהואיל ומותר להסיר את הקליפה הקשה, אפשר יחד איתה להסיר גם את הירוקה (אגלי טל). וכן מותר להסיר קליפה של שקד אחד ולאוכלו מיד, ואח"כ להסיר קליפה של עוד שקד ולאוכלו, שבאופן זה אין הוא מסיר את הקליפות כדרך דש אלא כדרך אכילה (כלכלת שבת).

מותר לקלף שקדים ובוטנים, ואף שכיום רגילים לפרק את רובם המוחלט במפעל, מכל מקום כיוון שעדיין רגילים למכור שקדים בקליפה ובוטנים בתרמיל לצורך אכילה, אין פתיחתם נחשבת כמלאכת דש. והרוצה לצאת ידי כולם, יקפיד לפתוח אחד אחד ולאוכלו. 4

---------------------
פרקים אלו הינם טיוטה מתוך פניני הלכה שבת ב'. הערות ותיקונים יתקבלו בברכה.

---