בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • מכות
לחץ להקדשת שיעור זה
סיכום תמציתי של הגמרא

מסכת מכות בצורה קלה פרק ג'

undefined

הרב מאור צוברי

17 דק' קריאה
משנה "ואלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו... חטה אחת כברייתה".
• חייבי כריתות קא תני חייבי מיתות ב"ד לא קתני, מתניתין מני? רבי עקיבא היא, דתניא "אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין ישנו בכלל מלקות ארבעים דברי רבי ישמעאל. ר"ע – חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן, חייבי מיתות ב"ד אינו בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין להן. ר' יצחק – חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות".
• מ"ט דר' ישמעאל ? דכתיב "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" וכתיב "וְהִפְלָא ד' אֶת מַכֹּתְךָ", הפלאה זו איני יודע מה היא? כשהוא אומר "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו" – הוי אומר הפלאה זו מלקות היא, וכתיב "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל..." ודווקא לאו דומיא דלאו דחסימה.
ר"ע מאי טעמא? "כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ" – משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות (ו ר' ישמעאל – הני מילי מיתה וממון או מלקות וממון אבל מיתה ומלקות מיתה אריכתא היא) אך חייבי כריתות לוקים בכל זאת –
 שכן אמר רבי אבהו – בפירוש ריבתה תורה חייבי כריתות למלקות דגמר "לְעֵינֵי" מ"לְעֵינֶיךָ". רבי שמואל בר רב יצחק – "כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ" משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר.
רבינא – כיון שעונש כרת אינו ברור שיתחייב בו, שהרי תלוי בתשובה ולכן לוקה אע"פ שעדיין לא עשה תשובה.
• ל רבא ביאור הסוגיא באופן אחר – אתרו ביה לקטלא כ"ע לא פליגי דאין לוקה ומת, כי פליגי דאתרו ביה למלקות רבי ישמעאל סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו. ור"ע סבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו.

דף יד
גם לפי רבנן וגם לפי ר' יצחק – "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ" – לחייב על כל אשה ואשה – לחלק וכד רבי יוחנן דאמר, שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. רבי יצחק – חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות. ורבנן כרת באחותו למה לי? לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו והיכי משכחת לה ברשיעא בר רשיעא. ור' יצחק נפקא מאחותו דסיפא. ולרבנן אחותו דסיפא – לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין מן הדין. ו ר' יצחק – איבעית אימא גמר עונש מאזהרה. ואיבעית אימא נפקא ליה מאחותו דרישא. ו רבנן – מיבעי ליה לחלק כרת למפטם ולסך. ו ר' יצחק – כ רבי הושעיא דאמר – כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד חלוקין הן לקרבן, ואי בעית אימא לא סבר לה כ ר' אלעזר ונפקא ליה מ"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה". ו רבנן – ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוחנן דאמר – מנין שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה? שנאמר "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ..." – מלמד שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.
"הבא למקדש טמא" :
עונש – דכתיב "אֶת מִשְׁכַּן ד' טִמֵּא וְנִכְרְתָה". אזהרה – דכתיב "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם". "טמא שאכל את הקדש" :
עונש – כתיב "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַד' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה". אזהרה –
ריש לקיש דאמר – "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא..." (דאיתקוש קודש למקדש) (ותניא כוותיה) [וטמא שנגע בקדש דאמר ר"ל לוקה, נפקא ליה מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה].
רבי יוחנן – אתיא "טומאתו" "טומאתו", כתיב הכא "וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה" וכתיב התם "טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ" – מה להלן עונש ואזהרה אף כאן עונש ואזהרה.
(אזהרה לתרומה מנלן?
ר' יוחנן – "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע".
ריש לקיש – מ"אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב" – אי זהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן? הוי אומר זו תרומה).
טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים:
ריש לקיש – לוקה, מ"בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע" לא שנא לפני זריקה ולא שנא לאחר זריקה.
רבי יוחנן – אינו לוקה, דאזיל לטעמיה דאמר קרא "טומאתו" "טומאתו" וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה הוא דכתיב.

דף טו
רבי יוחנן – כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו, ואם תקשה מאונס ששמה ישנו לא תעשה שקדמו עשה ואין לוקין עליו וכדתניא "אונס שגירש, אם ישראל הוא – מחזיר ואינו לוקה . אם כהן הוא – לוקה ואינו מחזיר" תירץ רבא ששם זה מוגדר כלאו הניתק לעשה (שלא לוקין עליו) שכן כל ימיו בעמוד והחזר קאי.
• מחלוקת בלאו הניתק לעשה:
ר' יוחנן – ביטלו – חייב מלקות. לא ביטלו – לא חייב מלקות, והטעם – דסבר התראת ספק שמה התראה.
ריש לקיש – קיימו – פטור ממלקות. לא קיימו – חייב מלקות, והטעם – דסבר התראת ספק לא שמה התראה.
ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: 'שבועה שאוכל ככר זה היום' ועבר היום ולא אכלה. רבי יוחנן ו ר"ל דאמרי תרוייהו – אינו לוקה. והטעמים, רבי יוחנן – משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ו ר"ל – דהוי התראת ספק, וכל התראת ספק לא שמה התראה.

דף טז
ותרוייהו אליבא דרבי יהודה דתניא, "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי רבי יהודה . ר' יוחנן – דייק הכי טעמא דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב לוקה אלמא התראת ספק שמה התראה. ו ר"ל – דייק הכי טעמא דבא הכתוב, הא לא בא הכתוב לוקה אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
ר' יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי – כל לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה – לוקין עליו, לאו שאין בו מעשה – אין לוקין עליו, חוץ מן הנשבע ומימר והמקלל את חבירו בשם.
• תנן התם "הנוטל אם על הבנים רבי יהודה – לוקה ואינו משלח. ו חכמים – משלח ואינו לוקה. זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה". רבי יוחנן – אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, ומאי היא?
פאה דרחמנא אמר "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת..." "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם..." דמשכחת לה בקיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו דתנן "מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרין לא הפריש מן העומרין מפריש מן הכרי עד שלא מירח מירחו מעשר ונותן לו" ואף אם תאמר כד רבי ישמעאל דאמר 'אף מפריש מן העיסה' אז גם משכחת לה, דאכל עיסה.
רב יהודה – האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא, מלקינן ליה משום "הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ". אביי – אכל פוטיתא לוקה – ארבעה, נמלה – לוקה חמש משום "הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ", צרעה – לוקה שש משום "שֶׁרֶץ הָעוֹף".
רב אחאי – המשהה את נקביו, עובר משום "וְלֹא תְשַׁקְּצוּ". רב ביבי בר אביי – האי מאן דשתי בקרנא דאומנא, קא עבר משום "וְלֹא תְשַׁקְּצוּ".
רבא בר רב הונא – ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית – לוקה שש, חמש משום בריה, ואחד משום כזית נבילה. ר' יוחנן – אפילו שנים והוא. רב יוסף – אפילו אחד והוא, ולא פליגי הא ברברבי והא בזוטרי.
רב – אכל טבל של מעשר עני – לוקה, כמאן כי האי תנא דתניא "אמר ר' יוסי יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר, הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מנין? ת"ל "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ..." ולהלן הוא אומר "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" – מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני, ואמר רחמנא לא תוכל.

דף יז
"כמה יאכל מן הטבל...":
רב ביבי אמר רבי שמעון בן לקיש – מחלוקת בחטה אבל בקמח דברי הכל כזית.
רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש – כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו.
תניא כותיה דרבי ירמיה "רבי שמעון אומר – כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לענין קרבן".
משנה "האוכל בכורים עד שלא קרא עליהם... אין חייבין עליה".
ר' יוחנן – זו דברי רבי עקיבא סתימתאה, אבל חכמים אומרים – בכורים הנחה מעכבת בהן קריאה אין מעכבת בהן.
• תניא, "וּתְרוּמַת יָדֶךָ" אלו בכורים. אמר רבי שמעון מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה קל וחומר ממעשר הקל, ומה מעשר הקל אוכלן חוץ לחומה לוקה בכורים לא כל שכן, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהן שהוא לוקה. "וְנִדְבֹתֶיךָ" – זו תודה ושלמים. אמר רבי שמעון מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה קל וחומר ממעשר, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בתודה ובשלמים לפני זריקה שהוא לוקה. "וּבְכֹרֹת" – זה הבכור. אמר ר' שמעון מה בא זה ללמדנו אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר, אם לפני זריקה ק"ו מתודה ושלמים, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור אפי' לאחר זריקה שהוא לוקה. "בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ" – זו חטאת ואשם. אמר רבי שמעון מה בא זה ללמדנו, אם לאוכלן חוץ לחומה קל וחומר ממעשר, אם לפני זריקה קל וחומר מתודה ושלמים אם לאחר זריקה קל וחומר מבכור, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מחטאת ואשם אפילו לאחר זריקה חוץ לקלעים שהוא לוקה. "נְדָרֶיךָ" – זו עולה אמר ר' שמעון מה בא זה ללמדנו, אם לאוכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר, אם לפני זריקה קל וחומר מתודה ושלמים אם לאחר זריקה ק"ו מבכור, אם חוץ לקלעים קל וחומר מחטאת ואשם, הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן העולה לאחר זריקה אפילו בפנים שהוא לוקה.
רבא – דילידא אימיה כר"ש תיליד, ואי לא לא תיליד ואע"ג דאית להו פירכא, ומה הן הפירכות?
מעשר חמור שכן אסור לאונן. מעשר חמור שכן טעונין כסף צורה. תודה ושלמים חמורים שכן טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. בכור חמור שכן קדושתו מרחם. חטאת ואשם חמירי שכן מכפרי. וכולהו חמירי מעולה דאית בהו שתי אכילות (אלא מאי דילידא אימיה כרבי שמעון ? דלמאי דסבירא ליה לדידיה מסרס ליה לקרא ודריש ליה).

דף יח
מה ששנינו בברייתא זה איסורא בעלמא ולא לוקים שכן אין מזהירין מן הדין, ומה ששנינו במשנה (ביכורים וקודשי קודשים מחוץ לקלעים) לוקים שכן יש לימוד מיוחד על כך (קרא יתירא הוא מכדי כתיב והבאת שם "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ד' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם...", לכתוב רחמנא לא תוכל לאוכלם מיהדר מפרש בהו רחמנא למה לי אלא ליחודי להו לאוי לכל חד וחד).
רבא – זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה ל רבי שמעון לוקה חמש. ואין לוקה משום "וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם" דהני מילי היכא דלכהנים חזי הכא דלכהנים נמי לא חזי. ואין לוקה משום "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" – כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר, דהני מילי היכא דבפנים חזי הכא דבפנים נמי לא חזי. ואין לוקה כדר' אליעזר דאמר "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" – כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, דהני מילי היכא דקודם פסולו חזי הכא דקודם פסולו נמי לא חזי.
רב – זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה – פטור, והטעם, דאמר קרא "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם" – כל היכא דקרינן ביה "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם" קרינן ביה "וְזָר לֹא יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם" וכל היכא דלא קרינן ביה "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם" לא קרינן ביה "וְזָר לֹא יֹאכַל".
ר' הושעיא – בכורים הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן.
• מחלוקת:
ר' יהודה – "וְהִנַּחְתּוֹ" זו תנופה. "וְהִנִּיחוֹ" – הנחה, ולכן הנחה לא מעכבת.
ר' אליעזר בן יעקב – "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ" – לימד על הבכורים שטעונין תנופה ולכן מ"וְהִנַּחְתּוֹ" לומדים גם לתנופה לעכב. (מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב ? אתיא יד יד משלמים כתיב הכא "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ" וכתיב "יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ד' " – מה כאן כהן אף להלן כהן מה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד? מניח כהן ידיו תחת ידי בעלים ומניף).

דף יט
ר' יצחק – בכורים מאימתי מחייבין עליהן? משיראו פני הבית, כמאן? כי האי תנא דתניא " רבי אליעזר – בכורים מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים, שבחוץ – הרי הן כחולין לכל דבריהם. שבפנים – הרי הן כהקדש לכל דבריהם".
רב ששת – בכורים הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן, וניסיון להוכיח שזה כמו האי תנא דתניא " רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים רבי ישמעאל אומר..." אך נדחה ע"י רב אשי .
• "ומעשר שני חוץ לחומה": שואלת הגמרא והא תנינא ברישא חדא זימנא "מעשר שני והקדש שלא נפדו"?
רבי יוסי בר חנינא – סיפא במעשר שני טהור וגברא טהור, דקא אכיל חוץ לחומה. רישא במעשר שני טמא וגברא טמא וקא אכיל ליה בירושלים.
ר"ש – "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" – בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא, והיכן מוזהר על אכילה של טומאת עצמו? (שהרי טומאת הגוף בהדיא כתיב "נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים...") דכתיב "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" ולהלן הוא אומר "בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר", ותניא דבי רבי ישמעאל – אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת ואין חוששין, וקאמר רחמנא היאך טמא דשרי לך גבי טהור התם, הכא לא תיכול.
ר"א – מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים? ת"ל "כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ" ואין שאת אלא אכילה שנאמר "וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו".
ר' אסי – מנין למעשר שני טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה? שנאמר "כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ". בעיה – אפיתחא דירושלים מהו? פשיטא הוא בחוץ ומשאו בפנים – קלטוהו מחיצות. הוא בפנים ומשאו בחוץ מהו? "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם" – ממילואך. בעי רב פפא – נקיט ליה בקניא מאי? תיקו.
ר' יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו? משראה פני החומה דכתיב "לִפְנֵי ד' אֱלֹקֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה" וכתיב "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" – כל היכא דקרינן ביה "לִפְנֵי ד' אֱלֹקֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ" קרינן ביה "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" וכל היכא דלא קרינן ביה "לִפְנֵי ד' אֱלֹקֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ" לא קרינן ביה "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ".

דף כ
רבה – מחיצה לאכול דאורייתא, מחיצה לקלוט דרבנן, וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה בטבליה לא גזור רבנן.
משנה "הקורח קרחה בראשו... או ברהיטני חייב".
• תנו רבנן "לֹא יִקְרְחוּ" – יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר "קָרְחָה" לחייב על כל קרחה וקרחה. "בְּרֹאשָׁם" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד, מנין לרבות כל הראש? תלמוד לומר "בְּרֹאשָׁם" לרבות כל הראש. ואין לי אלא בכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות ישראל מנין? נאמר כאן "קָרְחָה" ונאמר להלן "קָרְחָה" – מה להלן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים, אף כאן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים, ומה להלן על מת אף כאן על מת.
• הני ד' וה' קריחות ה"ד? מדובר דסך חמש אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת, דהויא ליה התראה לכל חדא וחדא.
• וכמה שיעור קרחה?
רב הונא – כדי שיראה מראשו.
ר"א ב רבי שמעון – כגריס.
רב יהודה בר חביבא – פליגי בה תלתא תנאי: חד אומר כגריס וחד אומר כדי שיראה מראשו וחד אומר כשתי שערות, ואיכא דמפיק שתי שערות ומעייל בכעדשה. וסימנך 'בהרת כגריס ומחיה בכעדשה'
• תנא הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג? שתים, וכן לקרחה שתים
• תניא, הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב וכמה מלא פי הזוג? שתים. רבי אליעזר אומר אחת. ומודים חכמים ל רבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת שהוא חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר "וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה".
• ת"ר פאת ראשו – סוף ראשו, ואיזהו סוף ראשו? זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו.
• תני תנא קמיה ד רב חסדא – אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, במה מדובר:
סתמא דגמרא – רבי יהודה היא דאמר – לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.
רבא – במקיף לעצמו ודברי הכל (וחייב שתיים).
רב אשי – במסייע ודברי הכל.
• ת"ר פאת זקנו – סוף זקנו ואיזהו סוף זקנו? שבולת זקנו.
• ת"ר "וְשֶׂרֶט" יכול אפילו שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים ת"ל "לָנֶפֶשׁ" אינו חייב אלא על המת בלבד. ומנין למשרט חמש שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת? ת"ל "וְשֶׂרֶט" – לחייב על כל שריטה ושריטה. רבי יוסי – מנין למשרט שריטה אחת על ה' מתים שהוא חייב על כל אחת ואחת ת"ל "לָנֶפֶשׁ" – לחייב על כל נפש ונפש וקסבר שריטה וגדידה אחת היא וכתיב התם "לָמֵת".

דף כא
מחלוקת:
תנא – שריטה וגדידה אחת היא אלא ששריטה ביד וגדידה בכלי.
ר' יוסי – שריטה וגדידה אחת היא.
• תני תנא קמיה ד רבי יוחנן – על מת, בין ביד בין בכלי – חייב. על עבודת כוכבים ביד – פטור. בכלי – חייב.
• ביאור המשנה:
"וחייב על הראש" – מחוי רב ששת בין פירקי רישא.
"ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה" – מחוי רב ששת בין פירקי דיקנא.
" רבי אליעזר אומר אם נטלן..." – קסבר חד לאו הוא.
• ת"ר "וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ" יכול אפי' גלחו במספרים יהא חייב? ת"ל "וְלֹא תַשְׁחִית". אי "וְלֹא תַשְׁחִית" יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב תלמוד לומר "לֹא יְגַלֵּחוּ" הא כיצד? גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. ורבי אליעזר סובר אפילו לקטו במלקט ורהיטני חייב, דגמיר ג"ש וקסבר הני נמי גילוח עבדי.
משנה "הכותב כתובת... לא תתנו בכם אני ד'.
• הפירוש של כתיבת השם כדתני בר קפרא אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים שנאמר "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ד'" אני ד' ולא אחר.
• מחלוקת:
רב מלכיא – אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע ( רב ביבי בר אביי – קפיד אפי' אריבדא דכוסילתא).
רב אשי – כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו.
• מחלוקת:
רב נחמן בריה דרב איקא – ' שפוד' 'שפחות' 'וגומות' – רב מלכיו. ' בלורית' 'אפר מקלה' 'וגבינה' – רב מלכיא.
רב פפא – מתניתין ומתניתא – רב מלכיא. שמעתתא – רב מלכיו ( וסימניך מתניתא מלכתא). ואיכא בינייהו – שפחות שלפי רב פפא זה אצל רב מלכיא .
משנה "נזיר שהיה שותה יין... אף הנזיר לא הוא השם".
• מחלוקת:
רב אסי – אפי' מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו.
רב אחא בריה ד רב איקא – עיולי ואפוקי.
רב אשי – אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב.
רבי ינאי – בחבורה נמנו וגמרו החופה בכלאים לוקה.
• תניא, המנכש והמחפה בכלאים לוקה רבי עקיבא אומר אף המקיים. והטעם ד ר' עקיבא דתניא, "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" אין לי אלא זורע, מקיים מנין? ת"ל "כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא".
• תניא: 'המבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש' – לוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל ביום טוב שלא לצורך, ולוקה משום מבשל גיד בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום מבשל עצי הקדש, שכן מדובר שבישלו בעצי הקדש (ואזהרה של בישול עצי הקדש מהכא "וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַד' אֱלֹקֵיכֶם").

דף כב
סדרת קושיות על המשנה "יש חורש תלם אחד וחייב..." מדוע לא שנינו גם לאו זה:
א. משום הזורע בנחל איתן, שנאמר: "אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ".
ב. משום המוחק את השם בהליכתו שנאמר: "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם..." "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַד' אֱלֹקֵיכֶם".
ג. משום הקוצץ את בהרתו שנאמר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת".
ד. משום המזיח החושן מעל האפוד והמסיר בדי ארון שנאמר: "לֹא יָסֻרוּ" "וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן".
ה. משום החורש בעצי אשירה שנאמר: "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה...".
ו. משום הקוצץ אילנות טובות שנאמר: "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת".

• תנא דידן אין לו איסור כולל (ולכן לא שנה איסור שבועה).
רבי הושעיא – המרביע שור פסולי המוקדשים לוקה שנים. רבי יצחק – המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה, שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים.
משנה "כמה מלקין אותו... לקבל ארבעים פטור".
• והטעם: אי כתיב 'ארבעים במספר' הוה אמינא ארבעים במניינא, השתא דכתיב "בְּמִסְפָּר... אַרְבָּעִים" מנין שהוא סוכם את הארבעים.
רבא – כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס"ת כתיב "אַרְבָּעִים" ואתו רבנן בצרו חדא.
ר' יצחק – מאי טעמא דרבי יהודה ? דכתיב "מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי" (ורבנן – ההוא בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב).
• סתירה – מהמשנה משמע – לקה כן. לא לקה לא ובברייתא שנינו "אמדוהו לקבל ארבעים, וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל ארבעים – פטור. אמדוהו לקבל שמונה עשרה וחזרו ואמדוהו שיכול לקבל ארבעים – פטור"? לא קשיא הא דאמדוהו ליומי (המשנה) הא דאמדוהו למחר וליומא אוחרא.
משנה "עבר עבירה שיש... וחוזר ולוקה".
• מקשה הגמרא – והתניא, אין אומדין אומד אחד לשני לאוין? לא קשיא הא דאמדוהו לארבעים וחדא (אין אומדין), הא דאמדוהו לארבעים ותרתי.
משנה "כיצד מלקין אותו כופה שתי ידיו... והאשה במים".

דף כג
והטעם: משום נקלה.
• אמרות של רבי אלעזר בן עזריה:
א. מנין לרצועה שהיא של עגל? דכתיב "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ" וסמיך ליה "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ".
ב. מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה? דכתיב "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" וסמיך ליה "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו...".
ג. כל המבזה את המועדים כאילו עובד עכו"ם דכתיב "אֱלֹקֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" וסמיך ליה "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר".
ד. כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר – ראוי להשליכו לכלבים דכתיב "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" וסמיך ליה "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס" קרי ביה נמי לא תשיא.
• תנא – רצועה של חמור, כדדריש ההוא גלילאה עליה ד רב חסדא "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע..." – אמר הקב"ה יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו.
• לענין הרצועה ששנויה במשנה:
אביי – שמע מינה כל חד וחד לפום גביה עבדינן ליה.
רבא – אבקתא אית ליה, כי בעי מיקטר ביה כי בעי מרפה בה.
רב כהנא – "וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר" – רשעה אחת מלפניו שתי רשעיות מאחריו.
רבי יוחנן – מנין לרצועה שהיא מוכפלת? שנאמר "וְהִפִּילוֹ" (ולא כתב יטיהו).
• תנו רבנן, אין מעמידין חזנין אלא חסירי כח ויתירי מדע. רבי יהודה אומר – אפילו חסירי מדע ויתירי כח. רבא – כוותיה ד רבי יהודה מסתברא דכתיב "לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף" אי אמרת בשלמא חסירי מדע היינו דצריך לאזהורי אלא אי אמרת יתירי מדע מי צריך לאזהורי. ו רבנן אין מזרזין אלא למזרז.
• תנא כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו וכשהוא מכה מכה בידו אחת כי היכי דליתה מדידיה.
• תנו רבנן, הגדול שבדיינין קורא, השני מונה, והשלישי אומר 'הכהו' בזמן שמכה מרובה מאריך בזמן שמכה מועטת מקצר (ומצוה לצמצם, ואי לא צמצם – חוזר לתחלת המקרא).
• תנו רבנן "מַכָּה רַבָּה" אין לי אלא מכה רבה. מכה מועטת מנין ת"ל "לֹא יֹסִיף" אם כן מה תלמוד לומר "מַכָּה רַבָּה"? לימד על הראשונות שהן מכה רבה.
• תנו רבנן, אחד האיש ואחד האשה בריעי ולא במים דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר – האיש בריעי והאשה במים. ו חכ"א – אחד האיש ואחד האשה בין בריעי בין במים.
שמואל – כפתוהו ורץ מבית דין – פטור.
• ת"ר, אמדוהו לכשילקה קלה – פוטרין אותו. לכשיצא מבית דין קלה – מלקין אותו, ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה – מלקין אותו שנאמר "וְהִכָּהוּ..." "וְנִקְלָה" ולא שלקה כבר בבית דין.
משנה "כל חייבי כריתות שלקו... צדקו יגדיל תורה ויאדיר".
ר' יוחנן – חלוקין עליו חבריו על רבי חנניה בן גמליאל.
• מקשה הגמרא על המשנה: תנינן אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת, ואם איתא (שחייבי כריתות שלקו נפטרין) אידי ואידי בידי אדם הוא?
רב נחמן בר יצחק – הא מני? רבי יצחק היא דאמר – מלקות בחייבי כריתות ליכא דתניא, רבי יצחק אומר – חייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו? לדונו בכרת ולא במלקות.
רב אשי – אפילו תימא רבנן , זה עיקר זדונו בידי אדם וזה עיקר זדונו בידי שמים.
רב – הלכה כ ר' חנניה בן גמליאל.
רבי יהושע בן לוי – שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם ואלו הן:
א. מקרא מגילה, דכתיב "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" – קיימו למעלה מה שקבלו למטה.
ב. שאילת שלום, דכתיב "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ד' עִמָּכֶם" ואומר "ד' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל".
ג. הבאת מעשר, דכתיב "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ד' צְבָא-וֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מאי "עַד בְּלִי דָי"? עד שיבלו שפתותיכם מלומר די).
רבי אלעזר – בג' מקומות הופיע רוח הקודש, והכל מקורו מהלכה למשה מסיני:
א. בבית דינו של שם דכתיב "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" ויצאת בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים.
ב. בבית דינו של שמואל דכתיב "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ד' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי... וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ... וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ד' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד", יצאת בת קול ואמרה אני עד בדבר זה.
ג. בבית דינו של שלמה דכתיב "וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּו", יצאת בת קול ואמרה היא אמו.
רבי שמלאי – שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין – כמנין ימות החמה. ומאתים וארבעים ושמונה עשה – כנגד איבריו של אדם, ומאי קרא? "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה" "תּוֹרָה" בגימטריא שית מאה וחד סרי, הוי 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום.

דף כד
העמדה של המצוות:
א. בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב "מִזְמוֹר לְדָוִד ד' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ, הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ, נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי ד' יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר כַּסְפּוֹ, לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם". "הוֹלֵךְ תָּמִים" – זה אברהם, דכתיב "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". "וּפֹעֵל צֶדֶק" – כגון אבא חלקיהו . "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" – כגון רב ספרא . "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ" – זה יעקב אבינו, דכתיב "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ". "לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה" – שלא ירד לאומנות חבירו. "וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ" – זה המקרב את קרוביו. "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" – זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במטה של חבלים. "וְאֶת יִרְאֵי ד' יְכַבֵּד" – זה יהושפט מלך יהודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו 'אבי אבי רבי רבי מרי מרי'. "נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר" – כ ר' יוחנן דאמר – אהא בתענית עד שאבא לביתי. "כַּסְפּוֹ, לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ" – אפילו ברבית עובד כוכבים. "וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח" – כגון ר' ישמעאל ב ר' יוסי.
ולמסקנה:
בעושה א' מהם די.
ב. בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב "הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע". "הֹלֵךְ צְדָקוֹת" – זה אברהם אבינו, דכתיב "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה...". "וְדֹבֵר מֵישָׁרִים" – זה שאינו מקניט פני חבירו ברבים. "מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת" – כגון ר' ישמעאל בן אלישע. " נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד" – כגון ר' ישמעאל ב ר' יוסי. " אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים" – דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק, כגון ר"א ב רבי שמעון. " וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" – זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה.
ג. בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ". "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" – זה הדין. "וְאַהֲבַת חֶסֶד" – זה גמילות חסדים. "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת" – זה הוצאת המת והכנסת כלה. (והלא דברים קל וחומר ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת", דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה).
ד. בא ישעיהו והעמידן על שתים שנאמר "כֹּה אָמַר ד' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה".
ה. בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".
ר' יוסי בר חנינא – ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל באו ארבעה נביאים וביטלום:
א. משה אמר "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב", בא עמוס וביטלה שנאמר "חֲדַל נָא מִי יָקוּם יַעֲקֹב..." וכתיב "נִחַם ד' עַל זֹאת...".
ב. משה אמר "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ", בא ירמיה ואמר "הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל".
ג. משה אמר "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים", בא יחזקאל וביטלה "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת".
ד. משה אמר "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם", בא ישעיהו ואמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל...".
• וכבר היה ר"ג ו רבי אלעזר בן עזריה ו רבי יהושע ו רבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ו רבי עקיבא משחק, אמרו לו 'מפני מה אתה משחק'? אמר להם 'ואתם מפני מה אתם בוכים'? אמרו לו 'הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש ולא נבכה' להן 'לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה'.
• שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק, אמרו לו 'מפני מה אתה מצחק'? אמר להם 'מפני מה אתם בוכים'? אמרו לו 'מקום שכתוב בו "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה' אמר להן 'לכך אני מצחק דכתיב "וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ" – וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ..." בזכריה כתיב "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת' בלשון הזה אמרו לו 'עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו'.

סליק פרק ואלו הן הלוקין
וסליקא לה מסכת מכות


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il