בשבוע שעבר הסברנו כי מלחמה מסוימת יכולה להחשב כמלחמת מצוה לענין אחד וכמלחמת רשות לענין אחר.

נדגים את הדברים בדרך הבאה. ממלחמת מדין אנו למדים כי אין לסגור על האוייב מארבעת הכיוונים, אלא יש להשאיר רוח אחת פתוחה. הלכה זו חוסכת בקרבנות מהצד הישראלי שכן האוייב איננו הופך לנואש ויש לו אפשרות לוותר על המאבק ולברוח. מאידך גיסא הלכה זו איננה מאפשרת השמדה טוטלית של האויב.

כאשר נצטוו לכבוש את ארץ ישראל בתקופת יהושע היו בעצם שתי מצוות. האחת לרשת את ארץ ישראל עבור העם הישראלי. השניה להשמיד את שבעת העממים שנגזרה עליהם גזרה זו עקב שחיתותם המוסרית. את המטרה הראשונה ניתן להשיג גם אם משאירים רוח רביעית פתוחה, דרכה בורחים שבעת העממים ומשאירים את הארץ עבור בני ישראל. לעומת זאת את המטרה השניה ניתן להשיג רק בסגירה טוטלית של כל דרכי הנסיגה.

מלחמת רשות ומצוה (19)

הרב יוסף כרמל

add_alert

14 - האם מצוה המוטלת על הכלל פוטרת יחיד ממצוה אחרת (חלק י"ד)

15 - מצוות כיבוש הארץ (חלק ט"ו)

16 - גבולות הארץ לענין כיבוש (חלק ט"ז)

טען עוד

המצווה להוריש את הארץ מוטלת על כל אחד ואחד ולכן העוסק בה פטור ממצוה אחרת גם לשיטת רבנן. לעומת זאת מצוות השמדת שבעת העממים מוטלת על הציבור ולכן היא איננה פוטרת ממצוה אחרת לדעת רבנן. לכן לעניין הורשת הארץ אין צורך בקבלת רשות של הסנהדרין כי זו מלחמת מצוה מה שאין כן לעניין השמדת שבעת העממים יש צורך.

לכן הגמרא שדנה במלחמת רשות (סנהדרין טז ע"א) מביאה פסוק העוסק במלחמותיו של יהושע "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְקֹוָק עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כ"ז כא). אומנם רשות זו איננה קבלת רשות לצאת למלחמה שהרי הם מצווים ועומדים לבצע את המשימה של הורשת הארץ לכן מפרש רש"י "כדי שיתפללו עליהם" (ברכות ג ע"ב). הסברו של רשי עכשיו הוא כפתור ופרח כי לא יתכן הפרוש של קבלת רשות כי במלחמה שמצווים עליה אנו מדברים, אלא שהמלחמה נקראת מלחמת רשות רק לענין דין העוסק במצוה פטור מן המצוה (עמוד הימיני סימן יד סע' י).

בשבוע הבא נסביר כיצד על פי עקרון זה מסביר מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל גם בעיה נוספת.