למה קמים לסליחות?

תכלית הידיעה שלא תדע, אל תנסה להבין אלא רק להרגיש, אני מנסה לשכנע את עצמי שוב ושוב. רבנו אמר את זה בשיחות הר"ן, אין סיכוי שתדע...
השיחה הזו מתקיימת בחצות לילה בכותל, ואין לי הסבר למה שאני רואה. עם ישראל מבקש סליחה. חולצות עם ציורים, לפעמים גם על הגוף, כיפות לבנות, אולי חד־פעמיות, מונחות על תספורות קוצים. והטקסט אותו טקסט, סליחה אבא. אני מבין שצריך לבקש סליחה אז באתי.
עם ישראל, אני אומר לעצמי, יהודים. אין סיכוי שאבין את זה. איך יכול להיות שהאנשים הללו יחלפו על פני ברחוב וברמזור, ואני אסתכל ואומר "אהה הוא בטח לא דתי, מה לו ולאלול?". שוב אני טועה בזה, כשאני רואה בכותל מאות של אנשים מבקשים מדי לילה סליחה. לא שזה כיף כל כך גדול, לא שזה ממש חיוב הלכתי, ועדיין הם באים. למה?
מה כל כך מחבר אותנו בסליחות? לכל ילד ירושלמי יש את הזיכרון הזה. בחופש הגדול או מעט אחריו מעירים אותך לפנות בוקר כדי לשיר סליחות, ובעיקר כדי לקבל איזו עוגייה בשעת לילה מאוחרת. אבל מה מביא אדם מבוגר לומר שזה הזמן לבקש סליחה?
תכלית הידיעה שלא נדע. יש כאלה דברים גדולים בחיים שבתכל'ס אנחנו לא יודעים לגביהם כלום. לא איך העולם מתנהל, מה החשבון בשמיים, למה זה קיבל והאחר לא. בין אם הוא רופא או טייס או טייח או נהג, כל אדם מגיע בשלב מסוים לתחושה שהעניין כאן בעולם גדול ממנו ויש מישהו שמנהל פה את הכל. אז למה בכל זאת לקום לסליחות? למה בכותל אפשר לראות ממש דגימה של כל עם ישראל, גם את הרחוקים ביותר שבאים תחת הכותרת "סיור סליחות", באים להקשיב לאחרים ואולי מבלי לדעת מבקשים גם לקחת חלק. למה?
כי כאן יש את התכלית, שכנראה לא נדע. רבי נתן אומר שיכול אדם להבין בש"ס או בפוסקים, אבל אין לו מושג והבנה מה זה... יהודי! כן כן, כל אחד מאתנו עמוק וקשור לשמים בדיוק כמו היופי של העולם והמסתורין שבו. כל יהודי קשור בנשמה שלו לכל כך הרבה ענפים ושורשים, והוא לא יכול להסביר לעצמו רציונאלית למה הוא עושה את מה שהוא עושה.
כל יהודי מרגיש משהו בתוכו, את אותה נשמה שחיה אתו בגוף. גם אם הוא מתעלם ממנה, יש פעמים שהוא והיא נפגשים באיזו צומת. או שחס וחלילה קורה משהו איום, או שפשוט הלב אומר בשם הנשמה... גוף יקר אתה לא יכול להתנהג כך. אתה צריך להתבונן, לסכם מה קרה כאן, מה הכיוון שלך לשנה הבאה? התהליך הזה הוא מסוג הדברים שיש לנו בפנים, מעין תכונות בסיס שקיבלנו מאבותינו ונולדנו אתן.
אדם מתנהל כל השנה איך שנראה לו, האחר פועל על פי מה שה' הורה לו, ושניהם בסוף מגיעים לבקש סליחה. למה? כי הם מרגישים! הם מרגישים שלמרות המאמצים, יש על מה לבקש; שלמרות הריחוק יש לי הזדמנות לעשות תשובה ולחדש את הכל. לצאת בלילה בשקט, כשאף אחד לא רואה. לעצום עיניים ולומר כשאף אחד לא שומע. סליחה. טעיתי. אפשר לחזור?
מרגישים שיש ה' בעולם, שיש ממי לבקש סליחה. אחרת לא היו קמים כל כך מוקדם. אלו המסתורין העמוקים של כל יהודי. אי אפשר לדעת מה הולך אצלו בנשמה. הבחוץ כל כך מטעה. הבפנים כל כך עמוק. הרי אם אני חזרתי בתשובה מהיכן שהייתי במחשבה ובדיבור, אז כל אחד יכול. לכל אחד 'יש את זה', קוראים לזה 'יהודי', והוא לא לבד בעולם.
זו הסיבה שרובנו בחודש אלול קולטים מה זה תשובה וסליחה. זו הסיבה שאנחנו מרגישים בלי יכולת להסביר. זו הסיבה שאנחנו כאלה מיוחדים והדבר הכי יפה שאפשר לומר עלינו הוא שאין סיכוי שנבין עד כמה אנחנו מיוחדים. וואוו... אני מחזיר לעצמי בקור הירושלמי של חצות בכותל. כל אחד הוא כזה? כן, ולכן... צבי, אין סיכוי שתבין אלא רק תרגיש. וגם תרגיש יותר טוב לבקש סליחה. הרי כך מצליחים לקום. עוד מעט מתחילים הכל מהתחלה. בראש השנה הכל נקי וחדש, אתה לא לבד.