ימי הפורים מתקרבים והננו מתבוננים במאמר של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שכתב לפני למעלה משישים שנה לקראת פורים, והדברים מתאימים לימים אלו וכאילו נכתבו כעת.
הרב אומר, שהצרה הגדולה ביותר היא שהושבת שלום הבית אצלנו. זה היה לאחר רצח ארלוזורוב הי"ד, והיה אז פילוג נורא בעם. יהודים קמים נגד יהודים, אחים נהפכים זה נגד זה לזאבים ולנחשים, והפירוד אוכל בכל פה. הרב כואב את המצב ואומר: נזכור את הדברים הכתובים במגילת אסתר אשר ברוח הקודש נאמרה ורוח הקודש עומד הוא ממעל לכל חליפות העתים ומלמעלה מכל שינוי התכסיסים של הדורות.

והאמרה הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים" מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם.
יש אמת באמירה "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד". באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד. אבל בכל זה עם אחד הוא.

ושמא תאמר איך ייתכן שני הפכים בנושא אחד? עם אחד מצד אחד ומפוזר ומפורד מצד שני? אל תתמה. ישנם פלאים בעולם והעם הזה שכל עמידתו מרופדת בפלאי פלאות הוא מראה בהווייתו גם כן את הפלא הזה, ובמהותו העצמית הרי הוא עם אחד למרות מה שהוא מפוזר ומפורד.
מדברי הרב הללו אנו לומדים שאכן דווקא המצב המפורד הזה, דווקא המתח והביקורת בין המחנות בישראל, הדעות הקוטביות שנראה לכאורה שאי אפשר לגשר ביניהם, הפער התהומי בין הימין לשמאל, בין דתיים לחילוניים, הזילזול ההדדי, דווקא המצב העגום הזה מראה יותר מכל את האחדות בישראל, שהרי למרות כל הניגודים אין אנו נקרעים זה מזה, למרות כל הפערים התהומיים, הננו נשארים כולנו מחוברים זה לזה.

המתבונן בחידה הזו מוכרח להגיע למסקנה שיש משהו פנימי, סמוי מן העין, שמחבר את עם ישראל זה לזה, והמשהו הזה חזק יותר מכל המתחים והניגודים.
הגלות הארוכה שבה נתפזרנו לארבע כנפות הארצות מוכיחה זאת. נותקנו זה מזה, וכל עדה שונה מחברתה. אף על פי כן נשארנו מאוחדים והננו שבים לארץ-ישראל ומתחברים ומגלים שהמשותף גדול לאין ערוך והוא המושך אותנו להתקבץ יחד בארץ-ישראל.

כעת הננו נמצאים בעיצומו של תהליך ההתאחדות מחדש ומתקרבים האברים זה לזה, והם שונים, ההתקרבות מבליטה את הניגודים והניתוח המחבר את האיברים יחד כואב ומייסר, אבל אלו ייסורים של רפואה, של איחוי האברים המרוסקים, וחיבורם לגוף אחד. למראית העין נראה כי הפערים הולכים ומתרחבים, שתהום הולכת ומעמיקה בין חלקי העם, שהפירוד גובר על האחדות. אמנם כל זה הוא למראית העין החיצונית. אבל באמת במבט הפנימי יותר, המציאות נראית הפוכה לגמרי, וככל שייסורים גוברים, הדבר מוכיח שהננו מתקרבים זה אל זה והאיחוי הוא שכואב, שאלו הם ייסורים של התחברות.

בהחלט יש מקום להשמיע את האמרה הנצחית שוב "לך כנוס את כל היהודים".