בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה

תפילת חול

undefined

הרב יצחק גינזבורג

תשרי תשע"ז
4 דק' קריאה
חודש חשון הוא החודש של "אחרי החגים". חגי התורה מתרכזים בחודשי הקיץ (מניסן עד תשרי). במשך הדורות התווספו גם חגי חורף בכסלו-טבת (חנוכה) ובאדר (פורים) כשביניהם מצוין חגיגית גם ט"ו בשבט. כך נותר חשון החודש היחיד שכולו חול. התאריך הבולט בחודש – ז' חשון, בו נתחיל השבוע לשאול גשמים – מציין שגם אחרוני עולי הרגל חזרו לביתם, והחגים כבר ממש-ממש מאחורינו. חודש חשון, עם תפלת הגשם, הוא אפוא הזמן לברר את יחסינו לימי החול הסתמיים.
לקדש את החול
התורה מנחה שלא לפרוש מהעולם הגשמי, ולצד החתירה למחוזות הרוח על היהודי להיות אחוז היטב במציאות, לקדשה ולתקנה. לכן בקיום התורה והמצוות "המעשה הוא העיקר", וההלכה מתייחסת לאין-ספור פרטי החיים. מעבר לכך, גם כשאין היהודי עוסק במצווה מסוימת, עליו לקדש את כל תחומי חייו. המשנה באבות אומרת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" והפסוק במשלי אומר "בכל דרכיך דעהו". על האדם לכוון לשם שמים ולדעת את ה' גם בעיסוקיו הפרטיים ובדרכו האישית – ב"מעשיך " ו"דרכיך " שלך.
בחסידות מוסבר הבדל בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" לבין "בכל דרכיך דעהו": ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים" המעשה עצמו נותר בגדר חולין, אלא שמטרתו לתמוך בעתיד בעניין שמימי ומקודש – הוא מכוון "לשם שמים". לעומת זאת, בדרך השניה, ידיעת ה' מתחוללת בהווה, בתוך מעשה החול ממש, "ב כל דרכיך", ובכך חושפת בו עצמו ממד של קדושה.
לדוגמה, המדע הוא חכמת עולם החול הסתמי, ואינו עוסק בקדושה וערכיות. כיצד ניתן לקדש את העיסוק במדע? האדמו"ר הזקן מציע בספר התניא שתי דרכים:
ההולך בדרך של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" עוסק במדע כדי לרכוש לעצמו מקצוע מכניס, מתוך כוונה לנצל את זמנו הפנוי לתורה ותפילה מתוך שלוות הנפש, ללא דאגות כלכליות (כמובן, הוא מתכנן גם להשקיע את כספו בחינוך תורני לילדיו ובכלל במעשי צדקה וחסד). באופן זה, אין קדושה בלימוד המדע ובעיסוק בו, אלא שהתכלית הסופית היא קדושה – החול נועד לשרת את הקודש.
לעומת זאת, אצל מי שמקיים "בכל דרכיך דעהו" לימוד המדע עצמו הוא חלק מעבודת ה' – הלימוד חושף בפניו את פלאי הבריאה, מעורר בנפשו אהבת ה' ויראתו, ואף משתלב בלימוד התורה שלו. כאן החול הוא חלק מהקודש.
הדרך הראשונה שווה לכל נפש, משום שאינה דורשת שינוי מהותי של אופי הלימוד עצמו, אך סכנתה בצדה – אפשר לשקוע בחולין שבהווה, ולשכוח את המטרה העתידית. לעומתה, הדרך השניה, התובענית יותר, מקדשת את החול בהווה ופוגשת את ה' בתוך המציאות עצמה. שאיפתנו, כשהולכים ומתקרבים לגאולה, היא לזכות לעבודת "בכל דרכיך דעהו".
התאוות של ה'
מדוע כל כך חשוב לקדש את החולין? מעבר לטובתנו האישית במילוי חיינו במשמעות, קידוש החולין הוא מילוי היעוד העיקרי של בריאת העולם – "נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה ב[עולמות ה]תחתונים". העולם הגשמי כה נמוך, נדמה לנו כנפרד מהבורא ואפילו מסתיר עליו. מדוע ברא ה' עולם כזה ושלח אותנו לתוכו? משום שהיתה בלבו, כביכול, תאווה כמוסה לשכון דווקא בתוך מציאות רחוקה וזרה כזו (וזאת מדוע? על כך השיב אדמו"ר הזקן כי "על תאווה אין מקשים קושיות" – הביטוי "נתאווה", הנראה כה זר ביחס לה', מבהיר כי מדובר ברצון כמוס שלמעלה מכל הבנה והשגה). קידוש החולין, יותר מכל דבר אחר, מפנה מקום לה' בתוך-תוכה של סתמיות העולם – מימוש היעוד של "דירה בתחתונים".
והנה, התיאור המופלא של תאווה אלוקית מתייחס במדרש לדבר נוסף – "הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של ישראל". הקשר בין "דירה בתחתונים" במציאות החולין לבין עבודת התפילה שייך במובהק לחודש חשון: כפי שפתחנו, תחלת התפילה על הגשמים ב-ז' חשון מבטאת את סיום החגים המוחלט והחזרה לעיסוקי היום-יום (ובחסידות נתפרש הנוסח "משיב הרוח ומוריד הגשם" כהשבה כלפי מעלה של הרוחניות, בה עסקנו בחגים, והורדת שפע הגשמיות לעולם). תפילת הגשם היא תפילה במובנה הפשוט ביותר, תפילת דרי הארץ לקבל מן השמים את צרכי חייהם הבסיסיים (ובעומק רומז הגשם לכל ברכות ה' בפרשת בחוקותי – "ונתתי ג שמיכם בעתם", "ונתתי ש לום בארץ" ו"ונתתי מ שכני בתוככם"). שאלת הגשמים מסמנת שבימי החולין המתחילים בחשון יש להתמקד בעבודת התפילה (כך מוסבר השם מרחשון כרומז לשפתים מרחשות בתפלה).
האדם המתפלל
מה הקשר בין הכשרת העולם לנוכחות ה' ("דירה בתחתונים") לבין התפילה? "דירה בתחתונים" אינה פינוי מקום פיזי לה', שהרי ממילא "מלוא כל הארץ כבודו" ו"את השמים ואת הארץ אני מלא", ובכלל ה' אינו מוגדר כלל במושגי המקום והזמן. "דירה בתחתונים" פירושה שה' נעשה נוכח באופן פנימי וקבוע בתוך מודעות העולם – המודעות האנושית. התורה מתארת כיצד לפני בריאת האדם היתה המציאות כולה ב'סטנד-ביי', הצמחים לא צמחו משום שלא ירד גשם, והגשם לא ירד משום ש"ואדם אין לעבוד את האדמה" – טרם נברא האדם שיכיר בטובת הגשמים ויתפלל עליהם! כלומר, הבריאה מתחילה למלא את יעודה רק כשמופיעה מודעות האדם המתפלל (ורמז: אדם במילוי אותיות – אלף דלת מם – יוצר את המילים אדם מתפלל ). כשם שדווקא הנְכחת ה' במציאות החולין הופכת את העולם-לכשעצמו למקומו של ה', כך דווקא התפילה היא פנייה אל ה' של עצם ה'אני' האנושי, על כל צרכיו, מצוקותיו, שמחותיו ותקוותיו. בלימוד תורה או קיום מצוות האדם מסיח את דעתו מקיומו האישי להבנת ומילוי רצון ה', אך בתפילה עומד האדם כפי שהוא מול אלוקיו.
כמובן, העיסוק בתורה ובמצוות הכרחי, ובלעדיו עלול להיווצר מצב שהאדם מתפלל ובה-בעת פועל באופן שלילי ואסור, כתיאור הגמרא לגנב המתפלל לעזרת ה' בגנבה – "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא". אך לאידך, אסור שהעיסוק בהוראות ה' ישכיח את עצם העמידה מולו והקריאה אליו בכל מצבי החיים, גם הקשים והשליליים. אכן, את הפסוק "בכל דרכיך דעהו" מפרשים חז"ל – "אפילו לדבר עבירה"! אחד הפירושים לכך הוא שגם כאשר האדם אינו גובר על יצרו הרע ונופל לחטא עליו להתפלל ולצעוק אל ה'. סיום הפסוק "בכל דרכיך דעהו" הוא "והוא יישר אורחותיך": אם הגנב-החוטא קורא לה' בכל מצב בסופו של דבר יעזור לו ה' ליישר את דרכיו ולחזור למוטב.
עבודת "בכל דרכיך דעהו" באופן זה, כאשר יום-יום ושעה-שעה, מכל מצב ומכל מקום, מתפלל האדם אל ה' ו'דורש' לדעת אותו, מאפשרת לכל אחד לקדש גם את העיסוק בחולין. שיהיה לנו חורף בריא וגשום!




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il