בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסנת דיל בת יפה

שיחת מוצ"ש נח

זוכר הברית

לפיכך נברא אדם יחידי ◆ דורות של תהו ◆ איסור גזל ◆ המבול והקשת בענן ◆ שבת קודש

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ד' מרחשוון התשע"ז
14 דק' קריאה 50 דק' צפיה
'לפיכך נברא האדם יחידי'
שתי הפרשיות הראשונות בתורה, פרשת בראשית ופרשת נח' מקיפות אלפיים שנות תהו. יש עשרים דורות, עשר דורות מאדם ועד נח ועשר דורות מנח עד אברהם (ע"פ אבות ה, ב). והם שליש מימות עולם. מפרשת לך לך ועד סוף התורה, כלומר מאברהם עד הכניסה לארץ ישראל, יש עוד 500 שנה. המשנה במסכת סנהדרין אומרת (פרק ד, ה):
לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
המשנה שם עוסקת בעדים שבאים להעיד על אדם שעשה מעשה שחייבים עליו מיתה, ולכן מזהירים אותם שידעו שיש להם אחריות מאוד כבדה, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וגם מאידך גיסא כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. לפיכך נברא האדם יחידי ללמדך שמכל אדם יכול לצאת עולם שלם, בפוטנציאל של האדם קיים עולם שלם. עוד סיבה למה נברא האדם יחידי (שם): ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך. לדעת שכל העולם הוא אחד. אב אחד לכל הבריות, כולן קשורות זו בזו וממילא אין מקום למריבות והעולם צריך להיות מאוחד כי מקורו אחד. דבר נוסף (שם):
ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.
ללמדך על גדלותו של הקב"ה. הקב"ה משתמש בחותם אחד, לכולם יש צורה כללית משותפת, ואף על פי כן 'כשם שפרצופיהן אינם שווים כך דעותיהם אינם שוות'. (ע"פ ברכות נח ע"א) לכל אדם יש חותם מיוחד. ולמה - כדי לגלות אופנים שונים של התגלות צלם אלוקים. יש הופעות שונות של התגלות הקב"ה בעולם, ההופעות השונות הן הופעות שונות של עבודת ה' ושל קשר בין האדם לבין ריבונו של עולם. כל אחד הוא יצירה מיוחדת, חד פעמית, בכל הדורות. אין כמוהו באף דור, באף מקום. זאת אומרת שלכל אחד יש תפקיד המיוחד רק לו, וכל אחד צריך לגלות את התפקיד שלו. התפקיד של האדם בנוי מהמבנה המיוחד של האישיות שלו, של הכישרונות, של האופי, של התכונות של היכולות, הגופניות והרוחניות. יש סדר ומינון מיוחד בין כל הכוחות. עבודת ה' שהוא יוציא מהכוח אל הפועל תהיה מיוחדת שאף אחד אחר לא יוכל לעשות באופן הזה. זה התפקיד המיוחד של האדם. הווי אומר שהאדם צריך לחפש איך הוא מגיע לעצמו. לא להסתכל לצדדים, לא להסתכל על אחרים, לא להשוות ביניהם לבינו, כי לכל אחד יש התפקיד שלו, ואחרת הוא מועל בתפקיד המיוחד שלמענו הוא נברא.
את זה הקב"ה רצה ללמדנו, שלמרות שנברא האדם יחידי וכולנו צאצאים שלו, בהמשך כל הפרצופים שונים זה מזה, וכל הדעות שונות זו מזו, ללמדך את המיוחדות של כל אחד. כל אדם הוא צלם אלוקים, זה הכלל הכי גדול בתורה (ע"פ ספרא קדשים פרשה ב), שהאדם ידע את המהות שלו, שיש בו נשמה אלוקית, שהיא בעצם השורש, היסוד, העיקר, ולנשמה הזו יש לבושים של תכונות ושל אופי, של כוחות פיזיים חיוניים. כל רמ"ח האברים ושס"ה הגידים הם בעצם גילוי של הנשמה. בנשמה יש את התמצית של הכוחות שמתגלים אחר כך באדם, והנשמה היא אלוקית, והאלוקיות של הנשמה זה הקשר לריבונו של עולם. זאת אומרת שכל אדם ביסודו הוא דבוק בריבונו של עולם. הרב מרחיב על זה את הדיבור במאמר קרבת אלוקים. הרב אומר שם שזו התכונה היסודית של כל הבריאה כולה, ובאופן יותר בולט וממשי זה מופיע בישראל. בישראל הנשמה האלוקית לא מוסתרת כשהיא שואפת אל הדבקות בריבונו של עולם.
אז כאשר האדם מכיר את עצמו הוא יודע מה תפקידו ומה עניינו. תפקיד האדם הוא לגלות את התפקיד השייך לו, את אותה המהות הייחודית. אדם צריך לשוב ראשית כל אל עצמו, אל שורש נשמתו, אל הנקודה האלוקית המיוחדת שלו, ומתוך הנקודה הזו שבתוכו, שהיא המקושרת ביותר לריבונו של עולם, לשוב אל ה'. אלו דברים פשוטים, ואם חיים אותם ומקיימים אותם אז עושים את עיקר תפקידנו, את עיקר ענייננו.

דורות של תהו
אמרנו שהיו עשר דורות מאדם עד נח ועשר דורות מנח עד אברהם, והדורות האלו הם דורות של תהו. ענקים בכוחות אבל משובשים. אומר המהר"ל שהבעיה בדורות הראשונים הייתה שהם הכעיסו את הקב"ה עד שהיה צריך להביא מבול לעולם, ואחר כך היו עוד עשר דורות שהכעיסו את הקב"ה והפעם בא אברהם ונטל שכר כולם. ויש לשאול: הרי בדורות הראשונים חיו גדולים מאד שהאריכו ימים רבים, ולמה הם הכעיסו את הקב"ה, מה גרם להם לא לעשות רצונו של מקום, אומר המהר"ל שזה דומה לעץ שענפיו מרובים אבל שורשיו מועטים. הם היו דורות עליונים מבחינה רוחנית, אלא שלא היה חיבור בין הצד הנשמתי שלהם לצד הגשמי שלהם, לצד החיוני הנפשי שלהם - היה נתק. אילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים אין לו קיום, הוא ייפול. וככל שהענפים עוד יותר גדולים סכנת הנפילה היא עוד יותר גדולה.
הם היו מאוד עליונים ברוחניות, אבל הם לא המשיכו את זה אל החיים, אל ההתנהגות בפועל. הם חיו בעולמות רוחניים ואולי היו להם השגות עליונות גבוהות מאוד, אבל הם לא הצליחו לממש את כל זה בפועל. זה היה המצב של הדורות הראשונים, עד שבא אברהם אבינו. על אברהם אבינו נאמר: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א), אברהם אבינו מקבל את המצווה המייחדת אותו, מצוות המילה, שהיא מבטאת את הקדושה שמשתלשלת ויורדת וחותמת את הגוף שגם הוא יהיה קדוש. שהחיים בפועל וכל המעשים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, הכול יהיה מתוקן. לא רק ההשקפות, הדעות והמחשבות, אלא הם ירדו למטה והחיים יהיו חיים הרמוניים של רוח וגוף כאחד. זה לא היה בדורות ראשונים. ולכן הגיע מצב כזה שהקלקולים היו כל כך נוראיים שהיה צריך להביא מבול לעולם. זאת אומרת שהירידה הייתה ירידה איומה ונוראה, והשיא של הירידה זה הגזל "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" (בראשית ו, יג).

איסור גזל
המדרש אומר (בראשית רבה לא, ה-ו) שהם עברו על חמס וגזל בפחות משווה פרוטה. כל אחד היה לוקח תורמוס אחד. דבר זה נאמר גם על אנשי סדום, שכל אחד לוקח רק דבר אחד, וכיוון שכל אחד לוקח דבר אחד, בסוף הנגזל מאבד את הכול. "רבי לוי אמר: חמס זה עבודה זרה, חמס זה גילוי עריות, חמס זה שפיכות דמים". באופן הפשוט ההסבר של דברי רבי לוי הוא שהם היו מקולקלים בכל המובנים, על כל העבירות הכי חמורות שבתורה הם עברו. העבירות האלו הן חמורות ביותר גם מבחינת האנושית, המצוות האלו הם מצוות שיכליות, והכול בעצם זה חמס.
כשאדם לוקח את הכוחות שהקב"ה נותן לו ועובד בזה עבודה זרה הוא גזלן, הוא חומס ולוקח כוח שהקב"ה נתן לו, ובניגוד לרצונו של הקב"ה עושה דברים שהקב"ה לא מסכים איתם. ולא על מנת כן הקב"ה נתן לו את כוחותיו, וכיוון שהוא משתמש בהם באופן אחר הוא גזלן. כשאדם אומר "אשמנו בגדנו גזלנו" אפשר לפרש שגזלנו זה שהאדם גזל בכוח ממישהו, בשונה מגניבה שהיא לא בכוח, "ויגזל את החנית מיד המצרי" (שמואל ב כג, כא) לקח בכוח. האם עשינו עבירה כזו?! אלא הכוונה שכשהאדם לוקח את הכוחות שהקב"ה נתן לו ומשתמש בהם בניגוד לרצון ה', כיוון שלא על מנת כן ה' נתן לו אותם - זו גזילה, הוא נחשב כשואל שלא מדעת. וכן גילוי עריות, לגזול אישה מתחת בעלה זה גזל, וגם גזל מהקב"ה שהאדם לא עושה את רצון הקב"ה. ושפיכות דמים זה ודאי כך שלוקח את החיים של האחר.
עד כמה חמור גזל - בתשובות בניין ציון (תשובות קסז-קסט) יש דיון האם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו ללא רשותו. אדם נמצא במצב של פיקוח נפש והוא רוצה לגזול את ממון חברו כדי להציל את עצמו. לכאורה פיקוח נפש דוחה כל עבירות שבתורה חוץ מגילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים, האם יעלה על הדעת שאיסור גזל יהיה כזה חמור עד שאפילו פיקוח נפש לא ידחה אותו?!
כותב ה"בניין ציון" (סימן קסז):
כלל גדול בתורה שאין מצווה עומדת בפני פיקוח נפש חוץ משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אכן אם מותר להציל עצמו מפני פיקוח נפש בממון חברו, דהיינו אם מותר לגזול ממון חברו כדי להציל עצמו מסכנת נפש, זה לא ראיתי מבואר בפוסקים, ומצאנו בזה פלוגתא בין גדולי הראשונים. והיא השאלה אשר שאל כבר דוד לסנהדרין כדאמרינן במסכת בבא קמא (דף ס ע"ב): "ויתאווה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער" (דברי הימים א יא, יז).
הגמרא שם שואלת מה הכוונה של הפסוק הזה, ואומרת הגמרא: "אמר רב הונא גדישין של שעורים של ישראל שהתחבאו בו פלשתים", והשאלה הייתה אם מותר לשרוף את הגדיש הזה כדי להינצל מהפלשתים שהתחבאו בתוכו והייתה סכנה מהם. שלחו לו: "אסור להציל עצמו בממון חברו, אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו". התוספות אומרים (ד"ה מהו) שהשאלה של דוד הייתה האם הוא צריך לשלם בדיעבד ולא אם מותר לו לעשות את זה. זאת אומרת שפשיטא שמותר לאדם להציל את עצמו את הציבור בממון של חברו, אלא שהשאלה היא האם צריך לשלם או כיוון שזה פיקוח נפש פטורים מלשלם, והם ענו לו שצריך לשלם. כך מפרש התוספות וכן הרא"ש. אבל רש"י לא מפרש כך, לדעת רש"י הם אמרו לו שאסור בכלל לשרוף את הגדיש כי זה ממון של ישראל ואסור להציל עצמו בממון של חברו. זו מחלוקת ראשונים איך להסביר את הסוגיא הזו, ללמדך עד כמה חמור איסור גזל.
ה"בניין ציון" דן בזה בשלוש תשובות. הוא אומר שזו גם מחלוקת בין רבה ורב חסדא במסכת כתובות (יט ע"א) האם מותר לעדים לחתום עדות שקר על שטר כשמאיימים עליהם שאם הם לא יחתמו יהרגו אותם. כלומר האם פיקוח נפש דוחה חתימת שקר שכמובן תגרור אחריה גביית כסף שלא כהוגן. נחלקו האמוראים בהסברת דברי רבי מאיר בגמרא שם. ממשיך וכותב ה"בניין ציון" (סימן קסח):
שוב ראיתי שפלוגתא דתנאי יש בדין זה, וזה לשון הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת בכתובות (שם): 'ואיכא דאמרי רב חסדא אמר: קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית: שלושה דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש ואלו הן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. רבי מאיר אומר: אף הגזל.
זאת אומרת שזו מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים אם גזל נדחה בפני פיקוח נפש או לא. אחד מהמכותבים של ה"בניין ציון" פונה אליו וכותב לו שמוכח מגמרא ביומא שמותר להציל עצמו בממון חברו, שהרי הגמרא שם מספרת (פג ע"ב) שרבי יהודה ורבי יוסי הלכו בדרך ואחז בולמוס את רבי יהודה, רעב גדול כזה שהוא היה בסכנה אם לא יאכל. היה שם רועה שהיה לו תיק עם אוכל, התנפל עליו רבי יהודה, חטף ממנו את התיק ואכל את האוכל שלו, כי היה כאן פיקוח נפש. אמר לו רבי יוסי: 'קיפחת את הרועה!' למה עשית את זה? כאשר הגיעו לעיר אחז בולמוס את רבי יוסי, שמעו אנשים שרבי יוסי בסכנה אז כולם הביאו לו אוכל. אמר לו רבי יהודה: 'אני קפחתי את הרועה ואתה קיפחת את העיר כולה'. ומסביר ה"בניין ציון" שרבי יוסי ורבי יהודה נחלקו בשאלה הזו, רבי יוסי סובר שאסור היה לו לקחת מהרועה, כי פיקוח נפש לא מתיר איסור גזל ולכן אמר: 'קיפחת את הרועה' ורבי יהודה סבר שמותר. בעל המחלוקת של רבי יהודה בדרך כלל הוא רבי מאיר וגם הוא סובר שאסור לעבור על איסור גזל בשביל פיקוח נפש, ובמחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי ההלכה כרבי יוסי, אם כן לפי זה ההלכה צריכה להיות שאסור לגזול אפילו בשביל פיקוח נפש. כך מסקנתו.
כל זה הבאנו כדי להסביר שלכל אחד הקב"ה נותן את מה שטוב לו ומגיע לו, וכשאדם משתמש בממון חברו באיסור, זה חמור ועל זה נגזר המבול. מכאן שיש מקום למחשבה שאפילו פיקוח נפש לא דוחה איסור גזל. זה לא שייך לאדם אז לא בא בחשבון להשתמש בזה בכלל. זה לא גדר של איסור, אלא זה יותר מזה, זה משהו מציאותי, מה שלא שלך כאילו לא קיים בכלל. ההסתכלות הזו באה לומר שזה לא רק איסור, כי באמת איסורים נדחים מפני פיקוח נפש, אבל אם ההנחה היא שאת ממון החבר הקב"ה הוריד לעולם בשביל החבר, אז זה כאילו לא בנמצא עבורו.
אבזרייהו דגזל זה לקחת ולהשתמש בחפץ ללא רשות, כמו למשל לקחת את העגלה של החנות לבית ולהשאיר אותה שם. זה נעלם מעיני הבעלים, אומנם זה לא ממש גזל, כי האדם לא לקח את זה לעצמו, אבל זה לא נמצא בשימוש של הבעלים לזמן מה. יש גם גזל זמן, אדם לוקח ספר מהארון בבית המדרש ולא מחזיר אותו למקומו, ומישהו אחר מחפש אותו יותר זמן ממה שצריך, ולפעמים הרבה יותר זמן, הוא צריך לחפש אותו בכל בית המדרש, זה גזל זמן. זה לא פחות חמור מאשר גזל ממון. צריך להתחשב ולא לעשות דברים שגורמים לאחרים הפסד. כשעוברים על גזל בצורה חמורה, זה יכול אפילו להביא מבול לעולם.

המבול והקשת בענן
המבול היה מין טבילה. כל העולם טבל במקווה גדול ונהייתה טהרה על ידי המבול. הקלקול היה לפני כן, והמבול היה השלב של התיקון. אחרי המבול מתחיל עולם חדש והקב"ה מבטיח וכורת ברית - הקשת בענן, שלא יהיה יותר מבול בעולם.
הקב"ה נשבע. צריך להבין: הרי דברי ה' הם מוחלטים, אז מדוע הקב"ה צריך להישבע, בעל 'נתיבות המשפט' כתב את הספר 'נחלת יעקב' על פרשות השבוע, והוא שואל את השאלה הזו. הוא מביא את בעל העקדה שאומר שברית האמורה בתורה זה דומה לביטוי "ברית" שמופיע הרבה פעמים בש"ס, כמו ברית כרותה למלח שלא יסריח. מה הכוונה - האם יש ברית עם המלח שהוא לא יתקלקל, אלא הכוונה שיש דברים קבועים שלא משתנים. כמו 'ברית כרותה לשפתים' (סנהדרין קב ע"ב) שמה שאדם אומר זה פועל, לכן אדם צריך לשמור על דיבורו ולא לדבר דברים שלילים אלא דברים טובים, כי הדיבור הוא כוח פועל. 'ברית כרותה לפשפש שכל המוללו מריח בו' (נדה נח ע"ב) כלומר הפשפש גורם לריח לא נעים. הלשון ברית כרותה הכוונה שככה זה הטבע, זו המציאות הקבועה. כך הוא מפרש גם את השבועה בפרשת נצבים שהקב"ה אומר: "לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת" (דברים כט, יג), גם פה הכוונה שהקב"ה קובע קשר קבוע בין ישראל לקב"ה. ולמרות שהדור הזה ראה את כל הניסים במצרים והדורות האחרים לא ראו, הקב"ה טבע חיבור כזה שתמיד נהיה מחוברים אליו. יכול להיות שיהיה צורך במירוקים אבל הקשר לא ינתק לחלוטין. תמיד ימשך הקשר.
זה גם מה שהקב"ה אומר לאחר המבול. המבול גרם לזעזוע גדול. נח ובניו ראו את הגדולה, את העוצמה האלוקית, את הדרישה האלוקית שהעולם לא יגיע למדרגה כל כך נמוכה, וזה נקבע בלבבם בצורה כל כך איתנה עד שזה השפיע על כל הדורות, והטבע הפנימי היסודי נמשך, ומובטח שבכל הדורות לא תהיה התדרדרות כל כך גדולה עד שיהיה שוב מבול. העולם התעלה מזה. הברית הזו היא מציאות. הקב"ה אומר שמעכשיו העולם בדרגה אחרת, הוא לא יגיע למדרגה כזו נמוכה שיהיה צורך שוב במבול כדי לתקן אותו.
זה הביאור של "קשתי נתתי בענן" (בראשית ט, יג). הרמב"ם אומר שענן זה שם מושאל, כמו מסך שמבדיל בפני האור. כך חס ושלום כשישראל חוטאים כתוב: "סכותה בענן לך מעבור תפילה" (איוב ג, מד). נעשתה מחיצה שמונעת מהתפילה להגיע אל הקב"ה. דוד המלך אומר: "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהלים פד, יב), המשיל את אור ה' לשמש ולמגן. ה' זה המקור, כמו השמש, אלוקים זו הופעה שניה של התגלות ה' אלינו לפי מה שאנחנו משיגים אותו, שמש ומגן. כאשר ישראל חוטאים נוצר ענן וכאשר אור ה' מאיר דרך הענן נוצרת קשת, הקשת בענן. הקשת בענן מסמלת בעצם מצב שיש חטא ונוצרת מחיצה בין הקב"ה ובין העולם ובין ישראל, עם זאת המחיצה לא חוסמת הכול, הקשת מבטאת את אור ה' החודר דרך הענן, לא בצורה מושלמת, אבל עדיין האור עובר. אז בעצם הקשת מסמלת מצב לא טוב. יש ירידה אבל עדיין לא נותק הקשר, הקב"ה נמצא.
כאשר אדם רואה מצב כזה צריך להודות לריבונו של עולם, שלמרות שיש ענן, שישראל עשו מחיצה, אף על פי כן הקב"ה מאיר, וזו הברכה שאנחנו מברכים: "זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו", שברוך ה' שאף על פי ולמרות שאנחנו לא במצב השלם, הקב"ה זוכר ומאיר אלינו. אנחנו לא מתנתקים לגמרי מאור ה'. הוי אומר שהעולם מתקדם, בראשיתו של העולם הוא היה בוסרי מאוד, היו פערים גדולים בין הרוח לגוף והגוף "השתולל" והייתה ירידה התנהגותית נוראה ואיומה עד כדי כך שצריך לחדש את העולם על ידי המבול. ואז יש עוד עשר דורות שבין נח לאברהם - דורות במדרגה יותר גבוהה, אבל עדיין לא במדרגה מושלמת, הם גם כן מכעיסים את הקב"ה אבל לא באותה חריפות, אין אותו הכעס כמו שהיה בדור הקודם ולכן אין צורך במבול. אבל עדיין לא יכולים להמשיך את ההארה האלוקית לתוך העבודה המעשית שלהם, אז מתפתחת עבודה זרה בדור אנוש, נוצרים כל מיני אמצעים שמבדילים בין העולם לקב"ה עד שבא אברהם.
זו המדרגה המיוחדת של אברהם אבינו, שאברהם מחבר שמים וארץ. אברהם מחבר את ההסתכלות העליונה, הרוחנית, האידאית עם החיים בפועל. ההתנהגות שלו היא התנהגות של שלמות במידות טובות ובמעשים טובים, ולכן הוא מקבל את מצוות ברית המילה, המצווה שמבטאת את החיבור בין הרוח לבין הגוף, את החיבור השלם "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א)

שבת קודש
כמה מילים לקראת הזמן שאנחנו נכנסנו לתוכו. ראשית כל אני רוצה לעודד. ירבו בישראל זריזים כמותכם, כלשונו של מרן הרב באגרת שהוא שלח לתלמידי הישיבה, וכתב להם שהוא בא לזרז זריזים. ברוך ה', התקבצה בישיבה חבורה מצוינת של תלמידים שיש להם שאיפות גדולות, רצונות גדולים וגם יכולות. האווירה בישיבה ממש מצוינת. ואנחנו תמיד צריכים להמשיך ולהתקדם. אנחנו נמצאים במצב טוב ואיכותי, אבל אין גבול ליכולת להתקדם ולעלות. הכול זה עניין של תרגול, הכול עניין של עבודה. כאשר מתרגלים מגיעים לרמות יותר גבוהות, גם של שקידה וגם של איכות בלימוד וגם בהתנהגות. הכול צריך ללכת ביחד, הכול שלימות אחת. "התהלך לפני והיה תמים", אנחנו רוצים שתלמידי הישיבה יהיו שלמים בכל המובנים. גם בהתנהגות בפועל וגם ברמה הלימודית העיונית וגם בדבקות בתפילה בעבודת ה'.
אנחנו לומדים מסכת שבת, אז אנחנו צריכים לרומם את השבת, שהשבתות תהיינה הלב, הם תמיד כך, אבל עכשיו שיהיו ממש הלב של השבוע. שלושה ימים לפני השבת זה "מקמי שבתא" הכנות לשבת. לכן יש הלכות מיוחדות, כבר אז אסור להפליג בספינה. יש מחלוקת ראשונים מה הסיבה לזה: האם הסיבה היא שאולי הם יגיעו למצב של פיקוח נפש ואסור לאדם להיכנס למצב כזה כי אלו ימים ששייכים לשבת, אבל בעצם שלושה ימים לפני לא צריך לדאוג אם יגיעו למצב של פיקוח נפש, ואולי מפני שלא מרגישים טוב בים ושלושה ימים לפני השבת האדם עוד לא התרגל לתנועות של הספינה, ולכן צריך להיכנס לספינה לפני שלושה ימים כדי שיתרגל ועד השבת לא יחלה במחלת ים, וירגיש טוב.
גם שלושה ימים אחר השבת עדיין נמשך אורה של השבת. ולכן אם אדם מסיבות של אונס לא יכול היה להבדיל, יכול להבדיל עד שלושה ימים אחר השבת. ועם זאת שכבר יום חול ובמובן מסוים אור השבת הלך והתמעט עד יום שלישי, עדיין אפשר לעשות הבדלה בין הקודש לחול. ואם כך כאשר מגיע יום רביעי מתחיל להפציע האור של השבת הבאה. זה ממש ניכר בחצות היום של יום שישי כי כבר לא אומרים תחנון, כי זוהרי האור של הקדושה כבר ממש מופיעים.

שבת היא הלב של השבוע. וצריך להתכונן לשבת, לקבל את השבת לפני הזמן, ולאחר בהוצאה שלה כמה שאפשר, להיות "מהמאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא", ולא רק בדברים החיצונים, אלא בנפש. עכשיו הלילות הארוכים של ליל שבת זה זמן מצוין ללמוד, יש סייעתא דשמיא מאוד גדולה בלימוד התורה בשבת. הייתי שואף שבעיקר בתקופה שאנחנו לומדים בה מסכת שבת, הלימוד בשבת עצמה יהיה עוד יותר חזק, יותר מהלימוד בשבתות בדרך כלל ... וזה אפשרי! לא רק שלא פחות אלא עוד יותר... יש פוסקים שאומרים שמותר ללמוד עיון בשבת... לא רק צריכים לחפש דברים רוחניים שמתאימים לשבת אלא "מותר" ללמוד עיון וכל שכן בקיאות. ויש לזה טעם מיוחד, העיון בליל שבת נותן טעם מיוחד.
כשגרתי בגבעת מרדכי בירושלים, ישיבת חברון ישבה שם סמוך ממש לבית שלי. בלילות שבת אם הייתי רוצה אווירה של לימוד בשבת, הייתי לפעמים הולך לשם באחת עשרה או שתים עשרה בלילה, ונהניתי לראות חברותות שיושבים בשעה שתים עשרה בלילה בליל שבת ולומדים סוגיה בעיון. היו לא מעטים כאלה שלמדו, אז לא היו שם אלף וחמש מאות בחורים אלא שלוש מאות או מאתים, על כל פנים זה מאוד מצא חן בעיני. וגם במוצאי שבת היה כך. זה עניין של הרגל כי לפעמים קשה לעבור משבת לחול וזו מציאות רוחנית מאד מיוחדת. אבל אם אנחנו מחברים את זה לקודש ואנחנו מתרגלים לזה שמוצאי שבת זה לא זמן לבילויים ולא להתעסקויות ולטלפונים אלא זה זמן ללימוד תורה, אז אחרי שמתרגלים אי אפשר אחרת. מרגישים שזה המשך של השבת. וכמובן בשבת עצמה במשך היום זהו זמן ללימוד תורה. אמנם בשבת החורף השעות קצת מצומצמות אבל בכל זאת צריך להשתדל.
אנחנו צריכים להגדיל את התורה בישראל. אנחנו צריכים לעזור איש לרעהו ולרצות שכולם ילמדו. מה כל אחד יכול לעשות בשביל לעזור ללימוד של אחרים - ראשית כל ללמוד ביחד. עכשיו (בבית המדרש החדש) בית המדרש הוא גדול ואין את כל הפינות "המיוחדות" ואני חושב שזה משהו יוצא מן הכלל, ולכן כל אחד שבא הוא מוסיף לאחרים. ולכן צריך להיות אכפתי, לדעת שהאדם אחראי ומשפיע, ואם הוא חסר זה גורע. ולכן חשוב ללמוד בבית המדרש כמה שאפשר יותר, פחות בחדרים ופחות במקומות אחרים, ולחשוב על זה: 'אני בהתנהגות שלי תורם גם לאווירה הכללית, גם ללימוד של אחרים' ויהיה בזה סייעתא דשמיא.
נאחל לכולנו שבעז"ה הזמן הזה יבנה בכל אחד ואחד כוחות, ויהיה זמן של התעלות כללית. אנחנו נמצאים בתקופה שאי אפשר לדעת מה ילד יום. הכול לא ברור. לא יודעים מי יבחר לנשיא באמריקה. ויש לזה נפקא מינות מאוד גדולות לעניינם של ישראל. אי אפשר לדעת מה ילד יום. צריכים להכין הרבה זכויות בתקופה הזו של עקבתא דמשיחא. ולא רק עקבתא דמשיחא אלא פעמי משיח. הקב"ה 'מסדר' תנאים שחכמים הבטיחו שיתקיימו לפני שיגיע המשיח. תנאי החיים שלנו היום ביחס למה שחכמים דיברו הם ממש ימות המשיח. כל כך קל היום ללמוד, יש לכל אחד את פרנסתו, אף אחד לא רעב, גם בגדים לא חסר לאף אחד. לא יודע אם אפשר להוסיף לנו, מה יכול להיות יותר ממה שיש עכשיו?! הכול בשפע, הרפואה הולכת ומתפתחת, ממש כמו ימות המשיח. ממציאים דאגות של עשירים, צרות של עשירים... אבל באמת תנאי החיים מאד השתפרו וזה מאפשר לנו לעלות ולהתקדם. ואנחנו נמצאים בתוך התהליך וכל זכות שאנחנו מוסיפים מכריעה את הכף ואי אפשר לדעת מתי הכף תוכרע. אז אנחנו צריכים מצדנו לעשות את כל המאמצים, להרגיש שאנחנו בתקופה גדולה בארץ ישראל, בימים גדולים והמעשים שלנו מקבלים משמעות הרבה יותר גדולה.
חזק ונתחזק.



֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il