בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישלח
לחץ להקדשת שיעור זה

וישלח התשע"ז מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

כסלו תשע"ז
9 דק' קריאה
חסידותו של יעקב אבינו "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך"
"'קטונתי מכל החסדים' - נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו" (רש"י
מדברי רש"י אנו למדים כי יעקב אבינו חשש שהבטחת ה' לשמרו לא תתמלא, משתי סיבות: א. "נתמעטו זכויותי" ב. "נתלכלכתי בחטא".
והנה כתב הרמב"ם (פ"י מהלכות יסודי התורה הלכה ד') בעניין נביא אמת ונביא שקר: "אבל אם הבטיח על הטובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר –בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חוזר". והרא"ם (רבי אליהו מזרחי בפרשת וישלח, הובאו דבריו בלחם משנה שם) הקשה על כך: מדוע, אם כן, נתיירא יעקב אבינו? הרי "כל דבר טובה... אפילו על תנאי אינו חוזר"?
למעשה הרמב"ם עצמו הקשה קושיה זו בהקדמתו לפירוש המשנה, ותירץ: "ויש לדעת, שעניין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא, אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח לבני אדם בבשורה טובה במאמר מוחלט ולא בתנאי ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא – זה בטל ואי אפשר להיות, בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונת הנבואה". כלומר, אם הקב"ה מבטיח לנביא עצמו הבטחה כלשהי, עדיין יכול הנביא לחשוש שמא עוונותיו היטו ונגרעו זכויותיו; אבל אם הנביא מתנבא לאחרים נבואה טובה – לעולם לא תתבטל ההבטחה (ועיין ברמב"ן שהסביר ממה נתיירא יעקב אבינו).
תירוצו של הרמב"ם מדויק בכתוב כאן. יעקב אבינו אומר לה' (ל"ב, י"ג): "ואתה אמרת היטב איטיב עמך". כיון שדיברת אליי – "עמך" – לכן יש מקום לחששי שמא יתמעטו זכויותי.
עוד יש להסביר באופן אחר. בדברי יעקב "קטונתי מכל החסידים" מתגלות מידת הענווה הגדולה שהיתה בו ומידת האמת הנפלאה שלו, "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז', כ'). יודע יעקב, שאף על פי שגם בביתו של לבן קיים תרי"ג מצוות – "עם לבן גרתי, ותרי"ג מצוות שמרתי" (רש"י ל"ב, ה' עפ"י מדרש אגדה) – וגם שם הקפיד על קיום המצוות, נשא ונתן באמונה, לא פשע במלאכתו ולמד תורה בכל שעותיו הפנויות – עם זאת לא היה לימוד התורה שלו בבית לבן כלימוד התורה שלו אצל שם ועבר. לכן חשש יעקב אבינו שמא "נתמעטו זכויותי".
אך לא כן מחשבותיו של הקב"ה. לא נדרש מיעקב ללמוד תורה עשרים וארבע שעות בבית לבן, אלא ללמוד רק בשעות המיועדות לכך, ולישון בשעת השינה, לאכול ולעבוד בזמנם.
עוד יש לבאר את חששו של יעקב, שמא זכות מצוות ישיבת ארץ ישראל ומצוות כיבוד אב ואם שקיים עשו יעמדו לזכותו. על כך אמר לו הקב"ה: כיון שהלכת בשליחות אבותיך ועם זאת שקדת בלימוד התורה וקיימת מצוות באמונה – זכויותיך עולות הרבה על זכויותיו.
הנה כי כן, יעקב אבינו, בענוותנותו ובאמיתותו, חשש ש"דבר הטובה" לא יבוא אליו בשל מיעוט זכויותיו בלימוד התורה, בכיבוד אב ואם ובישיבת ארץ ישראל, אך הקב"ה קיים את כל הבטחותיו, וראוי היה יעקב לקבלן בשל זכויותיו הרבות ובזכות אבותיו.

מיהו גר-תושב בימינו?
אפשר היה לחשוב כי הפרשייה המסעירה שהתרחשה בשכם עם דינה ושכם בן חמור כבר הסתיימה כשכל יושבי שכם 'חוסלו' על ידי בני-יעקב – שמעון ולוי. ולא היא. הפרשייה הזאת אקטואלית עדיין ואף יותר מתמיד.
בדורנו זה נשאלה שאלה האם הערבים שגרים איתנו היום הם בבחינת 'גר תושב', או לא? יש לשאלה זו הרבה משמעויות, שכן ממנה יוצאות עוד שאלות, כמו – האם מותר לתת להם אדמה או כספים?
הרמב"ם אומר, שהיום לא מקבלים 'גר תושב', כי היום אין רוב יושביה של ארץ ישראל עליה, ואין היובל נוהג, על כן: "ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל - אין מקבלין אלא גר צדק בלבד" (הלכות ע"ז י ו). לעומתו, דעת 'הכסף-משנה' היא, שאם נוכרי כבר גר בארצנו והוא לא עובד עבודה זרה וכן הוא מקיים את שבע מצוות בני נח – אז יש לו דין של 'גר תושב'. ודעה זו מקובלת על חלק מהפוסקים.
השאלה היא – האם לערביי ישראל או ערביי 'הרשות-הפלשתינאית יש דין של 'גר תושב' מכיוון שהם כבר גרים פה, או שלא? האם מותר לתת להם לשבת פה, או שחל עליהם הדין של 'לא תחונם' – שאסור לתת להם חניה בארץ?
דעת ה'כסף משנה' היא, שגר-תושב חייב שלא לעבוד עבודה-זרה וכן לקיים את שבע מצוות בני-נח. מהם אותם שבע מצוות? 1. עבודה זרה. 2. ברכת השם (איסור לקלל את השם). 3. שפיכות דמים. 4. גילוי עריות. 5. אבר מן החי. 6. גזל. 7. דינים (הקמת בתי משפט לדון רוצחים, גזלנים וכל מי שעבר על אחת מהמצוות שלהם). (הרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה א). האם הערביים היושבים בארץ ישראל מקיימים את שבע המצוות הללו?
כדי לענות על השאלה הזאת, שתשובתה משפיעה ישירות על השאלה הכללית – האם יש לערבים בישראל דין של 'גר תושב', נצרכים אנו לַכתוּב בפרשת השבוע שלנו, בה מובאת פרשיית שכם בן חמור ומעשיו עם דינה בת יעקב. כך כותב הרמב"ם בהמשך דבריו על שבע מצוות בני נח: "וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו – יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו וכו'".
לפי הרמב"ם, למרות שהיה ויכוח בין יעקב לבניו – הלכה היא שאנשי שכם היו חייבים מיתה, כיון שהם חיפו על שכם בן חמור שגזל את דינה, ולא העמידוהו לדין. הם עברו על אחת משבע מצוות בני נח. משמעות הדבר לימינו, שאין שום היתר לתת לערבים קרקעות או כספים אפילו לשיטה היותר מקילה, כיוון שהם מחפים על גנבים ורוצחים. בבתי המשפט של 'הרשות הפלשתינאית' לא דנים רוצחים והם אף משחררים את אלה שכבר נתפסו. משמע שאנשים אלו לא יכולים להיקרא 'גר תושב', כי הם לא מקיימים את שבע מצות בני נח, שכן הם עוברים על מצות 'דינים' עליה נצטוו!
כל שכן אלה שמעודדים רצח יהודים בדרכים ישירות או עקיפות, כפי שהתברר כמה פעמים שהרשות הזאת גם מימנה את הרוצחים ואת הנשק שלהם, ובזה הם עוברים גם על מצות הלא-תעשה של 'שפיכות דמים' שהם מצווים גם בה.
וגם איסור 'גזל', עליו מדבר הרמב"ם כאחת ממצוות הלא-תעשה של שבע מצוות בני-נח, מצוי ביניהם. הם מעודדים גנבי רכב וגנבי ציוד חקלאי ולא מעלים כלל על דעתם לחייב אותם להחזיר את הרכוש הגנוב.
אם כן, לפי כל הנ"ל – איך ניתן לכנות את הערביים היושבים בארץ ישראל בשם 'גר תושב'? איך אפשר להתיר בעבורם את 'לא תחונם'? איך אפשר להעלות על הדעת למסור להם קרקעות או כספים? ועל אחת כמה וכמה אסור להביא נכרים ממקומות אחרים לישב בארץ ישראל.

סיפור בניו של הרב ענתבי מזמינים מלאכים "וישלח יעקב מלאכים" – רש"י: מלאכים ממש.
מסופר על הגאון רבי אברהם ענתבי זצ"ל, שהיה בארם צובה, ובכל ראש השנה נהג להיות שליח ציבור ובעל תוקע. שנה אחת לא יכול היה ללכת, וביקש מבניו לתקוע. לימד אותם כיצד לתקוע ואמר להם: "כשאתם קוראים שמות המלאכים – תכוונו שהמלאכים יבואו!". לאחר התפילה, באו הקהל לביתו של רבי אברהם ענתבי כדי לברכו . אמר להם הרב: "איך היו התקיעות של הבנים", והציבור גמגמו לו בדבר. פנה הרב ושאל את בניו: "מה קרה לתקיעות?". ענו לו: "כשהזכרנו מלאך פלוני, מיד הוא בא ועמד על התיבה, וכן כשהזכרנו מלאך אלמוני הוא בא ועמד על התיבה, ונבהלנו, ולכן התקיעות לא יצאו כדבעי". אמר להם הרב: "מה לכם לחשוש? הרי אתם הזמנתם אותם ולכן הם באו!".

סיפור יהודי קטן עם גמל קטן "וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה".
הרה"ג חכם אברהם רפול זצ"ל, היה בקי עצום בש"ס והייתי מכנה אותו "ש"ס חי". פעם הוא סיפר, שבזמנו היה בשכם יישוב יהודי קטן, והיה שם יהודי אחד שהיה השוחט של תושבי המקום. שוחט זה נהג מדי פעם להביא כבשים ועגלים כדי לשחוט להם.
פעם אחת הוא לא מצא כבשים ועגלים וקנה במקום זה גמל קטן, שחט אותו ומכר את בשרו ליהודי שכם, שלא הבחינו בהבדל. אך ביניהם היה יהודי אחד מומר, רשע שאינו שומר כשרות, שהכיר את טעמו של בשר הגמל, והבחין שאין הבשר בשר כבש או עגל, אלא בשר גמל.
פנה רשע זה לאותו שוחט ואמר לו: "כיצד אתה נותן להם בשר גמל?". אמר לו אותו יהודי בתמימות: "הרי אין בכך שום בעיה וזה כשר, שכן בפרשת 'שמיני' הטעם המופיע על המילה גמל הוא שלשלת, שקוראים אותו כטעם ארוך. פעם שאלתי את המלמד שלי בתלמוד תורה למה יש שלשלת על הגמל, והוא אמר כי הגמל הוא גבוה לכן הטעם הוא גבוה. הגמל ששחטתי היה גמל קטן ולא גמל גדול, והוא מותר באכילה".
סיפר חכם אברהם רפול זצ"ל, שלקחו את אותו שוחט לבית כנסת "רבן יוחנן בן זכאי" והלקוהו על מעשהו. צווח אותו שוחט ואמר, שכך לימד אותו רבו ומה רוצים ממנו? אך אמרו לו: "כיון שרבך כבר נפטר ואי-אפשר להענישו, על כן עליך לקבל גם את עונשו!".

שלם בתורתו "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר"
כתב רש"י על פי דברי חז"ל (שבת ג"ל ע"ב): "שלם בגופו – שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו – שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו – שלא שכח תלמודו בבית לבן".
ישנם שני דברים המעכבים בדרך כלל את האדם ומפריעים לו ללמוד: האחד – חסרון בריאות. אדם חולה אינו יכול ללמוד בנחת. השני – חסרון פרנסה, כדברי חז"ל (ירושלמי תרומות סו"פ ח' ה"ד, מ"ו ע"ב): "כל האברים תלויין בלב, והלב תלוי בכיס".
כאשר היה יעקב אבינו שלם בגופו (כאשר נרפא מצליעתו) ושלם בממונו (שלא נחסר מאומה מרכושו) – יכול היה להיות גם שלם בתורתו.

"מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו"
חכם מנשה שלו ע"ה אמר בשם בעל ה'בן איש חי' זיע"א, בדרך בדיחותא: בנוהג שבעולם שבכל עדר ישנם כלבים ששומרים עליו. אם כן, יש לשאול: מדוע לא צירף יעקב כלבים לעדרים ששלח לאחיו? והוא ענה על פי מעשה. מסופר על שמש ירא שמים שיצא לחפש עשירי למניין לתפילת מנחה. השמש כבר החלה לשקוע אט אט, והנה מרחוק הוא רואה יהודי הולך בדרך. צעק השמש לעברו: "מנחה! מנחה!" כששמע אותו היהודי, התחיל לברוח במהירות. השמש לא הרפה, והחל לרוץ אחריו. לאחר ריצה ארוכה נעצר אותו יהודי מחמת עייפותו, והשמש תפסו. אמר השמש לאותו יהודי: אני צריך להודות לך, כי עתה נפתרה לי אחת מהקושיות שיש לי, והיא: מדוע לא שלח יעקב אבינו לעשו גם כלבים לשמור על העדר? והתשובה היא, שהוא אכן שלח כלבים, אך כשהם שמעו "מנחה! מנחה!" – ככתוב: "מנחה היא שלוחה לאדוני" – מיד ברחו. הבין אותו יהודי את הרמז, והצטרף אל השמש להשלים מניין למנחה...

וצדיק חונן ונותן
יום אחד הגיעו לבית הרב אב ובנו בן השלוש למנהג ה"חלאקה". הרב במאור פניו עשה זאת כמנהגו בקודש, בסבלנות, עם תמונות ועם ברכות. כשסיימו נשמעו דפיקות על הדלת והסבא הגיע. אמר האבא לסבא: מה לעשות, פספסת, בוא נקבל ברכה מהרב ונלך. הרב בחסדו אמר: למה יפסיד הסבא? בואו נעשה עוד הפעם, שיהיו תמונות מ"החלאקה" גם עם הסבא. אמר הרב ועשה הכול בשנית, והשמחה והאושר על פני כולם. כשסיימו הוציא הסבא, שהיה אדם אמיד במיוחד, מעטפה והגיש אותה לרב. הרב שאל: מה זה? והסבא השיב: כסף! הרב סובב את כיסאו לעבר המגירה שבשולחנו, פתח אותה ושאל את הסבא: כמה כסף אתה צריך? ניתן לך! הסבא הסביר שהוא רוצה לתת כסף לרב, והרב עושה עצמו כלא מבין ואומר שוב: תאמר לי כמה כסף אתה צריך ואתן לך. לאחר שהסבא ניסה להסביר את עצמו בפעם השלישית השיב לו הרב: מי שבא לכאן – כאן מקבלים, לא נותנים!

"עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה"
הגמרא (סוכה כ"א ע"ב) מלמדת אותנו, ש"אפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד, שנאמר (תהלים א', ג'): 'ועלהו לא יבול'". הזהירה התורה (דברים כ"ג, כ"ד): "מוצא שפתיך תשמור ועשית". הרי שכל מילה שמוציא תלמיד חכם מפיו צריכה להיות מדוייקת ואמיתית. הכיצד, אם כן, אומר יעקב לעשו: "עד אשר אבוא", והוא לא נתכוון כלל לבוא אליו?
רש"י פירש שני פירושים. האחד – יעקב עשה זאת כדי שלא יינזק וכדי שלא יאונה לו כל רע; ובאמת "לא היה בדעתו ללכת, אלא עד סוכות".
והשני – אכן התכוון יעקב לקיים את דבריו, אבל רק בעוד זמן רב. לעתיד לבוא ילך אצלו, בימי המשיח, כפי שנאמר (עובדיה א', כ"א): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". רבינו יעקב בעל ה'טורים' כתב: "אבוא אל אדוני שעירה" – סופי אותיות אלי"ה, לומר שאחר הגלויות יבוא אליה (=אליהו), לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, ואז יקויים (עובדיה א', כ"א): "ועלו מוֹשִׁעִים בהר ציון לִשְׁפֹּט את הר עשו".וכבר אמרו חז"ל , שיעקב אבינו נטל את האות ו' מאליהו כמשכון, עד אשר יבוא ויבשר את הגאולה. אומר יעקב: "עד אשר אבוא" – הוא ואליהו הנביא יעלו לשפוט את הר עשו, ולבשר לישראל כי בא זמן הגאולה.

"וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה"
שואל האבן עזרא: לשם מה היתה התורה צריכה להדגיש את הקניין שעשה יעקב? בסך הכל קנה חלקת שדה פשוטה!
והוא משיב: "והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. מי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא". יש לבאר את דבריו, שמי שקונה חלק בארץ ישראל, אף שהוא נמצא בחוץ לארץ – יש לו מצוה; על אחת כמה וכמה מי שקונה חלק בארץ ישראל, והוא גם גר בה, ואף נוהג בה כראוי למי שנמצא בפלטין של מלך, לפי הסדרים המיוחדים של המלכות, דהיינו: לפי התורה והיראה – הרי שזכות ארץ ישראל תעמוד לו שיהיה לו חלק לעולם הבא.
לרפואת כל חולי ישראל וצה"ל ובתוכם רבקה בת טאוס.אילנה בת אסתר.עזיז בן גוהר. נעם אלעד דרור בן אביטה יוכבד רבקה. איתי אהרון בן אילנה. תמר בת אורנית מרדכי חי בן ברכה יהודית . ידדיה בן טובה . יהודה יצחק בן איריס. יהונתן בן מלכה. רוני תחיה בת טובה. ינון דוד בן טובה גיטל . שלום בן טאוס .תמר בת עירית .
לרפואת מלכה רג'ינה חיה בת שמחה רות בת אורנית
שבת שלום



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il