בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישלח
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת וישלח תשע"ז

הצדיקים העליונים.

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" ◆ אדם גדול שם לב לכל הפרטים הקטנים ◆ תקנות יעקב אבינו היו תקנות מחברות ◆ הצדיקים העליונים אינם קובלים על הרשעה ◆ המצוות שלפני הדיבור ◆ גיד הנשה ◆ בית אל ◆ מאבק עמונה .

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ח כסליו תשע"ז
16 דק' קריאה 55 דק' צפיה
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ"
קראנו השבת את פרשת וישלח. נאמר בפרשה: "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ" (בראשית לב, כה). אומר המדרש:
"אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך" (דברים לג, כו). ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר' סימון אמר: אין כאל, ומי כאל ישורון, הנאים והמשובחין שבכם. אתה מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעתיד לבא, הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעולם הזה. הקדוש ברוך הוא מחיה המתים ואליהו מחיה את המתים, הקדוש ברוך הוא עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים, הקדוש ברוך הוא מברך את המועט ואליהו מברך את המועט, הקדוש ברוך הוא מחיה את המתים ואלישע מחיה את המתים, הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות, הקדוש ברוך הוא מברך את המועט ואלישע מברך את המועט, הקדוש ברוך הוא ממתיק את המר ואלישע ממתיק את המר, הקדוש ברוך הוא ממתיק את המר במר ואלישע המתיק את המר במר. ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקדוש ברוך הוא כתוב בו: "ונשגב ה' לבדו" (ישעיהו ב, יא), אף יעקב: "ויותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כה). (בראשית רבה עז, א).
המדרש אומר דברים גדולים מאוד על יעקב אבינו. בתחילה המדרש פתח בכך שהקב"ה עושה ניסים והוא שולט על העולם מעל הטבע, והוא נותן לבריות הקרובות אליו, לנביאים, אליהו ואלישע, כוחות עליונים גדולים שמשנים סדרי טבע. ואז המדרש ממשיך ואומר, שכמו שיש דמיון מסוים בין הנביאים לה' שהם עושים מעין פעולות אלוקיות, כך ליעקב אבינו יש מדרגה מיוחדת שיש בה דמיון מסוים לריבונו של עולם שכתוב עליו: "וְנִשְׂגַּ֧ב ה' לְבַדּ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא" (ישעיהו ב, יא). לעתיד לבוא כל העולם יכיר את הגדולה האלוקית, את 'הלבדיות האלוקית' שהקב"ה הוא לבד ואין עוד מלבדו. כך מבחינה מסוימת יעקב אבינו שנאמר עליו "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ" (בראשית לב, כה). לבדו, זה משהו מיוחד שאין כמותו, הוא לבד ואין דמיון למישהו, אין אחר שדומה לו.
במובן מסוים יעקב אבינו מגיע למדרגה עליונה ואלוקית כל כך גבוהה ונישאת עד שהוא מיוחד ומרומם מעל כל הנבראים, מעל כל העולם, כאילו הוא לבדו. יש לו בחינה של 'לבדיות' כזו שאין דומה לה. במדרש נוסף חכמים אומרים שיעקב נשאר שם בשביל פכים קטנים (ילקוט שמעוני וישלח קלב), כלומר, את כל המחנה הוא כבר העביר את הנהר ורק נשארו כמה כלי חרס, כלים קטנים שלפעמים מוותרים עליהם, אך יעקב לא רצה להשאיר שום דבר, הוא לא מזלזל בשום דבר בעל ערך ממוני.

אדם גדול שם לב לכל הפרטים הקטנים
הרב זצ"ל (שמועות הראיה, פרשת וישלח, תר"צ) מחבר בין הדברים ואומר שאדם גדול במבט ראשון מתעסק רק בדברים הגדולים ואין מקום בליבו ובראשו לדברים קטנים שבאים על חשבון הדברים הגדולים. כשעוסקים בדברים גדולים צריך להתרכז בהם, ואם עוסקים ברוחניות, במדרגות עליונות גבוהות מאוד, העולם הזה והעניינים המעשיים טפלים ומפריעים, והעיסוק בהם בא על חשבון הדברים הגדולים. זו המדרגה של אנשים גדולים בינוניים. אבל כשמגיעים לגדלות עליונה מאוד, ל'לבדיות' כזו שהיא כוללת בתפיסת העולם את כל הגדולה האלוקית, מתחברים לגדולה האלוקית הבלתי מוגבלת, ולומדים מהקב"ה. הקב"ה מרום ונישא ועם זאת הוא מטפל בכל פרטי הפרטים הקטנים שיש בעולם, אז מי שמתעלה למדרגה כזו של קישור לריבונו של עולם ולגדולה האלוקית, מקבל גדלות שגורמת שלא יוותר על שום דבר. חשוב לו כל פרט ופרט והוא לא מזלזל בדבר שיש בעולם, אפילו בשווה פרוטה, אולי אפילו בפחות משווה פרוטה.
מעין הרעיון הזה הרב אומר על עוד מקור בפרשה. יעקב מגיע לשכם והוא מתקן שם תקנות: "וַיָּבֹא֩ יַעֲקֹ֨ב שָׁלֵ֜ם עִ֣יר שְׁכֶ֗ם אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיִּ֖חַן אֶת־פְּנֵ֥י הָעִֽיר" (בראשית לג, יח), ואומרים לנו חז"ל: "ויחן את פני העיר", יעקב תיקן להם מטבע, שווקים ומרחצאות. (שבת לג ע"ב) יעקב אבינו נמצא במדרגה עליונה וגבוהה מאוד, הוא איש רוח, יושב אהלים, הוא לא "איש ציד איש שדה" (בראשית כה, כז) יעקב יודע לעיין ולהעמיק וגם עוסק בענייני אמונה, הוא שקוע בעולמה של תורה. וחז"ל אומרים לנו כאשר הוא בא לשכם הוא מטפל גם בעניינים המעשים, הוא מתקן תקנות חשובות - התקנה של עשיית שווקים, שכל אחד יביא את הסחורה שלו למקום אחד מרכזי ולא שכל אחד יחפש בהרבה מקומות את מה שהוא צריך.
הרב אומר ששכם זה המקום שבו מרדו ישראל במלכות בית דוד, חז"ל אומרים שהמרד היה לא רק במלכות בית דוד אלא מרד גם בריבונו של עולם וגם בבית המקדש. (מדרש שמואל פרשה יג, ד) קרעו את המלכות ולא רוצים קשר עם ירושלים ובית המקדש, עם בית דוד, ובעצם גם עם ריבונו של עולם במובן מסוים. מה הייתה הסיבה למרד הזה - הם חשבו כי לא יכול להיות שדוד ושלמה, אנשי קודש, רוחניים ועליונים, יכולים גם לנהל מלכות מסודרת. בא יעקב אבינו עוד מראש לשכם, ומראה שאדם שהוא כולו קודש, כולו עליון ונישא, שעליו נאמר כמו שנאמר על הקב"ה "לבדו", אדם מיוחד מאוד, אף על פי שהוא כל כך גבוה ונישא, דווקא בגלל גדולתו הוא מתקן גם את סדרי החיים הפשוטים, הכלכליים.

תקנות יעקב אבינו היו תקנות מחברות
הרב מוסיף שהתקנות שתיקן יעקב אבינו משכינות שלום ואחדות בתוך הציבור. אילולא שהיה מטבע אחיד איך היו מתקיימים החיים? לאדם יש סחורה כזו ולשני אחרת וצריך לעשות חליפין, אם אין מטבע אז כל מערכת הקשרים היא רק בדרך של חליפין, וצריך לעשות התאמות, ולמי שיש סחורה והוא לא צריך סחורה אחרת אין לו איך לשווק אותה שהרי לא תהיה לו תמורה עבורה. בא יעקב ותיקן מטבע, ובמטבע אפשר להשתמש בעת הצורך לשימושים רבים. הוא יצר חיבורים בין חלקי הציבור. החיבורים הללו גרמו לאנשים להבין שהקשר בין האנשים תורם לכולם. במבט החיצוני נראה שהחיים של האחד דוחקים את חיי השני, אבל במבט יותר רחב, ככל שהחברה יותר גדולה, ומייצרים יותר דברים, אז החיים מתרחבים, וכל אחד יכול להשתמש בכל מה שאנשים שונים יצרו. אין אחד מיצר על השני אלא להיפך, גודל החברה דווקא מרחיב.
יעקב תיקן שווקים. שוק זה לא מטבע מקומי, אלא הוא מחבר גם אנשים ממרחקים, אחד מביא את המוצרים שלו והשני מוצרים אחרים, ופתאום רואים שכולם עוזרים זה לזה, כולם סוחרים זה עם זה, נעשה חיבור וזה גורם אחדות מסוימת של חיים.
אחר כך אפשר להמשיך ולפתח עוד את החיים שהחיים יהיו יותר טהורים ונקיים, יותר מרוממים, להרחיב את החיים, אלו המרחצאות שיעקב אבינו תיקן. תקנות שמחברות. יעקב מתקן אותן בשכם, כי שכם זה מקום שעומד להיות בו קרע, אז צריך לעשות את התיקון הזה על מנת למנוע או על מנת לצמצם את הקרע. זה עניינו של יעקב בשכם, לתקן את האחדות.

הצדיקים העליונים אינם קובלים על הרשעה
הרב מדבר על זה הרבה פעמים. שתלמידי חכמים גדולים אך בינונים, נמצאים במאבק עם אחרים. הם מתבדלים, כי הם מפחדים שמא תיפגע תורתם. הרב כותב באורות התשובה (טז, יב) שהצדיקים העליונים לא נלחמים ברשעה, כי הם רואים שהאור האלוקי כל כך גדול פי כמה ממה שהעולם יכול להכיל. כמו ליקוי חמה שאי אפשר לראות אותו באופן ישיר אלא צריך לראות אותו דרך מסכים, כי העיניים מסתנוורות. כך הצדיקים הגדולים מבינים שצריכה להיות קצת החשכה בעולם כדי שהאור האלוקי יוכל להיקלט ולא יסנוור ולא יבטל את המציאות כולה. הרי איך יש מקום לרשעה, לקלוקלים ולחושך בעולם - במבט שלנו הקדושה האלוקית והרשעה הם דברים סותרים, שהאחד מבטל ומזיק ופוגע בשני, וצריך להילחם ברשעה ולבטל אותה, "כל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מין הארץ", לא יכול להיות שיהיה רוע בעולם, לא יכול להיות שתהיה רשעה וחושך, זה פוגע באור! אבל אומר הרב, שאם אדם הגיע למדרגה כזו שהוא סילק מעצמו את כל המסכים שמסתירים את האור הזה, ורואה שהאור יותר גדול ממה שאפשר לשאת, הוא מבין שהאור הזה הוא מדי גדול ובעולם הזה צריכה להיות מורכבות כזו, קצת החשכה, כדי שהאור הגדול לא יסנוור ולא יבטל את מציאות העולם. הרב מכוון אותנו לתפיסת עולם שיש גדלות כזו שהיא מקיפה הכול, שאין סתירה בין המדרגות וככל שהאדם גדול יותר הוא יכול יותר לרדת למטה לפרטים ולדקדוקי דקדוקים הקטנים ביותר.
כך היה מרן הרב. הוא לא רק דיבר על הגדולים האלה, אלא השיג את ההשגות האלה בעצמו. אספר לכם סיפור. התלבטתי היכן לקבוע את המזוזה בביתי בירושלים בין המרפסת לחדר, כי יש בזה מחלוקת הפוסקים האם לעשות את המזוזה מימין לכניסה למרפסת או מימין לכניסה מהמרפסת לחדר, מצד אחד אי אפשר להיכנס למרפסת אלא מהחדר ויש לומר שזו הכניסה למרפסת, אבל מצד שני החדר הוא העיקר והמרפסת טפלה לו. ראיתי בבית הרב שהמזוזה קבועה מהמרפסת לבית מימין הנכנס מהמרפסת לבית. שאלתי את הרב נתן רענן זכרונו לברכה: 'האם קבעו את המזוזה כך על דעת הרב'? הייתי אז בחור צעיר, וחשבתי שהרב עסק רק בדברים גבוהים ולא בסידור המזוזות. הרב רענן 'נתן לי מנה': "מה אתה חושב לך? הרב היה מתעסק בפרטי פרטים! בכל הדברים הוא היה מעורב! הוא לא היה 'מרחף' בשמים, אלא היה יורד לכל פרטי הפרטים וכל דבר עשינו על פיו!".
אגב זה ר' נתן רענן סיפר לי סיפור: כשהיה בבית הרב הרצוג, הרב הראשי לישראל, ראה שהמזוזה נמצאת מימין הנכנס למרפסת, אז ר' נתן אמר לרב הרצוג שהרב עשה אחרת, למרות שיש מקום לפסוק כך כי זו מחלוקת בין הש"ך לט"ז. אמר הרב הרצוג: 'אין משיבים על הארי', הוריד את המזוזה וקבע אותה בצד השני...
ככל שאנשים גדולים יותר, הם יכולים וצריכים לרדת לפרטי הפרטים. זאת הגדלות השלמה. יעקב אבינו הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. מצד אחד הוא מגיע עד הארץ, עד הארציות, ומצד שני - ראשו מגיע השמיימה.

המצוות שלפני הדיבור
אנחנו ממשיכים בפרשה. המלאך נאבק עם יעקב ויעקב לא מוותר לו עד שהמלאך מברך אותו. אומנם המלאך הצליח לפגוע ביעקב:
וירא כי לא יכֹל לו ויגע בכף ירך יעקב ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עימו; ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני... ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו; על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד עצם היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה (בראשית לב, כו-לג).
המלאך לא היה יכול ליעקב. הוא ניסה בכל האופנים אז הוא נגע בכף ירך יעקב – "וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ". בתורה לא כתוב במפורש פעם נוספת על איסור גיד הנשה. בברית המילה, הקב"ה מצווה את אברהם אבינו למול את בנו ואחר כך יש עוד ציווי, בפרשת תזריע: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), אך בגיד הנשה לא מופיע עוד פעם ציווי. וגם כאן לא מוזכר ציווי אלא שכך נהגו ישראל: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", לא נצטוונו על כך במפורש בתורה ובכל זאת זו אחת ממצוות התורה.
אני רוצה לקרוא לפניכם את דברי הרמב"ם שהרב צבי יהודה היה מזכיר אותם הרבה פעמים. בפרק גיד הנשה במסכת חולין (ז, ו), המשנה אומרת על גיד הנשה:
נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר: אף בטמאה. אמר רבי יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן [כי גיד הנשה נאסר בכל הבהמות]. אמרו לו: בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו.
המצווה הזו היא מצווה מסיני שנכתבה במקום הזה, אולי כי טעם המצווה נמצא כאן. אומר הרמב"ם בפירוש המשנה:
ואין הלכה כרבי יהודה. ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צווה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי [לומדים זאת בפרשת נח שהיא אחת משבע מצוות בני נח ולא מפורש אחר כך], לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שיישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צוונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצוות.
שלושת המצוות שהרמב"ם מונה בספר בראשית – מילה, גיד הנשה ומצוות פריה ורביה, אלו מצוות שמשה ציווה אותנו בהר סיני. הרב אומר באגרות ראיה (אגרת תתיא) שיש בזה מחלוקת בין הרמב"ם לגאונים. הרמב"ם אומר שעל כל המצוות נצטוונו בסיני, והגאונים אומרים שאלו מצוות שהצטוונו בעבר, ואחר כך נוספו עלינו שאר המצוות ויחד יש לנו תרי"ג מצוות. יש נפקא מינה גדולה בין השיטות, האם התורה היא משהו פרטי שמתקדם עם הזמן או שכל המצוות צריכות להינתן במעמד הגדול הזה כשנהיינו לעם. למה הקב"ה לא ציווה את אברהם אבינו בתרי"ג מצוות - המצוות קשורות להופעה של עם, עם ישראל נוצר, השתלם במצרים ויוצא ממצרים כעם ואז הוא ראוי לקבל את התורה, והתורה מופיעה עלינו ככלל. מקודם לא היה כלל ישראל, לכן לא היה המעמד הגדול הזה של קבלת התורה בהופעתה השלמה.
באמת יש מחלוקת בין הירושלמי והבבלי איך להתייחס למצוות שלפני מתן תורה. תוספות במסכת קידושין בדף לח (ע"א ד"ה אקרוב) מביא ירושלמי ששואל: כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל והתבואה הייתה חדשה, שהרי ישראל נכנסו לארץ ישראל בתחילת ניסן, צריך היה לאכול מצות ואסור היה לאכול מהתבואה. אז למה לא ידחה העשה של אכילת מצה את הלאו של איסור חדש, משיב הירושלמי, שעשה שלפני מתן תורה לאכול מצות, זה עשה חלש, אין בו את הגדר של 'עשה דוחה לא תעשה'.
לעומת זאת, בגמרא ביבמות יש דיון ארוך מאוד בתחילת המסכת בדין עשה דוחה לא תעשה והגמרא מביאה לימוד מיוחד שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. שואלת הגמרא: למה צריכים להביא פסוק שעשה לא דוחה לאו שיש בו כרת, והיא עונה, כיוון שמצינו שעשה כן דוחה לאו שיש בו כרת כגון מילה בשבת, שבשבת יש חיוב כרת ומילה דוחה אותה. דוחה הגמרא: אל תביא ראיה ממילה, כי מצוות מילה ניתנה לפני הדיבור והיא חזקה. הגמרא מביאה ראיה גם מפסח שהוא דוחה שבת אם חל יד ניסן בשבת, וגם את הראיה הזו הגמרא דוחה כי המצווה הזו חזקה, כי ניתנה לפני הדיבור. כלומר, הירושלמי אומר שמצוות שלפני הדיבור אין בהם 'עשה דוחה לא תעשה' אבל הבבלי אומר בדיוק להיפך, אדרבה, המצוות האלה ודאי שהן דוחות, כי ניתנו לפני מתן תורה והן המצוות הבסיסיות ולכן ניתנו עוד לפני מתן תורה.
יש צדדים לכאן ולכאן בהסתכלות על המצוות שלפני מתן תורה. יש בהן צד מיוחד גדול שהן עוד לפני מתן תורה, ההתחלה של המצוות, עוד לפני החיוב במצוות, הן באו מעומק פנימי, זה היתרון שלהן. אבל החיסרון שלהן הוא שהן לא באו יחד עם כל תרי"ג המצוות, אלו מצוות פרטיות, לא מאותה עוצמה והופעה של כל המצוות כולן.

גיד הנשה
"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב ,לג). הזוהר (בראשית דף קע ע"א) מרחיב את הדיבור על מצווה זו ואומר שגיד הנשה הוא אחד משס"ה גידים שיש באדם, שהם כנגד שס"ה מצוות לא תעשה. אומר על זה הזוהר: "וירא כי לא יכול לו" (שם כו) המלאך שנאבק עם יעקב ניסה לפגוע באברים שונים ביעקב ולא הצליח. יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ויעקב היה כולו קדושה, מלא בעוצמה רוחנית והמלאך לא יכול לו, ויש רק מקום אחד, גיד שהוא הצד הכי חלש בתוך הגוף, החלק של היצר הרע שיש בכל אדם. אצל יעקב אבינו זה נמצא בצורה הכי מצומצמת ובטלה, אבל מכל מקום זו נקודה חלשה. "ויגע בכך ירך יעקב".
חז"ל אומרים לנו ששס"ה מצוות לא תעשה הן כנגד ימות השנה, שבימות השנה על פי שנת חמה יש גם כן שס"ה ימים. ויש יום אחד שהוא יום חלש וקשה, זהו יום תשעה באב. גיד הנשה נקרא כך כי הוא מנשה, הוא מזיז את ישראל ואת האדם מריבונו של עולם. מי שאוכל בתשעה באב כאילו אוכל את גיד הנשה, "על כן לא יאכלו בני את ישראל את גיד הנשה" 'את' לרבות תשעה באב. יש נקודה חלשה שרק בה המלאך יכול לגעת, אין שלמות מוחלטת עדיין, יעקב הוא שיא השלמות, אבל עוד יש מקום להתרומם עד שנגיע לימות המשיח, למדרגות עוד יותר עליונות. אבל באופן יחסי יעקב הוא בחיר שבאבות, הוא מגיע לשלמות, כמו שאמרנו, "ונשגב ה' לבדו " ויעקב גם " לבדו", הוא במדרגה של שלמות "ויבא יעקב שלם"(שם לג יח) אבל במאבק עם המלאך, הנקודה הזו נפגעה.
גיד הנשה נמצא ברגלים שמעמידות את האדם. המלאך רואה שהוא לא יכול לפגוע בגוף אז הוא פוגע ברגלים, במה שמחזיק את הגוף. הזוהר ממשיך ומוסיף שכתוב שהנביאים לא יכולים לקבל נבואה כשהם עומדים, אין להם את הכוח הזה, חוץ ממשה רבנו שהקב"ה מדבר עמו פנים אל פנים. אף נביא לא היה יכול לקבל נבואה כשהוא עומד, בגלל הנקודה החלשה הזו, הרגלים. וזה כל עניינו של השטן שהוא הנחש שאין לו רגלים, הוא איבד אותם בחטאו, הוא כל הזמן מנסה לפגוע ברגלים, לפגוע במקום הבסיסי. ואומר הזוהר שאלו תומכי התורה, אלו שמסייעים לתורה. התורה לא יכולה להתקיים בלי שיהיו תומכים שיחזקו את לומדי התורה. תומכי התורה אלו הרגלים שמעמידות את האדם ומעמידות את התורה. "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לג), זו נקודה שצריכה חיזוק שבעזרת ה' לעתיד לבוא גם הנקודה הזו תושלם ותתוקן.

בית אל
אנחנו ממשיכים בפרשה: "ויאמר אלוקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם" (שם לה א), חייבים לדבר על בית אל בפרשה הזו... שואלים: למה יעקב צריך את הזירוז הזה? הרי כאשר יעקב היה בבית אל לפני שהוא הלך לחרן הוא נדר שהוא יחזור לבית אל ויקים את המצבה ויבנה כאן בית אלוקים, למה יעקב משתהה עד שהקב"ה אומר לו: 'קום עלה בית אל ושב שם' - ראיתי באחד הפרשנים אצלי בחומש, לא כתוב מי הפרשן לכן אני לא מזכיר את שמו, שיעקב התלבט להיכן עליו לחזור. כאשר הלך לחרן הוא נזכר שהוא עבר במקום שבו התפללו אבותיו והוא לא התפלל, אז הוא חזר, הייתה לו קפיצת הדרך, הוא הגיע לבית אל, ובית המקדש קפץ לכבודו ובא אליו, מקום הקודש התקרב אל יעקב אבינו (עיין רש"י בראשית כח, יז ד"ה כי). עכשיו יעקב לא יודע לאן לחזור, האם למקום בית המקדש או לבית אל, כי שני המקומות התחברו יחד. אז ה' אומר לו: "קום עלה בית אל ושב שם" זה המקום, שם היית, שם הבטחת. ושם אתה צריך לקיים את הנדר.
ה' מוסיף ואומר ליעקב: "ועשה מזבח לה' הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך". וזו הפעם הראשונה שהקב"ה אומר לבנות מזבח. נח בנה מזבח, אברהם אבינו בנה מזבח, אבל הקב"ה לא אמר להם להקים מזבח, אפילו יעקב בנה מזבח בשכם, רק שהוא לא נצטווה עליו, וכאן הקב"ה מצווה על יעקב לבנות מזבח. יעקב אומר לכל המשפחה ולביתו: "הסירו את אלהי הנכר אשר בתֹככם והטהרו והחליפו שלמתיכם" (בראשית לה, ב) לפני שבאים לבית אל צריך להסיר את כל השיבושים, את כל התרבויות הזרות, את כל אלהי הנכר אשר בתוככם, הוא לא מתכוון רק לאלהי הנכר שנמצאים בכלים אלא ל"בתוככם", בתוך הלבבות.
הזכרתי כמה פעמים שרבי פנחס מקוריץ אומר שכאשר אדם נכנס לבית הכנסת הוא צריך לזכך את עצמו. האדם נכנס עכשיו למקום קדוש, אז צריך להיכנס בצורה נקייה. רבי פנחס אומר ששער בית הכנסת זה כמו השער בגבול שבודקים את האנשים שלא יכניסו דברים אסורים. מדינת ישראל לא מסכימה שיכניסו פירות וירקות או בעלי חיים לתחומה, שמא הם נגועים. גם הנכנסים לבית הכנסת צריכים לדעת שהם עוברים כמו במעבר גבול. האדם נכנס למקום חדש, למקום קדוש ועליון, אל תכניס דברים לא מתאימים, אתה צריך להיכנס נקי. רבי פנחס יכול להסתמך על הפסוק הזה: "הסירו את אלהי הנכר אשר בתֹככם והטהרו והחליפו שלמתיכם ונקומה ונעלה בית אל" (שם ב-ג) ואז אפשר להגיע לבית אל.
מה פירוש הציווי "ושב שם"- המפרשים אומרים שהכוונה היא שיעקב הצטווה לבנות את המזבח ביישוב הדעת, קודם לשבת ולהתכונן. זו הוראה מיוחדת במינה. באים למקום המיוחד והקדוש הזה אז צריך שזה יהיה ביישוב הדעת. גם אחרי שמתנקים מהכול צריך להיכנס פנימה. חז"ל אומרים לנו (ברכות ח ע"א) שצריך להיכנס לבית הכנסת דרך שני פתחים. אומר המהר"ל פתח אחד כדי לצאת מהחוץ, ופתח שני כדי להיכנס פנימה. שני פתחים זה שמונה טפחים. בפתח אחד האדם כבר לא בחוץ אבל עדיין הוא לא בפנים, אם יכנס בפתח השני אז הוא בפנים. גם מבחינה רוחנית זה כך, צריך לעזוב את החוץ ולהיכנס לפנים. להסיר את כל הדברים המעכבים ואז "ושב שם" קביעות של ישיבה.
בבית אל הקב"ה מתגלה ומברך את יעקב: "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען הִוא בית אל... ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלוקים" (שם ו-ז). אחר כך הקב"ה נגלה אליו שוב ואומר לו: "ויאמר לו אלוקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל" (שם י) ועוד פעם "ויקרא יעקב את שם המקום אשר דִבר אִתו שם אלוקים בית אל" (שם טו). כאן יעקב מקבל שם שני. זה עוד חיזוק לדברים שאמרנו מקודם. ליעקב יש שני שמות, יעקב זה מלשון עקב, וישראל זה אותיות ראש. זאת אומרת שהוא שלם מראש ועד עקב. יעקב זו דמות שלמה. הקב"ה אומר לו שלא רק יעקב יקרא שמך כי אם ישראל, כי שרית, אתה התעלת למדרגות עליונות, יודע להיאבק גם בעולם הזה עם לבן, וגם עם מלאכי מעלה.
המפרשים אומרים שיש מקומות ששורה בהם שכינה, ואחד המקומות שהאבן עזרא אומר עליו זה בית אל. (עיין פרק כח, טז ד"ה אכן) אנחנו צריכים לדעת את זה, יש לנו זכות מיוחדת לשבת באזור הזה, לא יודע אם זה בדיוק אותו מקום, אבל הקדושה מתפשטת על כל הסביבה הקרובה. אנחנו גם נקראים בית אל וזה מחבר אותנו לעניינו של המקום, וזה מחייב, כי לכל מקום בארץ ישראל יש ייחוד, מכל מקום צריך להוציא את המיוחד לו, מכל מקום בארץ ישראל.

מאבק עמונה
אני רוצה להתייחס בכמה מילים לענייני דיומא, למאבק עמונה. דיברנו השבוע ואמרתי שאני מאוד מקווה שימצא פיתרון בדרך של הסכמה ולא נגיע חס וחלילה למצב כזה של עימות שיש בו הרבה חסרונות. אחרי שראיתי שאנשי עמונה החליטו שהם לא מרוצים מהמתווה שהממשלה הציעה, כתבתי לרב של עמונה שאני מחזק את ידיהם אחרי שהם החליטו מה שהחליטו. יש להם הזכות להחליט שהמתווה הזה לא מספק אותם, ובאמת יש בזה צדדים נכונים כי המתווה באמת לא מספק.
מראש חשבתי שכן צריך לסמוך על זה, אבל אם הם החליטו אחרת, אנחנו אחריהם ואני מחזק את ידם. גם היום אני לא יודע מה הולך להיות. לפני שהתחלנו לדבר מישהו אמר שראו הרבה מכוניות צבאיות כבר בשבת נוסעות עם חיילים דתיים וחילונים, לא יודע אם השמועות נכונות או לא נכונות, זה עד מפי עד... אני מאוד מקווה שינסו למצוא עוד פתרונות נוספים... אבל איך שלא יהיה זה לטובה. אנחנו תלמידי נחום איש גם זו, "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד", "וגם זו לטובה", גם אם יהיה עימות הוא יביא תועלת מאוד גדולה. העימות הוא לא נעים וקשה וזה יחייב את הממשלה למצוא דברים שממתיקים את העימות, שאם הוא אכן יהיה זה יהיה מאוד לא נוח לממשלה .
תלמידים שאלו אותי באופן פרטי מה לעשות, ואני אומר: אתם גדולים, באמת אני חושב שאתם גדולים... בהרבה מובנים, לא רק במובן הזה הדורש מכם להחליט אם ללכת לשם או לא, אבל גם בנושא הזה. כל אחד כפי נטיית ליבו. יש מעלה גדולה מאוד לכאוב את עניינה של ארץ ישראל ולרצות להיות שותף בפעולה שמבטאת את הכאב, ויש לזה בטח משמעויות חשובות. מצד שני, אנשים משווים את זה למה שהיה בפעמים הקודמות, לגוש קטיף. אין להשוות את הדברים, כל דבר לגופו. מי שלא מתאים לו המאבק הזה, מי שרוצה ללמוד ומרגיש שהלימוד שלו יתרום תרומה גדולה, ודאי שלימוד התורה אין כמותו, והוא מאוד יתרום. על כל פנים, מי שיחליט בכל זאת שהוא הולך להשתתף בפועל במאבק, אני מבקש שיהיה ערני לכל הנפקא מינות שעלולות לצאת מזה ולקחת אחריות, אני לא אומר לא לעשות את זה, אפשר גם ללכת לבית סוהר על דעת כך, אבל תדעו לכם שהמשטרה לא בוחרת דווקא את האלימים כי היא מפחדת מהם, אז היא תופסת את התמימים וה'חלשים'.
פעם הלכתי ברחוב ועמד שם שוטר שהתפקיד שלו היה לראות שכולם יעברו במעבר חציה. כל מי שלא עבר במעבר חציה הוא גער בו, אני רואה אחד 'ג'לוב' כזה עובר בכביש לא במעבר החציה והשוטר מסתובב, לא רוצה להתעסק אתו. אחר כך עברה אישה והשוטר צועק עליה: 'גברת! למה את לא הולכת במעבר חציה?!' על אישה אפשר לצעוק, אבל עם גברים קשה להתמודד, הם חזקים. אז תדעו לכם, צריך לקחת בחשבון, יכול להיות שגם בחור שיעמוד בצד ולא יעשה כלום ייאסר. לא צריכים להתפעל מזה, אפשר להיאסר על ארץ ישראל, זה לא דבר נורא. זה לא בית סוהר של רוסיה, זה לא מקום מסוכן, אלא קצת קשה, אולי אחר כך יהיו עיכובים בגיוס... צריך להביא הכול בחשבון, ועל דעת כך. אני לא אומר שלא ללכת, יש מקום בהחלט להבעת הכאב, אך כמו שאמרתי ללכת מתוך תחושה של אחריות ועל מנת כן ואז השכר גדול. גם אם לא קורה כלום בפועל, הרי הייתה כאן מסירות נפש, הייתה כאן מוכנות לפעול ואפילו להיענש.
במבט הכללי אני מאמין באמונה שלמה שמהמאבק הזה יצאו דברים טובים. אנשי עמונה כבר הביאו ויביאו לחיזוק היישוב בארץ ישראל ויניעו את הממשלה להחלטות חדשות שלא היו מקודם. יש סיכוי שהממשלה תחליט החלטות חדשות רק בעוד חודש ימים, כאשר באמריקה אובמה יוחלף ואז המניעות שהיו לממשלה יסתלקו והאפשרויות תהיינה הרבה יותר טובות. על כל פנים אנחנו מלאי ביטחון. עכשיו זו שנת היובל, "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" (ויקרא כה, יג) שנת החמישים שנה לכיבוש ולשחרור יהודה ושומרון, ובשנת היובל הזאת צריך להיקבע שברור שהמקום הזה הוא שלנו, ושגם אנשי עמונה ישובו איש אל אחוזתו.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il