בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס 154

מתי ראית אור קטן שמנצח חושך גדול?

undefined

רבנים שונים

כסלו תשע"ז
4 דק' קריאה
בכל יום ויום - ח"כ בצלאל סמוטריץ'

בכל יום ישנם הרבה מאוד אורות קטנים שמנצחים מחשכים גדולים. החכמה היא לפתוח את העיניים ולראות את זה. החיפוש אחר מקרה אחד יחיד ומיוחד כזה הוא פספוס של החיים עצמם. בדיוק כמו ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וכמו ש"בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים", כך בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יהודה המכבי שזוכה להאיר באור גדול מחשכים עצומים.

האור מנצח את החושך בכל בוקר כאשר אנחנו מתגברים כארי לעבודת הבורא, איש איש בשליחותו, איש איש בעבודתו. האור מנצח את החושך בכל יום כאשר לומדי התורה ההולכים ומתרבים חובשים את ספסלי בית המדרש ושוקדים על תלמודם יומם ולילה. כשההתיישבות ביהודה ושומרון הולכת ומתפתחת למרות ומתוך כל המכשולים והאתגרים. כשהחברה הישראלית הולכת ונעשית מתוקנת ומוסרית יותר. כשהגאולה הולכת ומתקדמת בסיבוכיה לעינינו, כשהקדוש ברוך הוא הולך ומחזיר שכינתו לציון ברחמים. כשחיים בתודעה התמידית הזו, החיים - הכביכול אפורים ושגרתיים - מקבלים משמעות אחרת, גדולה בהרבה, שמזרימה בנו מוטיבציות ומעניקה לנו כוח אדיר לפעול עם א־ל.

ובכל זאת, אם אני מחפש אור גדול ומיוחד שמאיר את שמי הארץ בימים האחרונים אז זהו חוק ההסדרה, שמשקף שינוי כיוון ביחסה הרשמי של מדינת ישראל להתיישבות ולמתיישבים. חוק ההסדרה ביחד עם שורה של שינויי מדיניות משפטיים שמתחוללים בשבועות האחרונים מאירים חושך גדול שריחף בעשרות השנים האחרונות מעל ראשיהם של ההתיישבות והמתיישבים. עשרות שנים של תפיסות משפטיות מעוותות, שמתייחסות לעם ישראל ככובש בארצו, להתיישבות כספק לגיטימית ולמתיישבים כעבריינים, השרו חושך שהעיב מאוד על יכולת ההתפתחות של ההתיישבות. החוק הזה מפציע קמעה קמעה ויהיה עליו עוד לעבור את משוכת בג"ץ אבל את האור שהדלקנו באמצעותו כבר אי אפשר יהיה לכבות.


הרבה עברנו מאז - סמדר שפירא

המאבק הנוכחי על עמונה, מחזיר אותי אחת עשרה וחצי שנים אחורה....

תקופה של חושך גדול בישוב קטן בצפון השומרון. שא נור!

עשרים משפחות צעירות ונחושות שהצטרפו למספר אומנים שעוד נשארו להיאחז. סביבנו בקעה ירוקה וקסומה. אזור בראשיתי ורענן, הרבה כפרים ערביים מסביב אבל הציוויליזציה היהודית רחוקה... מעלינו חומש - על ההר. כמו מן אח גדול השומר עלינו מלמעלה שלא נשתובב יותר מדי, לא נתפרע עם כל הירוק שמסביב. מכולת יש רק בשבי שומרון, אוטובוס מספר פעמים ביום, על הכביש זורקים אבנים ונסיעות בג'יפ ממוגן ירי. חלוציות של פעם, של תחילת ההתנחלויות. תקופה נשכחת...

את הפסטורליה הזו הממשלה שלי רוצה להרוס. בלתי נתפס. ניסינו להיאבק, לשכנע, להסביר. כל חג היה בעל משמעות מיוחדת. ט"ו בשבט, פורים עם אורות מיוחדים. אווירה של גאולה שהנה, הנה זה בא. ואז פסח ויום העצמאות עם המוני משפחות שמגיעות לבקר וחלקן גם נשארות ומתגוררות באוהלים. מסירות נפש של ממש בחום של בקעת שא נור. הקיץ מגיע ואתו מועקה, הייאוש מתחיל לחלחל. עדיין עסוקים בעשייה בלתי פוסקת אבל עם אבן בלב.

ואני בתוך החושך הגדול הזה עם אור קטן בבטן. תינוק שעומד להיוולד בתוך הבלגן והכאוס. המחשבות על הלידה הקרבה שומרות אותי קצת מבחוץ.

איך אפשר להביא תינוק לתוך עולם כזה, של כעס, של חוסר אונים, של חידלון?

הרבה תפילות ודמעות הגיעו יחד אתו לעולם.

אני פוסעת אל בית הכנסת שרק עכשיו הושלמה בנייתו, אני בקושי מצליחה למצוא לעצמי מקום. כל האנשים שהיו אז בשא נור הוזמנו לברית. דמעות התינוק מתערבות בדמעות של תפילה ובקשה, תחנונים לבורא עולם שירחם, שיחוס עלינו.

"ויקרא שמו בישראל... ברקאי".

ברקאי הוא האור העולה ממזרח ומאיר את המקדש. בזמן הזה עדיין בית המקדש חשוך ורק מי שנמצא למעלה, על המגדל, יכול לראות במבט ממעל את האור הקטן הזה שעוד ילך ויגדל וינצח את החושך הגדול.

עברנו מאז הרבה, אבל התפילה לנס ולגאולה עדיין נלחשת מלבבות פועמים.


לעולם אינך יודע - איל לוגסי

לפני כמה שנים זכיתי להכיר את יעקב, יהודי חביב ומאיר פנים, שחזותו הרגועה לא הסגירה את החיים הסוערים שעברו עליו. את הסיפור הבא שמעתי ממנו באופן אישי:

"נולדתי וגדלתי בעיירה קטנה ונידחת בארה"ב. חוץ מעובדת היותי יהודי לא ידעתי שום דבר בעל משמעות על יהדות. התבגרתי תוך כדי חיפוש אחר האמת בדתות ובכתות שונות ומשונות.

"באחד הלילות נסעתי ברכבי לאחת הערים המרכזיות באזור מגורי. לפתע נגלה לעיני מראה מוזר - איש מזוקן שכיפה לראשו וחוטים לבנים משתלשלים ממכנסיו, עומד ומדליק חנוכיית ענק במרכז העיר. באותו רגע ממש התרגשתי. הרגשתי שזה שלי. אף על פי שמעולם לא נתקלתי בחנוכייה, חשתי שמצאתי את מקומי. החנוכייה האירה את נשמתי.

"כאשר גיליתי שחנוכייה זה משהו שקשור ליהדות, התחלתי לבדוק ולברר, ומכאן החלה דרכי עד לשמירת תורה ומצוות באופן שלם".

מדהים! בחור שלא ידע כלל שיש דבר כזה שנקרא 'חנוכייה', הרגיש שזה שלו. לא מדובר בנוסטלגיה או בזיכרונות ילדות, כי לא היו לו כאלה בהקשר של חנוכה, אלא בקדושת הנרות שהאירה בו וחיברה אותו לקדוש ברוך הוא.

יש שחוששים לצאת ולהפיץ יהדות, מכיוון ש'לא נעים' להם 'לשווק' את התורה והמצוות 'שלנו' ולהציע אותן 'להם'. אולם האמת היא שהתורה והמצוות שייכות לכולנו, 'להם' בדיוק כמו 'לנו'. את השייכות שהרגיש יעקב, חש כל יהודי בפנימיותו.

לסיום, עוד עיקרון חשוב: לפעמים, כאשר יוצאים לפעילות, לא תמיד זוכים להצלחה מסחררת. ייתכן שגם אותו בחור שיצא להדליק את החנוכייה, חזר הביתה ואמר שהיום היה 'על הפנים', וכלל לא ידע שבאותו זמן עבר לידו יהודי שחייו השתנו מאפילה לאורה. לעולם לא נדע איזה שובל של אור הותרנו מאחורינו.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il