בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

קירבה והקרבה

לאחר כל ההכנות המרובות המשתרעות על פני כל כך הרבה פרקים, לאחר שהבית עומד על תילו לשמו יתברך, תיכף ימומש האידיאל הגדול של 'ושכנתי בתוכם', מתקיים בנו 'כי בענן אראה על הכפורת'! ותו לא? בקשיי תחושת הריחוק; הקרבה והתקרבות.

undefined

הרב יחזקאל פרנקל

אדר ב' תשס"ה
4 דק' קריאה
מטי ולא מטי
עשרות פעמים מבטא הזוהר הקדוש את הדרך המורכבת של האדם במעגלי הכרתו את הקדוש ברוך באופן של נוגע לא נוגע, מגיע לא מגיע - "מטֵי ולא מטֵי".

ביחס למצב הקודם נחשבת לו קרבתו הנוכחית כהגעה, כהגשמת הכיסופים, ודווקא משום החשש הנורא מהגשמה, תמיד יודעת הנשמה 'באובנתא דליבא', בבינתה המולדת, שבעצם לא הגיעה - והיא חוזרת ומחתרת להגיע להבנות עמוקות יותר, מתוקות יותר, וכשתגיע... תרגיע... אבל... וחוזר חלילה.

ככלל אנו כבר יודעים שכל מיצוי של נכסף עליון טומן בחובו את אכזבת הממשות, הממשות המקורבת כל כך לגשמיות, למישוש. אפילו בחיי הרגש, בחיי הגוף והנפש שבין איש ואישה, מלמדנו הסיפור הטראגי של אהבת אמנון לתמר איך עדינותה הנשגבה כל כך של האהבה עלולה עקב הממשות, הגשמות שבה, המישוש הממומש שלא כתיקונו - להיפך לפלצות ולתיעוב שמקורם באותה אהבה שנהפכה לה שלייתה על פניה.

מיצוי הנשגב מוריד אותו משגובו, ואילו יראת הכבוד שיש בריחוק המסוים מתגברת ומעצימה את היחס המכבד, המעריך המרומם. בתחושה זו הסתיימה פרשת פקודי וכל ספר שמות: "וְלֹא יָכל משֶׁה לָבוֹא אֶל אהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

לאחר כל ההכנות המרובות המשתרעות על פני כל כך הרבה פרקים, לאחר שהבית עומד על תילו לשמו יתברך, כשכבר יש ממש ותיכף כבר ימומש האידיאל הגדול של 'ושכנתי בתוכם', כשכמעט לא רק ימומש אלא אף אולי ימומש מה שקודם ומעבר לכל יש - מתקיים בנו 'כי בענן אראה על הכפורת'! ותו לא? אותה מתכונת של העלמה חוזרת כך בדיוק בימי שלמה בעת שסוף סוף מסתיימות כל ההכנות לבנין בית המקדש, לאחר פסוקים כה רבים של בנין והכנה, כשהנה הנה... - "אָז אָמַר שְׁלמה, ה' אָמַר לִשְׁכן בָּעֲרָפֶל" - "וְלא יָכְלוּ הַכּהֲנִים לַעֲמד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה' " (מלכים א' פרק ח')

בקשיי תחושת הריחוק
עם כל הצידוק של הריחוק מן ההגשמה, עדין נותרה בעייתו של היהודי המאמין בעיית הריחוק, בבחינת 'אוי לי מיצרי' המבקש לחבק, להגשים, לחוש - 'ואוי לי מיוצרי' שביקש וציוה 'לדבקה בו', וחקק בנפש את הגעגוע לכך. שהרי מחירו של הריחוק המטוהר מהגשמה עלול להגיע לכדי שעמום שיהיה תוצאת ה'יובש' והקור שהם מנת חלקו של המרוחק מהאורה האלוקית, 'ומי יקום במקום קדשו' לכוון את הנקודה הברוכה שבין 'מטי' ל'לא מטי'? לשם כך ניתנה בנו הבינה, והיא מזוהה אמנם גם עם הכשרים השכליים של האדם, אך גם עם בינת הלב, מקום הרגש. יודע הלב להבין כי גם שם אצל המלך גם כן יש מדרגות. אינו דומה המחבק את המלך לניזון מכבודו מרחוק. שונים הם רואי פני המלך ליראים מהדר מלכותו. אבל, אומרת הבינה הפנימית, לפני ולפנים של המלך, במקום בו שוכן כבודו עצמו, שם היכל הרצון, רצון ה', מקור החיים: "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ" (תהילים ל') ואל הרצון הזה אנו מכוונים כשאנו מתפללים 'יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי באורייתא', כמו גם בעת שאנו מתחננים "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָםִ" (שם נ"א).

הרצון הינו מהות החיים. כך באדם ועל אחת כמה וכמה אצל חי העולמים. החיים המתגלים ברצון והחיים המתגלים מן הרצון מכוונים אותנו לבקשת קרבת אלוקים הקשורה לדבר חי, דבר חי כזה שעל ידיו ניתן לעשות רצון ה'.

הקרבה והתקרבות
לשם כך באים הקרבנות מן החי.
סדרי הפרשות בספר ויקרא העוסקות בקרבנות נועדו על מנת לממש את המשאלה הטמירה ביותר, 'לגעת' קרוב ביותר שאפשר לרצון ה', לא פחות, וזאת על ידי אמצעי חיבור של קרבן מן החי, ודווקא מן החי, בו מתגלית תכונת הרצון מעבר לכל דבר אחר אותו ניתן להקריב לה'. בכך עדיפה הקרבת קרבן מן החי על קרבן מן הצומח, וברור על כן גם מדוע מעל הכל עדיף קרבן מן האדם - 'כי נפש הוא מקריב', קרבן עני הנותן מן המעט שיש לו, שמעט זה המבטא את רצונו הפנימי של האדם הכוסף אל אלוקיו הטמיר והנעלם, גבוה הוא מכל צומח או חי, רכוש או ממון: "אמר הקב"ה חביב עלי קומץ נדבה של עני שזו באה כפרה "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' " (ילקו"ש קהלת פרק ד' רמז תתקע"א).

כל המביא קרבן מן החי מתאחד במעגל כפול עם בוראו, הן מצד עשיית רצונו יתברך שציוה על הקרבת הקרבן, והן על ידי כך שמיוחדת מצוות הקרבנות משאר המצוות בהיותה קשורה לדבר חי, לביטוי הרצון שבו, ועל ידי כך מתקרבים ממש חיי המקריב אל רצון המצווה.

התרבות המודרנית הקרה, שנעשתה נואשה ומנוכרת לעדינות הנפש מרוב ברקי שווא של טכנולוגיה שאינה נוגעת אל עומקי הנפש פנימה, היא עוד סולדת מהקרבת קרבן חי, מהתקרבות לחי העולמים, ובכך מצננת עצמה אל מתחת לקו החיים, אל הריחוק האפל מאור ה', ומשם אל כל רעת האדם לחברו, כשמבחינתה העיקר הוא שנס החמלה על בעלי החיים מונף אל על.

דומה שלא רחוק הוא לומר שמבין הברירות להיות מפוטם לקרבן בעשן המסעדות או להיות מחמל נפשם של יפי נפש, גם בעלי החיים הקרובים אל בוראם מטבעם 'היו מתים' להגיע למיצוי דמם על המזבח מלסיים את ימיהם בטינופת הדיר או בלוע האדם.

המבט השלם של התורה האלוקית חס על החי עד כדי רוממותו להוות חלק מעבודת קרבת האלוקים של האנושות ועולם החי. בראייה אמיתית ונוקבת, אחדותית ומקיפה, מרוממת התורה את הכל, עולם ואדם רצון וחיים, מקדש ואלוקים - והיו לאחדים.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il