בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

מפלת החשמונאים ועשרה בטבת

צומות חורבן בית ראשון, שבטלו בבית שני, חזרו לאחר קריסת ממלכת החשמונאים וחורבן הבית * החגים על ניצחונות החשמונאים בטלו לאחר מפלתם – חוץ מחנוכה * נכדו של מתתיהו נטה לכיוון הצדוקי המתייוון, ובנו ינאי הוסיף לדרדר את מצבה הרוחני של המלוכה * ערבוב הכהונה והמלכות תרם להתפרקות * הימים הסמוכים לעשרה בטבת – יום תרגום התורה ליוונית ויום פטירת עזרא – מציינים את הבעיות הרוחניות בבית שני * חנוכה נשאר, והוא מזכיר את האור הרוחני שצמח בבית שני, ואת ניצחון היהדות בטווח הארוך

undefined

הרב אליעזר מלמד

טבת תשע"ז
5 דק' קריאה
תולדות הצומות והחגים מדברי חכמים
לאחר חורבן בית המקדש הראשון קבעו הנביאים והחכמים ארבעה צומות לזכר החורבן: י"ז בתמוז, ט' באב, ג' בתשרי וי' בטבת. לאחר שבעים שנה, כשזכו לבנות את בית המקדש השני, הפכו ימי האבל לימים טובים של שמחה וששון.
בעקבות הצלחות החשמונאים הוסיפו חכמים ותיקנו ימי חג רבים כהודאה לה'. הם הימים הכתובים במגילת תענית, שבהם אסור להתענות. נזכיר כמה לדוגמה: כ"ב בשבט, שבו נאלץ אנטיוכוס הרשע להפסיק את המצור על ירושלים; ג' בכסלו, שבו הסירו החשמונאים את סמלי גדודי היוונים מהמקדש; כ"ד באב, שבו חזרו ישראל לדון בדיני התורה ולא בדיני יוון; כ"ז באייר, שבו ביטלו את סימני העבודה זרה שבפתחי הבתים והחנויות; ט"ו וט"ז בסיוון שבהם כבשו את בית שאן והגלו ממקומם את הנוכרים שצררו לישראל. וכן קבעו יום טוב ביום מות המלכים הרשעים שרדפו את החכמים - ינאי המלך בב' בשבט, והורדוס המלך בז' בכסלו.
לאחר חורבן בית המקדש השני חזרו ארבעת ימי הצום למקומם, ונחלקו חכמים לגבי הימים הטובים שנקבעו בימי מלכות חשמונאי. למעשה נפסק שכל הימים הטובים שנקבעו בימי מלכות חשמונאי בטלו, ורק ימי החנוכה נותרו לדורות, מפני המצווה שתיקנו חכמים להדליק בהם נרות זכר לנס פך השמן (ראש השנה יח, ב). כדי להבין את עומק ההלכה, נחזור להתבונן בסיפור מלכות חשמונאי.

31 שנות מלחמות החשמונאים
מעת שהרים מתתיהו הכהן את נס המרד ועד סוף פועלם של בניו, עברו 31 שנים. בשנה השלישית למרד שחררו את ירושלים והדליקו את המנורה, והתרחש נס פך השמן. כעבור ארבע שנים נהרג יהודה המכבי בקרב וחזרו היוונים לשלוט בירושלים. יונתן בן מתתיהו המשיך להנהיג את שרידי מחנה המכבים, ובמשך שמונה שנים ניהל קרבות גרילה נגד היוונים. בעקבות מלחמות פנימיות במלכות יוון, תמורת הסכם שיתוף פעולה, צד אחד הסכים להעניק ליונתן שלטון אוטונומי בירושלים והסביבה, והחשמונאים חזרו וטיהרו את המקדש והעמיקו את השפעתם. כעבור עשר שנים, ביקש המלך טריפון להחזיר לעצמו את השליטה המלאה על ירושלים, משך בערמה את יונתן לשיחות שלום ורצחו. אולם שמעון, בנו האחרון של מתתיהו שנותר בחיים, השכיל לכרות הסכם עם מתנגדי טריפון, ותוך שהיוונים עסקו במלחמות שביניהם, המשיך שמעון במשך שבע שנים טובות לטהר את הארץ מהשפעת המתייוונים, כבש ערים נוספות סביב יהודה וביצר את חירותה המדינית.

זרעי משבר
עם הישגיו הגדולים, ייתכן שכבר בימי שמעון בן מתתיהו נבט חטאם של בני חשמונאי הבאים אחריו, שנטלו לעצמם גם את הכהונה וגם את המלכות, ולא קיימו את המצווה למנות מלך מבית יהודה (רמב"ן בראשית מט, י). מגמת התורה להפריד בין המלכות לכהונה, כדי שכל רשות תבצר את מעמדה בנפרד ויחד יעניקו עוצמה כפולה לישראל. עמדה זו הייתה הכרחית לאותם ימים, שכן ספינת היהדות הקטנה הוצרכה לנהל מאבק איתנים אל מול גלי האוקיינוס האדירים של התרבות ההלניסטית שגעשו סביבה.
אפשר ללמד זכות על שמעון. במשך קרוב למאתיים שנות שלטון יווני על הארץ עד אז, היה הכהן הגדול ראש האוטונומיה היהודית, ושמעון בעצם ירש תפקיד זה וחיזק את מעמדו. אולם בפועל, החולשה שנגרמה מחיבור שני התפקידים השונים הללו הובילה לבסוף לנפילת מלכות החשמונאים.
חטא זה התרחב יותר בימי בנו של שמעון, יוחנן (מלך 31 שנה), והגיע לשיאו הרע בימי נכדו ינאי (שמלך 29 שנה). אמנם מבחינה לאומית, בזכות אש האמונה וההקרבה שעוד המשיכה לדלוק ולהאיר מימי המרד, בימיהם מלכות חשמונאי עדיין המשיכה להתקדם; אולם המשבר הרוחני שהתפתח בימיהם, הוביל להתדרדרות מלכות חשמונאי עד חורבן בית המקדש השני.

המרד נגד שמעון ועליית בנו יוחנן
נחזור לסיפור: כשאנטיוכוס סידטס גבר על אויביו ולא נצרך יותר לעזרתו של שמעון, הוא עודד קשר כנגדו. חתנו של שמעון, תלמי, קם ורצח את שמעון עם שניים מבניו (ג'תרכ"ה, 135 לפני הספירה), וניסה להשתלט על יהודה. אולם יוחנן הורקנוס, בנו הנאמן של שמעון, לחם נגדו. אז בא אנטיוכוס סידטס לעזרת תלמי הרוצח, עשה שמות ביהודה והביא את ירושלים במצור קשה; אולם בעקבות מרידות שפרצו נגדו, נאלץ לסגת וקיבל את הצעת השלום של יוחנן, שהסכים לשלם מס כבד ליוונים, ותמורת זה קיבל אוטונומיה מסוימת ונתמנה לכהן גדול ונשיא. זמן קצר לאחר מכן, אנטיוכוס סידטס הובס ונהרג במלחמה מול הפרתים, ויוחנן יצא לכבוש שטחים נוספים בארץ ישראל, להרחיב את ההתיישבות היהודית על חשבון הנוכרים ולטהר את הארץ מעבודה זרה. הכיבושים הנוספים הביאו לעושר ושגשוג כלכלי ליהודים.
31 שנה הנהיג יוחנן את יהודה. רוב ימיו נהג בצדקות וחיזק את הסנהדרין, כרוח הסבא מתתיהו, אולם בסוף ימיו נמשך אחר הצדוקים, שנטו מבחינה דתית ותרבותית אחר היוונים ומבחינה לאומית הזדהו עם ישראל. עליו אמרו חכמים: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי" (ברכות כט, א). הצדוקים היו מתייוונים למחצה, שניסו לשלב את התרבות היוונית בתוך מסגרת לאומית יהודית.

ינאי והבאים אחריו
לאחר מותו של יוחנן הורקנוס (ג'תרנ"ו, 104 לפני הספירה) החלו משברים. צוואתו לא קוימה. בנו בכורו יהודה אריסטובולוס, בעל בריתם של הצדוקים, נהג כשליט הלניסטי, השליך למאסר את אמו ואחיו, והכריז על עצמו כמלך וכהן גדול. לאחר כשנה מת, ואחיו אלכסנדר ינאי מלך במקומו במשך 27 שנים. הוא היה צדוקי שנטה אחר המתייוונים ולחם בחכמים, אולם המשיך להרחיב את גבולות ישראל. בסוף ימיו חזר בו והבין שנטייתו אחר הצדוקים פגעה בלאומיות היהודית, וציווה להוריש את המלכות לשלומציון אשתו הצדקנית, אחותו של שמעון בן שטח, ראש הסנהדרין. תשע שנים מלכה שלומציון.
אחרי מותה פרצה מלחמת אחים קשה בין שני בניה, שקיבלו חינוך צדוקי, הורקנוס ואריסטובולוס. לבסוף הם פנו אל פומפיוס נציג רומא כדי שיכריע ביניהם. פומפיוס עלה עם צבאו על יהודה (ג'תרצ"ט, 63 לפני הספירה), ביטל את מלכות חשמונאי, צמצם את גבולות יהודה והשאיר את הורקנוס בתפקיד הכהן הגדול וראש היהודים ביהודה.
במשך הזמן אנטיפטר האדומי, איש סיעתו של הורקנוס, התקרב לרומאים ונעשה מכוחם לשליט יהודה בפועל. אחריו, הורדוס בנו המשיך בדרכו. מכיוון שהורדוס עזר להורקנוס לגבור על בן אחיו, נתן לו הורקנוס את מרים נכדתו לאישה. בהמשך, בזכות סיועו לרומאים, מינו אותו הרומאים למלך ביהודה. מלכותו נמשכה 36 שנה. הוא נהג באכזריות רבה ורצח את כל מי שהיה יכול לאיים על מלכותו, ובכללם את כל בני משפחת חשמונאי ואף כמה מבניו. בימיו התמנה הלל הזקן לנשיא החכמים. כפי הנראה ענוותנותו היתרה הועילה לשמור על ראשם של החכמים מפני רצחנותו של הורדוס. לציון מותו של הורדוס קבעו חכמים יום טוב.

נפילת מלכות חשמונאי
כך אירע שלמרות שמרד החשמונאים הסיג לאחור את תהליך ההתייוונות, ההתייוונות לא נפסקה, ולאחר כמה עשרות שנים חזרה להכות שורשים עמוקים בישראל. צאצאי מתתיהו הכהן, שמסר את נפשו על המלחמה, נמשכו בעצמם אחר ההתייוונות. בעוזבם את צור מחצבתם נחלשה מלכותם, ועבדיהם ובראשם הורדוס גברו עליהם, הכריתו את זרעם ומלכו במקומם, עד שאמרו חכמים (בבא בתרא ג, ב) כי כל האומר "מבית חשמונאי אני" – הוא עבד או רמאי. כך נמשכה ההתדרדרות עד חורבן בית המקדש השני ואיבוד כל ההישגים הלאומיים של בית חשמונאי. לכן בטלו כל הימים הטובים שתיקנו לזכר ישועות ישראל שבאו על ידם.

עשרה בטבת
לא זו בלבד, אלא שבשעה שחזרו צומות החורבן למקומם, הוסיפו לציין בעשרה בטבת שני אירועים קשים שהתרחשו סמוך לו בימי בית המקדש השני: מיתת עזרא הסופר בט' בטבת, ותרגום התורה ליוונית בח' בטבת. מיתת עזרא הסופר מבטאת את חוסר היכולת להמשיך את מסורת התורה במסגרת הכלל, ותרגום התורה ליוונית את ההימשכות אחר תרבות יוון.

חנוכה ונס פך השמן
אף על פי כן, ימי מלכות בית חשמונאי, כולל ימיו של הורדוס, היו טובים מהימים שבהם שלטו בנו גויים (רמב"ם חנוכה ג, א). בחסות מלכותם ההתיישבות היהודית בארץ התחזקה מאוד, והעמידה בתי מדרש שבהם נטעו את היסוד הרוחני של תורה שבעל פה באופן עמוק כל כך, עד שבניגוד לחוקי הטבע האנושי, הוא המשיך לקיים את אור האמונה בלבבות ישראל במשך כל שנות הגלות הארוכה. לא זו בלבד, אלא שבתהליך ארוך פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבתרבות ההלניסטית, וערכים יהודיים של אמונה ומוסר הלכו והתפשטו בין אומות העולם, ובדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואסלאם) הפכו ליסוד של כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית. כך התברר שבאמת לטווח הארוך היהדות הולכת ומנצחת את היווניות, והדבר בא לידי ביטוי בנס פך השמן, שמבטא את נצחיות התורה שאורה גובר על החושך.
לכן, יחד עם צומות על החורבן שבהם אנחנו חוזרים בתשובה על כל מה שאנו מתרשלים בגילוי אור התורה, אנחנו ממשיכים לחגוג את ימי חנוכה עד ימינו אלה.

לתגובות: ravmel@gmail.com



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il