המצווה העיקרית שעליה בנויות כל המצוות כולן היא האמונה, כמו שאומרת הגמרא במכות (כד): "בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונה יחיה". ממילא, מאחר שאנו מחויבים לחנך את ילדינו למצוות, כל שכן וכל שכן שאנו מחויבים לחנך את ילדינו למצוות האמונה כבר מגיל צעיר ביותר, כי על האמונה עומד כל בניין המצוות. כמו כן רואים מהפסוק בחבקוק שהאמונה היא לא רק מצווה או דבר טוב אלא היא עצם החיים: "וצדיק באמונתו יחיה" – האמונה נותנת חיים, בלי אמונה אין חיים. אם כן, כאשר אנו רוצים להכין את ילדינו לחיים, צריכים קודם כל לדאוג להעניק להם את עצם החיים שהוא האמונה.
לכל מצווה יש גיל חינוך לפי המצווה ולפי הילד. ישנן מצוות שילד יכול לקיים רק מגיל שבע, וישנן מצוות שילד מקיים רק סמוך לבר מצווה, ויש כאלה שמקיימים רק אחרי הבר מצווה. אבל מצוות האמונה מתחילה ממש מגיל אפס. אי אפשר לדחות את החינוך למצוות האמונה, מכיוון שהאמונה נתפסת בשלימות דווקא בלבבות הרכים. אם מפסידים את החינוך לאמונה בראשית גדילת הילדים – זהו חיסרון שלא יוכל להימנות, אבֵדה שאינה חוזרת.
לגדול ללא חרדות
האמונה מלווה את האדם כל היום כולו ומאירה לו את כל מחשכי החיים. ההתמודדות של המאמין מול קשיי החיים שונה לגמרי מהתמודדותו של זה שחסר אמונה. בריאות הנפש ושמחת החיים תלויות ישירות במידת האמונה. נמצא שהדבר שהכי הרבה עוזר לאדם בכל יום ויום הוא האמונה. גם הילדים הרכים זקוקים להרבה מאוד אמונה בשביל להתמודד עם הדרישות שמציבים בפניהם ועם קשיי החיים הן במסגרות הלימודיות והן במסגרות החברתיות. הילדים זקוקים לכך אף יותר מאתנו.
זו טעות לחשוב שילד אמור להתמודד עם הבעיות שלו לבדו או בכלים טיפוליים בלבד. אנו יהודים מאמינים בני מאמינים, אצלנו האמונה היא הראשית וההתחלה של כל דבר. כל דבר עלינו לראות קודם כל בעין האמונה, ואנו חייבים ללמד את ילדינו להסתכל על העולם במשקפיים של אמונה.
פשט המילה 'אמונה' הוא 'לגדל' כמו שכתוב: "האמונים עלי תולע". הפסוק מדבר על בני ירושלים שהיו גדלים בפינוק על מצעי משי כבני מלכים. וכאשר יש לילד אמונה מראשית צמיחתו אז הוא אכן גדל וצומח כראוי. לכן חכמינו הקדושים קוראים ל'סדר זרעים' – 'אמונת', מכיוון שהאמונה היא כוח הגדילה והצמיחה של כל דבר בעולם, וכמובא בליקוטי מוהר"ן דברים מאלפים המדברים בעד עצמם, וזו לשונו:

קרוב אליך (533)

הרב יצחק גינזבורג

add_alert

299 - הצדיק ובעל התשובה

300 - לטפח את האמונה

301 - על כל צעד שאני עושה אני נסוג שניים אחורה, למה זה ככה? איך אתקדם?

טען עוד

"כמו למשל, כשמניחין חיטה בארץ טובה, אזי הוא גדל וצומח יפה, ואינו מזיק לו שום רוח ולא זיקים ורעמים, וזה מחמת שיש כוח הצומח וכוח הגודל, על כן אינו מזיק לו שום דבר. אבל כשנותנין החיטה בארץ שאינה טובה לזריעה, אזי הוא נרקב בארץ, מחמת שאין לו כוח הצומח וכוח הגודל. ואמונה היא בחינת כוח הגודל וכוח הצומח, כמו שכתוב: 'ויהי אומן את הדסה', לשון גידול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לא): 'אמונת זה סדר זרעים'. ועל כן כשיש לו אמונה, שהיא בחינת כוח הגודל וכוח הצומח, אזי אין מזיק לו שום דבר, ואינו ירא משום אדם ושום דבר, ומתפלל בחיות כראוי, ונוסע להצדיק, כי אינו מתיירא ומתפחד משום עניין שבעולם. אבל כשיש חסרון באמונה, אזי אין לו כוח הגודל וכוח הצומח, ואזי הוא נרקב ממש, כמו החיטה הנ"ל, ועל כן יש לו עצבות ועצלות וכבדות, והוא נרקב ממש".
ר' נחמן אומר שבלי אמונה האדם נרקב ממש והוא שרוי בעצבות ובכבדות ומלא בפחדים ובחרדות. לעומת זאת המאמין מלא בחיוּת, יש לו כוח לנסות דברים חדשים, אין לו מעצורים ועכבות מיותרים, הוא מאמין בה' ומאמין בעצמו וממילא הוא גדל וצומח וממש פורח. וכל שכן הילדים הרכים שצריכים קרקע פורייה ודשנה, הם בוודאי חייבים לגדול בסביבה ספוגה באמונה, וחייבים להחדיר בהם את האמונה בכלים המתאימים להם.
כל הזמן לדבר
הדבר מודגש בפרט בדורנו שבו כל הציבורים והמגזרים מתמודדים עם תופעת הנשירה המפילה חללים, וכל המחנכים וכל שכן ההורים – כולם אובדי עצות. אבל שלמה המלך אמר: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" – אם הילד מקבל את המזון החינוכי המתאים בימי נעוריו, משננער ממעי אמו – אין סיכוי שיעזוב את דרכו גם כשיזקין. ברור לי שילד שחש חיבור אמתי עם הקדוש ברוך הוא ועם היהדות לא יעזוב זאת לעולם. זה תמיד יפעם בתוכו ולא יתן לו מנוח. וגם אם הוא יתרחק ח"ו בהשפעת סביבה רעה ועוד – הוא תמיד יחזור למקור כי בתוך תוכו ואישיותו הוא מחובר, הוא מאמין. כמו שאומר רש"י (פרשת וירא): "זרוק חוטרא לאווירא אעיקריה קאי" (= זרוק מקל לאוויר, על עיקרו הוא יעמוד). אבל ילד שגדל בלי אמונה – הוא למעשה גדל מנותק מהקדוש ברוך הוא, חסר לו מרכיב יסודי באישיות, ובאמת אין לו שום ביטחון שיצליח להחזיק בהתמודדות הקשה שנכונה לו בחיים.
עיקר החיוב "ושיננתם לבניך ודיברת בם" עוסק במצוות האמונה, שהרי פסוק זה נכתב בקריאת שמע שהיא הכרזת האמונה של היהודי בבוקר ובערב, ובה נצטווינו להעביר זאת לילדינו, ולא בשיחות חד פעמיות פה ושם, אלא בשינון ודיבור בלתי פוסקים.
חובה עלינו להחדיר בילדים אמונה מגיל צעיר ביותר; לדבר אתם על האמונה; להוות דוגמה אישית של אמונה; לטפח את הקשר האישי שלהם עם הבורא; ללמד אותם לדבר עם הבורא על כל דבר ולראות את הבורא בכל מה שעובר עליהם; לספר להם סיפורי צדיקים הרוויים באמונה, ובפרט סיפורים על אבות העולם ועל יוסף הצדיק ודוד המלך תוך הדגשת מסרי האמונה הנפלאים הנובעים מסיפורי התורה.
יהי רצון שחפץ ה' בידינו יצלח לגדל דור של אנשי אמונה עמוקה ויציבה, שתולים, גדלים ופורחים בחצרות בית ה'.