לרצות או לעשות

מה שווה רצון אם אני לא מצליח לממש אותו, מה אמיתי בכיסופים אם הם מתנפצים בדרך אל החוף? איך ה' מודד אותי, איך אני מודד את עצמי – בלב או בידיים?
חודש אלול והימים הנוראים מחזירים לחיינו את המתח בין שאיפה לתוצאה. לשאוף ולהצליח לשוב בתשובה, לשאוף ולהגיע לקרבת אלוקים. למתח הזה יש מחיר לא פשוט. בשנה שעברתי הבטחתי לעצמי שאתרכז בתפילה; שאהיה בן אדם יותר טוב; שאהיה מרוכז; שלא אביט במראות לא צנועים – והנה שוב נפלתי. הפער בין הרצון לבין הביצוע הולך ומתגבר משנה לשנה.
הצלחה ממשית ונוצצת היא משאת נפש של כולנו. הצלחה בעבודה; הצלחה במשפחה; הצלחה ברוחניות וכן הלאה. בשלב זה או אחר מגיעה ההתמכרות להצלחה – ההגעה ליעד הנכסף, תחושת ההישג – הופכות להיות חזות הכל. אולם אם נבחן מקרוב את חיינו, נראה שלמעשה אין תחום בו ניתן לומר בלב שלם: 'הצלחנו'! כל הישג הוא פתח לאתגר חדש, כל יעד שנכבש מגלה רק עוד כמה ארוכה הדרך: סיום הלימודים הוא שער הכניסה לבגרות; חתונה היא תחילת חיי המשפחה; משיח בן דוד הינו הפתח לעידן חדש; ואפילו המוות, כידוע, אינו סוף פסוק. הרב קוק מדייק בפסוק "ישמח לב מבקשי ה'" כי דוד המלך מתנסח בפועל 'מבקשי' ה' ולא 'מוצאי' ה' מפני ש"הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת, לא המציאה, שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה, מבהירות לבהירות ומודאות לודאות יותר עליונה" (עולת ראיה, א, רא). לעולם בו אין "יעד סופי" בעבודת אלוקים. ברגע שהגענו לאלוקים ולשלמות – זהו כבר אינו אלוקים וזו כבר אינה שלמות. ניתן להתקדם אל אלוקים ולהתקדם אל השלמות ועצם השאיפה, הרצון וההתקדמות האיטית הם ההצלחה. לעתים אנו מציינים נקודות ציון בגרף ההתקדמות האינסופי ומדברים עליהן במושגים מושאלים של "הצלחה" ו"הגעה": "הצלחתי לתפקיד שבו חשקתי", "הצלחתי להתגבר על חוסר השליטה שלי במידת הכעס", "הגעתי לחוויה רוחנית", ואפילו "הגענו לבניין בית המקדש". זה טוב ויפה, אך מה הלאה? ואף בתוך ההישג הנוכחי אין מה לשפר? תמיד יש. תמיד יש שלמות בלתי־מושגת, או נכון יותר: השלמות מושגת כל עוד יש שאיפה להתקדמות. מגיעים לאלוקים ולשלמות בכך שכל העת שואפים ומשתלמים.
ההבנה שאנו מצויים בתהליכיות מתמדת מאפשרת גם התמודדות נכונה עם כישלונות. הרצון לא להיכשל נובע מתרבות מערבית הנמשכת אל אשליית השלמות. החושים הגסים תובעים סיפוק מיידי: משהו שניתן למשש ולחוש אתו תחושת הישג. תהליכיות, קרי, הבנה שתוצאה מבשילה לאט לאט, גם אם כעת ההצלחה השלמה לא ניכרת בעין – זוהי תובנה הדורשת יכולת הפשטה ומבט רוחני. כאשר אדם מסתכל על חייו מתוך בגרות רוחנית אזי הוא רואה אותם כרצף ארוך של התקדמות ואזי גם הכישלון תופס את הפרופורציה הנכונה. אין דבר כזה הצלחה גמורה וממילא גם אין כישלון גמור. כל חיינו הם שילוב של הצלחה מתמשכת המלווה בעיכובים, המכונים אצלנו משום מה בתור 'כישלון'.
הדברים החשובים ביותר שיש לחזק בימים הללו הם שני הקטבים שמשלימים זה את זה: הרצון והשאיפה מחד; וההתקדמות הממשית(!) מאידך. בראש השנה תשע"ז אני קצת יותר מבין; קצת יותר שולט ביצריי; קצת יותר רגיש – מאשר ראש השנה תשע"ו. בראש השנה תשע"ז אני קצת יותר רוצה ומשתוקק לקרבת אלוקים מאשר ראש השנה תשע"ו. תובנות מעין אלו מציפות את האדם באושר אדיר של תשובה וגורמות לכך שבראש השנה תשע"ח המצב יהיה עוד יותר טוב. "תלמידי חכמים – אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".