בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס 159

טעות טעות, אבל אמת!

חסיד קוצק לא אהב את סיסמאות ה'לכבוד שבת קודש' והחליט לשבור את כללי המשחק > ה'חידושי הרי"מ' שילם מחיר נורא עבור נסיעותיו לרבי בונם מפשיסחא, אבל אמר שבשביל האמת צריך לשלם > בתרבות של היום, כמו ברוסיה של פעם, טענה של אמת אבסולוטית 'לא באה בטוב' לאנשים > > לא הכל יחסי

undefined

הרב חיים שלום דייטש

שבט תשע"ז
5 דק' קריאה
בברית המועצות, תחת שלטון הסובייטים, אסור היה לקיים חיי דת. ועם זאת, היו דברים שלא הפריעו לקומוניסטים: הם הרשו ליהודים להוציא לאור עיתון ביידיש ולשיר שירים ביידיש. הבן שלי הוא שליח ברוסיה, ורבים מיהודי המקום שאתם הוא עובד גדלו תחת שלטון קומוניסטי. הוא סיפר שאם רוצים לעורר את הציבור, לגרום להם להשתפך מרוב 'יידישקייט', מביאים להם הופעה ביידיש. אין עין שנשארת יבשה, כולם מתעוררים. מדוע? כי זה לא נשכח מהם אפילו תחת הסובייטים. פולקלור יהודי לא הפריע לאף אחד, "אתה מתמוגג משירי הווי יהודי? אין בעיה". אבל לגבי תורה ומצוות, היחס שלהם היה איום ונורא. הם ידעו שהווי לא יכול לנצח, אבל התורה יכולה לנצח אותם.
כשהייתי ברוסיה, אמר לי אדם מבוגר, שלא ידע ממש שום דבר בנוגע ליהדות: "איך אתה רוצה שאדע משהו? אנחנו פחדנו להשאיר סידור בבית, כי אם היו תופסים אותנו מיד היינו נשלחים לחקירות, עינויים ומאסר". סיפרו לי שם על אישה בת שישים שהייתה עסקנית שלמה – הקימה גן יהודי, לימדה עברית, אבל כשהגיעה פעם להדלקת הנרות, היו צריכים להסביר לה מה עושים ואיך מברכים. היא אמרה שהייתה לה סבתא שאמנם הייתה שומרת מצוות, אבל היא פחדה לדבר אתה.
הדבר שהקומוניסטים הכי התנגדו לו היה התפילה במובן הדתי של המילה, תפילה שההלכה מחייבת, ובמיוחד בבית הכנסת. הם ידעו שאם היהודים יחזיקו בזה, הגויים לא יוכלו להם. לכן להגיע לבית הכנסת היה מפחיד – הם היו מכניסים מרגלים לבית הכנסת. לפעמים אפילו הגבאי והשמש היו מלשינים, ומי שהגיע להתפלל יכול היה בקלות להגיע לסיביר.
עד היום ברוסיה הורים מפחדים לשלוח את הילדים לבית ספר דתי, ואם מנהל רוצה שההורים ישלחו את הילדים לבית הספר, אסור לו לקרוא לזה "בית ספר דתי" אלא רק "בית ספר יהודי". הבן שלי הקים שם בית ספר, ולמרות שזה בית ספר דתי מאוד, מלמדים שם הכל, תורה ומצוות ולשון הקודש, אבל לא קוראים לזה דת, רק בתור לאום, תרבות יהודית. ההורים מאוד מעורבים בבית הספר, ופעם הייתה שם אסיפת הורים. אחד ההורים פנה למנהל: "למה כל הזמן מתפללים בבית הספר? פעמיים ביום אוכלים וכל הזמן מברכים, לפני האוכל, אחרי האוכל, מה זה צריך להיות?". המנהל ענה לו: "זו לא תפילה אלא הודיה. האם אתה לא מסכים שה' נותן לחם לכל בשר, ומשביע לכל חי רצון? אתה לא חושב שצריך להגיד לקדוש ברוך הוא תודה על מה שנתן לנו?". אותו הורה שמע ואמר: "אה, זה לא תפילה? אין בעיה, תמשיכו...".
למה הוא רואה בכך הבדל? משום שהודיה היא דבר מובן מאליו, רגש פנימי שכל אדם בר דעת מרגיש – לא דת. אדם צריך לתת תודה לקדוש ברוך הוא גם אם אין לו נוסח של ברכת המזון. בהרגשה של בני אדם, להגיד תודה זה לא נקרא דת. לעומת זאת, תפילה היא דבר שאדם לא מרגיש רגש פנימי אליו אלא אם הוא במצוקה. בזמנים רגילים אנשים מתפללים רק בגלל שזה כתוב בתורה, ומשום כך הרוסים כל כך התנגדו לתפילה ולכל דבר שהוא דתי ומחייב.
התורה נקראת 'אמת', כמו שאומרים בברכה "אשר נתן לנו תורת אמת". אותיות המילה אמת הן אל"ף – האות הראשונה באל"ף־בי"ת, מ"ם – האות האמצעית, תי"ו – האות האחרונה. הדבר מלמד על כך שהאמת עוברת בכל המציאות, מאל"ף ועד תי"ו. היא נמצאת בכל מקום, "הבריח התיכון" שמחבר את הכי גבוה עם הכי נמוך. אמנם, לכל מדרגה יש אמת בהתאם למיקום שלה, אך בניגוד למה שאוהבים לומר היום, ש"לכל אחד יש את האמת שלו", התורה היא האמת האבסולוטית.
מה פירוש "כל אחד והאמת שלו"? זו לא האמת של העניין, אלא האמת שלו, זו שהכי משתלמת לאותו אדם. זו לא אמת, אלא "אמת של שקר". אם אתה שם את ה'אני' במרכז, "מה ייצא לי מזה", אולי תציל את נפשך, אך לא תגיע לאמת.
עורך דין שהיה חוקר במשטרה סיפר לי כמה סובלים אנשים בגלל שכל אחד במערכת מחפש שלא יאשימו אותו. אם מתלוננים על מישהו, דבר ראשון לוקחים אותו לחקירות ומכניסים אותו למעצר. אחר כך הוא מגיע למשפט – אבל גם אם אין עדים וראיות נגדו, השופט חושש לשחרר אותו; המשפט ממשיך עד שאחרי כמה חודשים מתברר שלא דובים ולא יער. הכי טוב לך - שלא תנקוט דעה, אבל מה עם האדם האומלל שממררים את חייו על לא כלום? צריך להיות שופט אמיץ בשביל לקחת אחריות על עצמך, רק כדי שמישהו אחר לא יסבול.
אם השאלה היא 'מה האמת שלי, מה משתלם לאני שלי?' זו קליפה, משום שכל ה'אני' זה שקר, כי הקדוש ברוך הוא הוא המרכז, לא אני. נכון, ה' יתברך ברא את הקליפה כי היא שומרת על הפרי, ובחסידות אומרים 'קליפה קודמת לפרי'. גם בקליפה, ב'אני' שלך, יש צורך. מתי היא הופכת לדבר כל כך גרוע? כשהקליפה חושבת שהיא קודמת לפרי! כשהיא דורשת ממך להתחשב בה יותר משאתה חושב על הפרי, על התכלית.
מספרים על אחד החסידים של הרבי מקוצק שהתחתן והיה אצל חמיו. בשבת חמיו היה אומר לפני כל נגיסה "לכבוד שבת קודש, לכבוד שבת קודש". החסיד הזה חשב שאמנם הוא אומר "לכבוד שבת קודש" אבל הוא אוכל עם כל הלב... אז לפני כל ביס שאכל החתן הוא אמר"הריני אוכל לשם תאווה", "הריני אוכל לשם תענוג". חמיו שמע את זה ואמר לו: "טעות!", הוא רצה לומר לו שהוא התבלבל. אך החסיד אמר, "טעות טעות, אבל אמת...".
אל תשכח מה העיקר. הקדוש ברוך הוא ברא 'אני' כדי שהעולם יתנהל בסדר מסוים, אבל זה רק אמצעי כדי להגיע לאמת. אם אדם חושב על האמת שלו במקום על האמת של הקדוש ברוך הוא, יוצא שהוא חושב על הקליפה יותר משהוא חושב על הפרי. היא הופכת להיות התכלית במקום האמצעי. אז תפסת את הקליפה ושכחת את הפרי...
היום בעולם נוהגים לומר "הכל יחסי". יש כאלה שאומרים שאפילו ההיסטוריה היא לא אמת לאמיתה אלא רק מנקודת מבט יחסית: "לך יש האמת שלך ולי יש האמת שלי". גם התניא אומר שבכל דבר יש אמת, אבל יש אמת פרטית ויש אמת כללית. אם אדם חושב רק על עצמו, משתלם לו לנהוג באופן מסוים, אך זה לא אומר שזו האמת לאמיתה של כל היקום. תחשוב רגע, מה יקרה לאחרים בעקבות מה שבחרת? בחרת רק חלק אחד של האמת ולא הגעת לאמת הכללית. אבל מה שהתורה אומרת הוא לא מה האמת שטובה לאדם אחד אלא מה האמת הכללית, שטובה לכל המציאות.
אם הנתבע הוא אדם חשוב, השופט עלול לחשוב: אם הוא לא אשם – מה טוב; אבל אם הוא באמת אשם ואני אחייב אותו, יהיו לו ביזיונות והוא יתבייש. ובכלל הוא עלול להפסיק לתרום למוסדות שלנו... לכן מוטב לומר שהעשיר הזה צודק, ואחר כך, מחוץ לאולם בית הדין, אומר לו שישלם כדי שלא יהיה גנב מול הקדוש ברוך הוא. הגישה הזאת אומרת שיש רק רגשות של בני אדם, אך "האמת תהא נעדרת". לעשיר זה כואב יותר ולעני פחות, אז תוותר לו. והנה התורה באה ואומרת שאף על פי שזה נכון, זו לא האמת לאמיתה, וצריך להעמיד את הדין על תילו. זה בדיוק ההבדל בין הגישה של 'האדם במרכז' לגישה של 'ה' במרכז'! אמת – ראש, תוך, סוף, בריח שמבריח מן הקצה אל הקצה. בכל דבר יש נקודת אמת, והתורה היא האמת הכללית.
יש סיפור נורא על הרבי הראשון מגור, רבי יצחק מאיר אלתר, ה'חידושי הרי"ם'. היו לו ארבעה עשר ילדים – שלושה עשר בנים ובת אחת, והייתה לו טרגדיה ממש, משום שכל בניו מתו במהלך חייו ומי שהמשיך אותו היה הנכד. איך זה קרה? ה'חידושי הרי"מ' היה קשור לר' משה מקוז'ניץ, בנו של המגיד מקוז'ניץ, וכשהתחיל 'לפזול' לחסידות פשיסחא, ר' משה הקפיד עליו. שלוש עשרה נסיעות עשה לשם, ועל כל נסיעה מת לו בן. אחרי זה הוא אמר משפט שאי אפשר להבין: "בשביל אמת צריך לשלם". מה הייתה הסיבה שהוא הלך מהרב'ה הקודם שלו? משום שהוא היה מפנק אותו. אי אפשר לתאר איזה אדם גדול הוא היה, והרבי שלו ידע את זה וכמובן היה מכבד אותו. אבל רבי יצחק מאיר אמר: רבי צריך להוכיח את התלמיד, לא לפנק אותו. לכן הוא עזב אותו והלך לרבי בונם מפשיסחא, ושם הוא "זכה" לקבל תוכחות טובות. אז נעים לי וטוב לי, אבל זו בסך הכל האמת שלי, לא האמת של הקדוש ברוך הוא.
בשביל להגיע לאמת לאמיתה, לאמת של הקדוש ברוך הוא, אני צריך לחרוג מעצמי ולשכוח ממני, עליי לחפש את האמת באמת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il