חסיד אחד היה רגיל ללכת בביתו ובעירו עם חליפה קצרה, לפי צו האופנה. אך כאשר היה נוסע אל הרבי שלו, היה החסיד פושט את החליפה הקצרה ולובש במקומה חליפה ארוכה כדרך החסידים. לאחר כמה שנים של החלפת חליפות, הרגיש החסיד כי אינו יכול עוד להעמיד פנים, והגיע לרבי בחליפה קצרה. כששאל אותו הרבי מה קרה, סיפר החסיד כי כבר שנים שהוא מתלבש כך, ורק מול הרבי העמיד פנים. אמר לו הרבי: "ואני הייתי בטוח, שלכל העולם אתה מעמיד פנים ורק אצלי אתה מתנהג באמת".
את תוכן תשובתו של הרבי לאותו חסיד, אנו יכולים למצוא גם בפסק הלכה. בהלכות ראש השנה בשולחן ערוך (סימן תר"ג ס"א) נפסק, כי גם אדם שבכל השנה אוכל פת עכו"ם, ישתדל בעשרת ימי תשובה להימנע מכך. אם אדם רגיל לאכול, ומתכוון גם לאחר יום כיפור לשוב ולאכול פת עכו"ם – בשביל מה הוא עושה את ההצגה בעשרת ימי תשובה? תשובה: עשרת ימי תשובה הם הצהרת כוונות. בימים הללו אדם חושף את רצונו האמיתי, ובכך עובר את התהליך הקריטי ביותר בתשובה – הוא רוצה את מה שהוא באמת רוצה. האני העמוק שלו מדבר. מבחינה זו, עשרת ימי תשובה יותר אמיתיים מכל השנה כולה. חמש דקות אצל הרבי הם יותר אמיתיות מחודשים ושנים בבית.

לזייף את הזיוף
תהליך התשובה מלווה פעמים רבות בתסכול. מעייף לטפס על הר גבוה ורחוק, למי יש כוח?! וחוץ מזה, אני הרי יודע שזה לא יחזיק מעמד, עוד רגע ואני מתגלש ומוצא את עצמי למטה, אז על מי אני עובד?! התשובה לתהיות הללו מתחבאת לנו ממש מתחת לאף, בתוך המילה 'תשובה'. האם תוכל לשוב למקום בו מעולם לא ביקרת? כנראה שלא. למאדים אולי תוכל להגיע, אך לא לשוב – 'לשוב' אפשר רק למקום בו כבר היית בעבר.
אין פה 'סתימת פיות'. אנחנו לא נדרשים, לא יכולים, וגם לא רוצים להעלים בפתאומיות חלק מהאישיות שלנו. לפתוח דף חדש לחלוטין, לנסות להיות מי שאני לא, זה מהלך שנידון לכישלון. להתחפש זה מעייף, וככל שאדם יותר רוצה לחזור בתשובה במובן הזה, הוא עוד יותר נלחץ ועוד יותר נשחק.

קרוב אליך (540)

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל

add_alert

317 - לא על האהבה לבדה

318 - בדרך הביתה

319 - לב האימון – לכתוב את החזון!

טען עוד

תשובה במובנה המקורי זה להפסיק להיות מי שאני לא, ולזהות דווקא את החטא בתור תחפושת מעייפת. להיות אני, כמו שאני באמת, זה הכי מתוק, משמח ומרענן. התשובה במובנה הנכון זה לא להעפיל על שום הר, אלא פשוט להסכים להיות בבית, להפסיק להשתטות עם דברים שזרים לי ולא קשורים אליי ולחזור להיות אני.
לחזור בתשובה זה לא להתחפש לצדיק, אלא למצוא את הצדיק שמתחבא בתוכך ומחכה לך. לכל יהודי יש קשר בריא עם ה', ואם הוא היטשטש או נעלם, צריך לשוב ולמצוא אותו. זה כמו פיזיותרפיה. מה עושה אדם שידו לא מתפקדת כראוי? מתחפש! הוא לא יודע להזיז את היד, אבל הוא עושה כאילו כן! האם אין פה זיוף? יש! זיוף של הזיוף! טבעה של היד הוא לנוע בחופשיות ואילו חוסר התפקוד שלה הוא הדבר הלא טבעי. האימונים המלאכותיים – מטרתם להשיב את האדם לטבעו האמיתי. התשובה מורגשת כתחפושת, אבל האמת היא שתשובה זה להתחפש לאמת.
תהליך התשובה דורש מאמץ ומלווה גם בכאב לב, אך הכרה ברורה כי התהליך הוא טובתי האישית והטבעית, הופכת את ההשקעה לכדאית. המאמץ נשאר מאמץ, אך המטרה איננה להתאמץ. המטרה קרובה, ולמעשה כבר נמצאת בתוכי: המטרה היא להיות אני, והכי אני זה להיות קשור לה'.

לא חשוב לבכות
"וְהִנֵּה מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה מִן הַתּוֹרָה הִיא עֲזִיבַת הַחֵטְא בִּלְבַד. דְּהַיְנוּ שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם לְבַל יָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה לִמְרֹד בְּמַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְלֹא יַעֲבֹר עוֹד מִצְוַת הַמֶּלֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, הֵן בְּמִצְווֹת עֲשֵׂה הֵן בְּמִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה. וְזֶהוּ עִקַּר פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן תְּשׁוּבָה - לָשׁוּב אֶל ה' בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ לְעָבְדוֹ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְווֹתָיו... וְלֹא כְּדַעַת הֶהָמוֹן שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא הַתַּעֲנִית".
(רבי שניאור זלמן מליאדי, ספר התניא, 'אגרת התשובה', פרק א)
אם בכל תחום חשוב להבחין בין עיקר וטפל, בנושא התשובה הדבר חשוב שבעתיים. התשובה קשורה לרגשות סותרים המתרוצצים בתוכנו – אשמה וייאוש, תקווה ושמחה, כאב ובושה – קל מאוד להתמסר לסערה ולשכוח מהנמל בו רצינו לעגון. לכן, מלמד אותנו בעל התניא כי העיקר הוא התכל'ס – עזיבת החטא בלבד.
יותר קל להתענות ("כדעת ההמון") מאשר לעזוב חטא, אולי זה אפילו יותר מרשים – אבל העיקר הוא לשנות את ההתנהגות. יותר משחשוב כמה תבכה, תתאנח ותגנח על מצבך – חשוב שתחיה אחרת. יש בזה משהו מרגיע: 'הצלחה' לא נמדדת בכמות הרגשות שיסערו בי. אפשר לשחרר את עצמי מהמדידות העצמיות, עד כמה ואיך בדיוק הרגשתי, העיקר – בפועל להשתנות. ומצד שני, יש כאן רף גבוה; מתי לאחרונה הצלחתי באמת לשנות מעשים בעקבות החלטה? להתפלל מעומק הלב, להצטער או להתוודות – אפשרי בהחלט, אבל ממש להשתנות – מי יודע איך בכלל עושים את זה?
הבשלה תהליכית במקום הלקאה החלטית
חשוב לציין, שגם בעל התניא בעצמו תולה את עזיבת החטא בתנועה של הלב: "דהיינו, שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה". במילים אחרות: איך עוזבים חטא? על ידי תהליך רגשי עמוק. אם היינו תוכנות מחשב, די היה בכתיבת פקודה, והופ! היינו מתנהגים אחרת. כמה פשוט וקל. אך אנחנו, ברוך ה', אנושיים ומורכבים, וחוויותינו בהווה נסמכות בהרבה על העבר. לא די בהחלטה נחושה: 'די! אני מפסיק להתנהג כך'! כי זה פשוט לא מחזיק מעמד. המתכון היחיד להצלחה הוא הבשלה נפשית. רק תהליך נפשי, יכול לגרום לשינוי התנהגותי לאורך זמן. עזיבת החטא לא מתבצעת בידיים, היא חייבת להתבצע קודם כל בלב.

ה'נתיבות שלום' מגדיר זאת כך:
"גַּם אִם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה בִּמְרִירוּת עֲצוּמָה וּמְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ כָּל עִנְינֵי קַבָּלוֹת שֶׁיְּקַיְּמֵם בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ, וְהוּא סָמוּךְ וּבָטוּח שֶׁלֹּא יָשׂוּב לְכִסְלָה, אַחֲרֵי זמְַן מָה הַכֹּל חוֹזֵר לְקַדְמוּתוֹ, וְנִשְׁכָּח כָּל הַשֹּׂבַע וְלֹא נוֹדָע כִּי בָּאוּ אֶל קִרְבֶּנָּה. וְזֶה מַרְפֶּה יְדֵי בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁבְּעַצְמוֹ אֵינוֹ מַאֲמִין בִּתְשׁוּבָתוֹ שֶׁהַפַּעַם כֵּן תִּתְקַיֵּם. אָכֵן גּוֹרְמֵי הַדָּבָר יֵשׁ לְנַתֵּחַ אוֹתָם עַל פִּי דְּבָרֵינוּ הנ"ל, כִּי הַחֵטְא יֵשׁ לוֹ הֲוַי שָׁלֵם, וְהַתְּשׁוּבָה צְרִיכָה לִצּוֹר הֲוַי שָׁלֵם אַחֵר, מְצִיאוּת חֲדָשָׁה, עַל יְדֵי שִׁנּוּי בַּנֶּפֶשׁ בַּמַּעֲשֶׂה וּבַמָּקוֹם"
התשובה היא עולם שלם, לוקח זמן להבין את זה, ועוד יותר זמן להתמסר לעולם המופלא הזה. אין פה מעשה חד־פעמי שיפתור את התסבוכת, אלא תהליך שמורכב גם מרגעי־שיא פתאומיים וגם מתהליכים איטיים. לאחר הבשלה נפשית ראויה, השינוי המעשי ישתלב בטבעיות בחיי האדם, וייקבע בנפש כדבר יציב. כמובן שאי אפשר להמתין לנפש, והאדם מצווה להילחם במסירות נפש נגד כל פיתוי, ולא לחטוא בשום אופן – אך במקביל, עליו לקדם את עצמו, כדי לחיות בתודעה רוחנית נכונה יותר.