בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תזריע
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

מקורה של מסירות הנפש היהודית

מה 'הסיפור' שלנו, היהודים ומהו מקור הכח היהודי?

undefined

הרב יחזקאל פרנקל

תשס"ה
4 דק' קריאה
הנרטיב המציאותי כל כך
מילה חזקה נרטיב. מילה ש'מסתובבת' בשנים הארוכות בחוגי משכילים ברמות שונות, ומשמעה סיפור, סאגה, רקע, לכל מה שקבוצה אתנית או עם כלשהוא עושה.

אך יש במושג הזה גם חולשה, יתר גמישות ומניפולטיביות. לדוגמא, כשאין לעם נרטיב. תמיד יהיו כאלו שייצרו לו אחד. 'העם' הפלשתיני למשל. אין לו ארץ? סידרו לו היסטוריה שעל פיה הוא היה כאן 'מאז ומעולם'! אין לו אירוע מכונן? מסדרים לו כאילו שואה משלו, 'נכבה', ואגב מרויחים את הצדקת הטרור הטבעי שלו כלפי פליטי השואה האמיתית - עם ישראל. לעומתם הגרמני, מתרפק על עבר אמיתי, 'טבעי', 'נועז', רומנטי, של שבטים מלאי אחוה הפושטים מן היערות על עמים, ארצות ויבשות - חומסים, הורסים ורוצחים.

ומה 'הסיפור' שלנו, היהודים?
יש שיתחילו אותו בציונות, בעלייה הראשונה, ויש שילכו אחורה לעלייתם של תלמידי הבעש"ט והגר"א. יש שילכו קדימה משם ויאמרו שזכות קיומנו נעוצה בשואה, ממנה מתחילה עיקר גבורת השרדותנו, ויש שיאמרו שפשר הקיום שלנו מתחיל במעמד הר סיני - בתורה.

בכל אלו אכן יש ממש, אך המבקש באופן אמיתי את הסוד, את הפשר של הקיום היהודי יכול שימצאנו במצווה מפרשתנו - "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", מצוות המילה, שמובנה הוא היותנו רשומים באות עבדות וקנין לה', ומשמעותה היא חקיקה בבשרנו של מסירות נפש על דבר אלוקינו הקיים לעד.

וזו כבר לא אגדה, וגם לא פעלול ספרותי של 'מלומדים'. הברית הזו, חיה וקיימת, נוהגת ונחגגת - וכואבת, אבל מנצחת! וחשוב לומר, זו אינה רק מסירות הנפש של הרך הנימול אלא כמובן של הוריו, ויש לומר, בייחוד של האמהות בישראל, העומדות עם שאר הנשים וכובשות דמעות של כאב עם בכיו של הנימול הקטנטן, יחד עם גילה בלב על עוד יהודי תמים וכשר, אותו שהן ילדו אך לפני שמונה ימים.

מהיכן הכח
מהו מקור הכח היהודי?
ראוי אולי לדון קודם במשמעות המילה כח. יש כח שמקורו בעוצמות צבאיות של עם, דוגמת האימפריות הכובשות הגדולות, או ביכולות פיקוד מרשימות של יחידים, דוגמת המצביאים הגדולים מההיסטוריה. יש שיפגינו כושר ארגון מרשים ואולי אף כח סבל גדול, דוגמת מהפכנים הגדולים, ויש שירשימו בכושר הנהגה וכריזמה יוצאי דופן, דוגמת מחולל המהפך ביחס לשחורים באמריקה.

כח יהודי הוא דבר שונה. יש בו מעט מכל אלו, אבל יש בו גם משהו תמוה, משהו מעל, על גבול השגעוני. כל כך תמוה ומשדר עוצמות שהן כה זרות לשכל האנושי, עד שהדימוי היהודי הקלאסי בספרות האנטישמית זה מאות רבות בשנים הוא ציור היהודי כבן דמות השטן, שד, בלתי מתכלה, אבל גם בלתי מובן. והאמת היא שכל זה נכון מאד. בשכל של גוי כמובן. וכיון שגוי גם לא מצווה על המילה, הוא מתקשה להבין. זה לא בשבילו. גוי נועד לעולם הזה, לשכללו ולקדמו מן האבן אל הבנין, מן החצץ אל הכביש ומן השבב אל המחשב.

כך המהר"ל ממקם את הברית בצומת שבין הטבעי לאלוקי, בין ישראל לעמים:
"כי הטבע שהוא חמרי הוא מבדיל בין השם יתברך ובין הבריות. עד שבא אברהם ואליו היה חבור עם ה' יתברך שבחר בו והוציא אותם מן הטבע, שלא יהיה כאן עוד הבדל ואטימה בין ה' יתברך והאדם, ואז צוה להסיר הערלה היא האטימה, והמילה היא הברית והחבור שיש עם הש"י מפני שהוציאו מן הטבע ולכך צוה הש"י להסיר אותו ביום השמיני שהוא אחר ז' ימי הטבע" (תפארת ישראל - פרק י"ט)

להתעלות ב'מִיני עקידה' כבר ביום השמיני, לזה אין מערכת הבינה הגויית מסוגלת להתחבר. להיות, כפי הביטוי החב"די, 'מעבר לטעם ודעת' (תניא פ' י"ט, אגרת הקודש פ' ז') זה נראה להם מנותק. והם צודקים. היכולות היהודיות לחבר שמים וארץ, לחיות אלוקות בתוך עולם חומרי, לקדש את החיים ולא להיסחף מעל להם או להיטמא בבהמיותם - אלו יכולות לא מציאותיות - כיון שהן על מציאותיות. נפש יהודית המוסרת את פרי בטנה למילה, קבועה בפנימיותה 'מעל טעם ודעת', וקביעות זו מחברת אותה להיות מסוגלת אפילו לכך.

וזה מה שנחקק כבר בתינוק יהודי בן שמונה ימים. מכאן, הדרך קצרה להבנת כוחם של דמויות המופת בהיסטוריה שלנו, ב'נרטיב' היהודי הכל כך מציאותי, כמו חנה ושבעת בניה, כמו רבי עקיבא וחבריו, כמו במצדה, המעדיפים מוות מעבדות כמו נשי, ילדי וגברי מגנצא, וורמייזא ושפיירא במסעי הצלב, וכמו העולים על מזבחות האינקויזיציה, כמו ילדות במרוקו ותימן שהעדיפו מוות מחיים כמוסלמית, כמו אשה המטיחה בנאצי חייתי 'אנחנו עוד נבַלה (מלשון בלאי, נחיה אחריכם) אתכם' וכמו אלפי גברים, נשים וילדים הסופגים כמעט עשרים שנה אבנים, בקבוקי תבערה, יריות בדרכים, חדירות לישובים, ופצצות תבערה - וישוביהם מתפקעים מיושבים ומתדפקים להתקבל.

ברור שזה 'שגעוני' - זה על טבעי, כי זה אלוקי. הברית, המושג לכשלעצמו, מטמיע מכוחותיו של בעל הברית, אבינו מלכנו, לא רק בתודעתנו - על ידי לימוד תורה, ולא רק בנפשנו - על ידי מעשים טובים - אלא בבשרנו, בממשותנו, בכל מהותנו - את ההתמסרות לרצונו, וממילא את השאיבה מכוחו.

כמו המילה הממשית בגוף וגם קדושה, כן גם ארץ ישראל, היא אכן ממשית, אך לא נדל"ן כדברי מזלזלי ברית התורה והארץ, אלא, 'והארץ לא תימכר' - כי היא ממשית וגם קדושה.

על הקשר בין שתי בריתות אלו, הארץ והמילה, עמדו חז"ל במסכת ברכות והאיר את דבריהם המהר"ל:
"ומפני שיש לחשוב שהארץ שנתן הש"י לישראל היא בתחתונים ואין לה מעלה אלהית, לזה צריך להזכיר בברכת המזון 'ברית' 'ותורה', כי בשביל הארץ זוכים ישראל אל שני דברים אלו, המילה והתורה, ועל ידם ישראל נבדלים, אלהיים לגמרי. המילה, בה ישראל נבדלים מן פחיתת הגשמי שהיא הערלה, ובתורה יש להם המעלה הנבדלת לגמרי. וצריך להקדים ברית לתורה, מפני שהברית היא החבור בין שני דברים, והמילה שהיא בגופו ובעצמו של אדם הוא ברית וחבור עם הש"י יותר מן התורה, ועל ידו זכו להיות להם גם ברית התורה שהיא מעלה עליונה שכלית, אך מ"מ ברית המילה היא קודמת כי היא ברית גמורה בגופו של אדם" (נתיבות עולם, נתיב העבודה - פרק י"ח)

מדבריו גם מובן איך הגיעו מי שהתנתקו מקדושת הברית היהודית עם ה' יתברך להיות מסוגלים להעלות על דעתם כניעה לאספסוף ישמעאלי עד כדי התנתקות מהארץ הקדושה, ומאידך איך מי שמוטמעת בהם אות ברית קודש, אותם לא יזיז כל כח מהארץ הקדושה, לא חולשה מבפנים ולא אויב שמבחוץ.

הברית האלוקית החתומה בבשרנו היא שמציבה גאון יהודי אלוקי מול 'לא אחד בלבד שעמד עלינו לכלותנו', היא השורדת כל, ולצערנו אם נזדקק, היא שתעמוד לנו במבחן הנורא של עמידה מול אחים חלושים - לנצחון תקיף ואוהב, חריף ומחבק, נצחי ומחבר, שיביא על כולנו תשובה שלמה אל ה' אל טובו ואל ארצו - ארץ הקודש, ארץ הברית.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il