בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס 165

מהודו ועד כוש

למה שמו את הרבי בבור? > מה ענה החסיד כששאלו אותו איפה רכש כזאת שנאה? > וכמה תעודות הוציאו לבחור ישיבה שלא העז לחזור הביתה בלי דיפלומה? > בשבת זכור זוכרים, ובפורים מגיע זמן המעשים > מה אתה מרוויח מכך שאתה 'עד דלא ידע'? את עצם העובדה שאינך מרוויח! > עמלק לא יכול להבין את זה, חבל"ז >

undefined

הרב חיים שלום דייטש

אדר תשע"ז
5 דק' קריאה
מי שעדיין לא אמר לחיים, ומי שכל השנה לא אומר לחיים... בפורים אין לאף אחד ברירה... לחיים!
הגמרא אומרת על הפסוק "הימים האלה נזכרים ונעשים" ש'נזכרים' זה פרשת זכור, ו'נעשים' זה פורים, ולכן צריכים קודם לקרוא את פרשת עמלק, ואחר כך לעשות את פורים. אז מי שרק רוצה להזכיר ולדבר ולא רוצה לעשות, לא חוגג את העומק של פורים. בואו נתחיל לעשות!
חסידים משתדלים להתחיל ללמוד ולדבר על עמלק לפחות שלושים יום לפני פורים, ותנסו לזכור את זה לשנה הבאה. אך צריך לדעת שכל מה שנכתב ונקרא על עמלק, הכל זה רק בבחינת 'נזכרים'. העיקר זה ליישם את הדברים למעשה. אם אדם יוצא מפורים בלי שהוא מיישם משהו, והוא ממשיך לקום בבוקר אותו הדבר – הוא לא יצא ידי חובתו. כמובן, מבחינה הלכתית קיימת את המצווה, אבל אני מדבר על העומק. לגבי מחיית עמלק לא מספיק רק לזכור, צריך גם למחות אותו, ואת זה עושים רק בפועל.
אז מה עושים? כל המצוות שלנו ביום הזה – משלוח מנות, מתנות לאביונים, מקרא מגילה, סעודת פורים – כל אלה מוחים את עמלק. באמת, מי שלא יודע מה זה עמלק לא מבין מה הקשר. הוא חושב שלפני הרבה שנים היה עם כזה שבא להילחם עם ישראל, הוא הראשון שנלחם איתנו מבין כל העמים ולכן צריכים לשנוא אותו. מה הקשר לשתיית יין ולקריאת מגילה?
מסופר על חסיד אחד, ר' זלמן זעזמער, שהגיע לאיזו עיר בשבת 'זכור' וכיבדו אותו בעלייה לתורה, הוא קרא גם את המפטיר וגם את ההפטרה. בסוף התפילה ניגש אליו יהודי אחד ואמר לו: "הרבה שנים אני מתפלל, ואת פרשת 'זכור' שמעתי עשרות פעמים. מימיי לא שמעתי אדם ששונא את עמלק כמו ששמעתי אצלך! מאיפה קיבלת את זה?". ר' זלמן ענה לו: "סע לליאזנא (עירו של האדמו"ר הזקן) ותלמד". למה הוא התכוון? יש כמה מצוות בתורה שמדברות על אהבה – אהבת ה', אהבת ישראל, אבל עמלק זו מצווה יחידה שמצאנו שעניינה לשנוא בלב. איך אני יכול לשנוא דבר שהיה פעם, שאני לא מרגיש שום קשר אליו? ר' זלמן אמר לו שאם תיסע לליאזנא, כלומר אל דברי החסידות של האדמו"ר הזקן, ייוודע לך שאמנם העם שנקרא עמלק כבר מת, אבל 'זכר עמלק' עדיין לא מת, הוא נמצא אצלנו. 'זכר עמלק' חי וקיים, אלו כל מיני השקפות ודעות מקולקלות שעמלק מכניס לנו בלי שנרגיש.
היה חסיד בשם ר' סעדיה, שהגיע לרבי הריי"צ לפורים. הרבי אמר לו: "בשבת דיברנו על ארבע מדרגות בעמלק. לו היית נמצא בשבת, היינו מדברים על מדרגה חמישית...". יש כאלה שלא תופסים שעמלק הוא אמיתי, הם לועגים לו – 'לי אין עמלק'. אבל עמלק יש לכל אחד, יש כאלה שאצלם זה גס יותר ויש כאלה שאצלם זה מופיע בדקות שבדקות, אבל אין מי שאין לו 'זכר עמלק'.
הנקודה של עמלק היא הישות, המחשבה וההרגשה שאני נפרד, שאני עצמאי ומנותק מהקדוש ברוך הוא. כשקוראים את הפסוקים על עמלק מתעוררת תמיהה: מה פתאום עמלק בא להילחם? לא פגעו בו, גם לא תכננו לפגוע בו, מי חשב עליו בכלל?! התשובה היא שעמלק לא יכול היה לסבול את גדולתם של ישראל. הוא לא מסוגל לפרגן... וזו ישות עמלקית ששייכת לכל אחד. הוא לא היה מוכן לסבול שיש מישהו גדול ממנו בגשמיות או ברוחניות, גם אם זה בכלל לא נוגע אליו.
כשהרבי הרש"ב ואחיו רז"א (ר' זלמן אהרן) היו ילדים קטנים, הם שיחקו פעם אחת יחד. תוך כדי משחק חפר הרז"א בור והכניס את הרש"ב לתוכו, והרש"ב פרץ בבכי. כששמע אביהם, הרבי מהר"ש, את הבכי, הוא יצא לבדוק מה קרה. "אני מבוגר ממנו, אבל הוא גבוה ממני, וזה לא הוגן!", הסביר הרז"א. "הכנסתי אותו לבור, וככה נהיה שווים בגובה!". המהר"ש אמר לו: "זלמן אהרן, ככה לא מתנהגים. אם אתה רוצה להיות גבוה יותר, קח כיסא ועמוד עליו. אם תגביה את עצמך, לא תצטרך להשפיל את אחיך כדי להיות גבוה ממנו...". זה ההבדל בין קנאה טובה לקנאה לא טובה. כשאתה מקנא בשני שגבוה ממך – מה ירגיע אותך? אם אתה שואף לגדול כמו השני, זו קנאה טובה, "קנאת סופרים תרבה חכמה". אך אם מה שאתה מחפש זה שאתה תישאר כמו שאתה ושהוא יקטן, זו קנאה לא טובה. הבעיה שלך היא שאתה לא מצליח או לא מסוגל לפרגן לו.
אז איך המצוות של פורים פועלות את מחיית עמלק?
דבר ראשון, פורים הוא חג שחוגגים יחד. אם אתה סועד לבד, חושב רק על עצמך – זה לא פורים. גם מתנות לאביונים ומשלוח מנות מעוררות את היחד. עמלק רוצה נפרדות, ואילו אנחנו מתחברים. עמלק אומר 'תחשוב רק על עצמך, מה פתאום להזמין מישהו לסעודה?', אבל אנחנו יושבים יחד. אבל שיא המלחמה בעמלק מגיע דווקא ממקום אחר.
הישות שלמעלה מכל ישות היא הישות של השכל - כשאדם משוכנע שהוא מבין הכל. את זה עמלק הכי אוהב. הרבי אומר שזו הסיבה שכותבים 'הסכמות' בתחילת ספרי קודש – המחברים עלולים לומר לעצמם "אם אני חשבתי על זה, כנראה שזה נכון". לכן צריך לתת לעוד אדם לקרוא את זה.
אני זוכר בחור שחזר בתשובה לפני הרבה שנים והלך ללמוד בפוניבז', וההורים שלו בכלל רצו שילמד באוניברסיטה. הגיע סוף הזמן בישיבה והוא נקלע למבוכה: "כשאחזור הביתה אבא ישאל אותי מה למדתי ואיזו דיפלומה הוצאתי, ומה אענה לו?". הוא היה שבור לגמרי. המזכיר בישיבה ראה את כאבו והחליט לעזור לו. אם צריך דיפלומות, נכין דיפלומות: דיפלומה ראשונה שהוא מוסמך לדבר בארמית. דיפלומה שניה בלימודי היסטוריה של עם ישראל. דיפלומה שלישית בתלמוד, רביעית בתנ"ך, חמישית בפילוסופיה והשקפת עולם. הוא הגיע הביתה עם שש־שבע תעודות סיום, יותר ממה שמקבלים באוניברסיטה...
אז זו התרופה הכי גדולה לעמלק – כשמגיעים לסעודת פורים שכל המטרה שלה היא "עד דלא ידע", להגיע ללא לדעת, ועוד אומרים שלא לדעת זו המעלה והתכלית – מזה עמלק מתבלבל לגמרי. "מה זה 'לא לדעת'? איזה תואר מקבלים מזה?...".
הבנתם? אם לא הבנתם זה טוב מאוד, הלא כל העניין הוא שלא נבין...

לחיים לחיים!
כדי להחליש את הקליפה, צריך לגעת בשורשה. "עד דלא ידע" זו מעלה, אבל למה דווקא בין "ארור המן לברוך מרדכי"? למה לא להגיע עד דלא ידע בין שמונה לתשע, בין יום ללילה, בין יין אדום ליין לבן? משמע שהעניין של ארור המן וברוך מרדכי קשור במיוחד לדרגה המעולה של אי הידיעה. בחסידות מסבירים שארור המן זה 'סור מרע', וברוך מרדכי זה 'עשה טוב'. סור מרע יש לו את העניינים שלו, עשה טוב יש לו את העניינים שלו. אבל הצד השווה ביניהם ששניהם ציוויים של הקדוש ברוך הוא ולכן צריך לא להבדיל ביניהם, "עד דלא ידע" בין סור מרע לעשה טוב.
יש אחד שמעדיף לעשות מצוות אבל מזלזל קצת בסור מרע, ויש אחד שמאוד מקפיד להיזהר אבל לא כל כך מוסיף מצוות וחסדים. גם בעבודת ה', אחד נמשך לתפילה, אחד אוהב ללמוד תורה, אחד אוהב לעזור לחברים. אבל אם הוא מפריד בין הדבקים, זה נקרא "מקצץ בנטיעות" מהשורש. הכל נפרד אצלו. פורים זה זמן שבו מבינים שלא משנה אם זה סור מרע או עשה טוב, עיקר הנקודה היא שיש אותו מצווה לשניהם.
בלכה דודי אומרים "שמור וזכור בדיבור אחד, השמיענו א־ל המיוחד, ה' אחד ושמו אחד". האם אלה רק חרוזים יפים או שיש קשר בין המילים? 'שמור' זה לא תעשה, 'זכור' זה עשה. שמור וזכור בדיבור אחד, כלומר עשה ולא תעשה באו מאותו מצווה, שהוא "א־ל המיוחד". וכיוון ש"ה' אחד ושמו אחד", אין אצלו הפכים וניגודים. עד דלא ידע זה להגיע למקום שלא משנה לי מה התוכן, העיקר הוא לקיים מצווה. יש שיר שכולם שרים בפורים: "ויהי בימי אחשורוש, הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש...". זה שיר בלי שום תוכן, אבל מקובלנו שהעיקר של המגילה כלול במילים הראשונות שלה. וזה כל הרעיון של פורים, שהמלך שלנו מולך מהודו ועד כוש, כל העולם על כל ההפכים והמדרגות שלו, הכל נכנס תחתיו.
שאלנו בהתחלה, מה זה 'נזכרים ונעשים'? 'נעשים' זה מה קורה אתך אחרי פורים! אם תקום מחר בבוקר ועדיין יהיו דברים שמתחשק לך ולא מתחשק לך, זה מתאים לי וזה לא מתאים לי, לא הבנת את פורים. כי כל הרעיון שתצא מעצמך, ותראה שגם מה שאתה מתחבר אליו וגם מה שלא - שניהם באו מאותו מקור, ואם אתה קשור אל המקור, את שניהם תעשה באותה שמחה והתלהבות.
לחיים! פורים שמח!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il