פתיחות היא מפגש עם הסובב אותנו, עם כל הופעות המציאות ולהפך, סגירות היא פחד ממפגש עם דבר חדש.

הרב כותב על עצמו:

העולם נוצר כדי שניפגש עימו ועתיד אדם ליתן את הדין על כל דבר שראה בעולם הזה ולא נהנה ממנו, אולם צריך לדעת איך להיפגש עם העולם.

נתבונן בפסקה קפא משמונה קבצים א':

דע את עצמך ואת עולמך, אבל במבט של שכינה, מתוך נקודת הסתכלות שבאה לראות את חיי האלוקות שבהם. מכיוון האדם נברא בצלם אלוקים והתורה היא הסדר שלו, אזי רק פתיחות בעיניים תורניות יובילו לפתיחות אמיתית, פתיחות אחרת תהיה נתק של האדם עם עצמו, היא תהיה סגירות.

וממשיך הרב:

בליעה היא אכילה בלי לעיסה, בלי עיכול. המפגש צריך להיות עמוק, מפגש שיצור אחיזה והבנה. תפקידנו בעולם אינו כעומדים בצד המתבוננים על כל הופעות הטבע, שיפורי הטכנולוגיה ודעות החדשות כדברים החולפים ואינם נוגעים לנו, אלא כשותפים, כל דבר אומר לנו משהו, מכל דבר אנו יכולים ללמוד או להשתמש בו. כל זאת כאמור, במבט של שכינה, במטרה לקחת את הטוב ולהשאיר את הרע.