בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת האנציקלופדיה התלמודית
לחץ להקדשת שיעור זה

אֶת תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם

undefined

רבנים שונים

ניסן תשע"ז
4 דק' קריאה
אֶ ת תֹּאכְ לוּ מִ כֹּל אֲ שֶׁ ר בַּ מָּ יִ ם כֹּל אֲ שֶׁ ר לוֹ סְ נַפִּ יר וְ קַ שְׂ קֶ שֶׂ ת בַּ מַּ יִ ם בַּ יַּ מִּ ים וּבַ נְּ חָ לִ ים אֹתָ ם תֹּאכֵלוּ . (יא ט)

דגים
האם ניתן למצוא בטבע דג בעל קשקשים אבל בלי סנפיר?
מדוע אסור לאכול דג עם בשר או עם חלב?

שחיטתם. דגים אינם צריכים שחיטה (חולין כז ב וכריתות כא ב; רמב"ם
שחיטה פ"א ה"ג; טור ושולחן ערוך יורה דעה יג א), אלא אסיפתם היא המתרת
אותם, שנאמר: הֲ צֹאן וּבָ קָ ר יִשָּׁ חֵ ט לָהֶ ם וּמָ צָ א דְּ גֵי כָּל אֶ ת אִ ם לָהֶ ם הַ יָּם יֵאָסֵ ף
לָהֶ ם וּמָ צָ א לָהֶ ם (במדבר יא כב) - ששינה הכתוב בדגים, ונאמר בהם "אסיפה",
במקום שבצאן ובקר נאמר "שחיטה", לומר שדי להם באסיפה בלבד (חולין שם),
ואסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן (רמב"ם שם).

סנפיר וקשקשת. סנפיר הוא שהדג פורח בו (משנה חולין נט א; רמב"ם מאכלות
אסורות פ"א הכ"ד), היינו ששט בו (תוספתא חולין פ"ג; רש"י שם סו א; טוש"ע
פג א) על פני המים (רש"י שם). קשקשת הן הקליפות (אונקלוס ויקרא יא ט י -
ורש"י ורמב"ן שם; טוש"ע שם) הקבועות בו (משנה שם; טוש"ע שם) ודבוקות בכל גופו (רמב"ם שם) ועגולות כגלדת הצפורן (רמב"ן
על התורה שם) . והן מלבושי הדג, שלבוש בהן (תוספתא שם; חולין סו ב), כמו שכתוב (שמואל א יז ה): וְ שִׁ רְ יוֹן קַ שְׂ קַ שִּׂ ים הוּא לָבוּשׁ
(חולין שם).
אף על פי שסנפיר וקשקשת אמרה תורה, ושניהם יחד הם סימני טהרה, מכל מקום אמרו חכמים (משנה נדה נא ב; רמב"ם פ"א הכ"ד;
טוש"ע שם ג): כל שיש לו קשקשת , יש לו סנפיר ; ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. וכתבו התוספות (חולין סו ב ד"ה כל) והקרית ספר
(מאכלות אסורות סוף פ"א) שכלל זה במסורת מאדם
הראשון, שקרא שמות לכל בעלי חיים, או שהוא
הלכה למשה לסיני. לפיכך , דג שיש לו קשקשת , אין
אתה צריך לשאול אם היה לו סנפיר (תוספתא חולין
;פ"ג) שאם מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת , אין
צריך לחזור אחר סנפיר (חולין סו א ובתורת הבית
הארוך בית ג שער א; מאירי חולין שם; טוש"ע שם),
כי בידוע שיש לו (רשב"א ומאירי שם). אבל דג שלם
אי אפשר לעולם במציאות שיהיה בקשקשת בלא
סנפיר (ט"ז ס"ק ג; פר"ח ס"ק ד; פמ"ג במשבצות
ס"ק ב) . ולפיכך , אם מצאנו דג שלם בקשקשת בלא
סנפיר, אנו אומרים שבודאי היו לו סנפירים ונשרו
בשעה שעלה מן הים (פר"ח שם בענין הדג "שטינקיס
מאריניס") . אבל רבי יהונתן אייבשיץ כתב (כרתי
ס"ק ב) שכלל זה נאמר על הרוב, שרובם אם יש להם
קשקשת יש להם סנפיר ; אבל יש מיעוט שהם
בקשקשת בלא סנפיר , והם טמאים .

בחשש סכנה. דג שצלאו יחד עם בשר, אמר רב
אשי שאסור לאכלו, לפי שקשה לריח ולדבר אחר
(פסחים עו ב), היינו לצרעת (רש"י). וכן פסקו
ראשונים להלכה , שדג שצלאו או בשלו עם בשר ,
אסור מפני סכנה (סמ"ק סי' ריג בשם יש אומרים
בצלאו; הגהות מרדכי חולין סי' שג בבישלו; ט"ז
יו"ד סי' קטז ס"ק ב), בין עם בשר בהמה בין עם
בשר עוף (שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קד והביאו
בפתחי תשובה יו"ד שם ס"ק ב).
וחתיכת בשר שנפלה לסיר שיש בו דגים, או להיפך
- צריכה ששים לבטלה ; אבל הביטול מועיל (איסור
והיתר כלל כג דין ז; נקודת הכסף יורה דעה שם),
כי כשנתבטל הטעם שוב אין סכנה בדבר (נקוה"כ
שם). ודעת הדרכי משה (שם) והט"ז (ס"ק ב) שאף
ששים אינו מועיל, שדבר של סכנה אינו בטל.
נצלו יחד בתנור אחד, ולא נגעו זה בזה - נחלקו
בדבר: הסמ"ק (סי' ריג) , הבאר שבע (בשו"ת סי'
לה) והאיסור והיתר (כלל לט) אוסרים משום הריח
דגים. בעלי חיים, טמאים וטהורים, הגדלים
במים .
הפרקים: . א סוגיהם . ב; דגים טהורים . ג; דגים
טמאים . ד; סימניהם . ה; סנפיר וקשקשת . ו; ראש
ושדרה . ז; שאר סימנים . ח; קרביהם וביציהם;
. ט בחתוכים ומעורבים . י; טהור במעי טמא,
ולהפך . יא; בטומאה והכשר . יב; בחשש סכנה
-----------

3

צו
שנקלט ; והרש"ל (בים של שלמה חולין פ"ז סי' טו) מתיר, שאין סכנה אלא בממשו, כשנתבשלו יחד, ולא בריח . והרמ"א (בשו"ע יו"ד
קטז ב) אוסר לכתחילה לצלות דג עם בשר משום הריח, ומתיר בדיעב .ד
בבליעה שעל ידי כלים אין אוסרים מבשר לדגים (איסור והיתר שם) . ויש שמייחדים לדגים כלים לבד (טור יו"ד שם בשם יש
מחמירים, וכן סיים באו"ה שם שלכתחילה יזהר), ולא נהגו כן (עי' שו"ת חוט השני סי' סז).
צריך להזהר שלא לאכול בשר ודג יחד, מפני שקשה לצרעת (טוש"ע יו"ד קטז ב) . שאם כשנצלו ביחד אסור, כל שכן כשמתערבים בגוף
על ידי אכילתם יחד (פרישה שם). ואפילו כשאוכלם זה אחר זה - יש סוברים שצריך לרחוץ הידים ביניהם , ולאכול פת שרויה ביין כדי
לרחוץ פיו (טור שם בשם הרא"ש ובאו"ה קעג בשמו; כלבו סי' עג בשם מהר"ם; שו"ע יו"ד שם ג). אבל ההגהות מרדכי (חולין שם)
והרמ"א (שם) כתבו שאין לחוש מלאכלם זה אחר זה, שאין סכנה אלא כשמבשלם יחד ואוכלם . ונוהגים שלא לרחוץ הפה והידים,
אלא שיש לאכול ולשתות איזה דבר ביניהם, והוא כקינוח והדחה (סמ"ק שם בהגהות מהרא"י; דרכי משה שם בשם הגהות שערי
דורא; רמ"א שם).
הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ט הכ"ג) השמיט לגמרי איסור דג שצלאו עם בשר, וכתב רק שדגים שנצלו עם בשר אסור לאכלם עם
.חלב ונסתפקו בדעתו, אם סובר שבריח אין סכנה (עי' יש"ש שם), או שסובר שאין סכנה אלא בזמן התלמוד ובבבל (באר שבע שם).
וכך כתב המגן אברהם (סי' קעג ס"ק א) שבזמן הזה אין סכנה, ואפשר שנשתנה הטבע . וכיוצא בזה כתב החתם סופר (יו"ד סי' קא)
והוסיף , שאפשר שלא אמרו כן אלא על דג אחד מסויים שאינו מצוי בינינו . ומכל מקום כתב , שמנהג אבותינו תורה ויש להיזהר.
כתב הבית יוסף (יו"ד סי' פז) שאין לאכול דגים בחָ לָ ב מפני הסכנה . והוסיף המגן אברהם (ריש סי' קעג) שמשום כך יש נוהגים ליטול
הידים בין גבינה לדגים. אבל כתב הדרכי משה (שם): לא ראיתי מימי נזהרים בזה ; וכתב , שנתערב לרב בשר בחלב . וכך כתב הש"ך
(שם ס"ק ה) והמגן אברהם שם שטעות סופר הוא (ועי' כנסת הגדולה שם שרצה ליישב ופתחי תשובה שם ס"ק א ודרכי תשובה ס"ק
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il